נגיעות של אונס

אני יודעת שלא תמיד ברור למה אני כותבת כאן.
לא תמיד אפילו ברור מה אני כותבת כאן.
יותר מידי זמן לא מצאתי את הקול שלי
את הקול שלי האישי לומר את הדברים
גם כשהם לא ברורים
כי רוב הזמן התחושות כל כך מעורבלות
מעורפלות, כמו עשן בבועה שאי אפשר לתפוס.
הכל חמקמק. כמו דמות בצללים שנעה יחד איתם
קווי המיתאר של הגוף נמזגים בצל שעוטף
כתם דיו. חסר קול חסר כול חסר.

טיפות חסרות צורה
אמורפיות שמרשה לעצמה להשתנות בנפילה ביציאה רגע לפני קריסה.
התמעכות של נגיעה בלמטה. בהכי למטה ולהתלש שם.
מטפטפת את עצמי בקביעות איטית
את מה שמוכן לצנוח.
טיפות עם מצנח ובלי. שלי. אותי. מטפטפת בשברים זולגים.
רכים בקושי רב.
כי אין דרך אחרת היום.

הקול שלי מתהווה שוב.
יש בו גם צחוק. הרבה צחוק.

אבל אני בוחרת,
בוחרת להביא לכאן גוון אחר של הקול הזה.
גוון שהתחבא עמוק בנמיכות של חוסר.
אני רוצה להראות להאיר בהמון

להניח אשמה
להניח בושה
להניח פחד
לצלייה בסינוור מאדה.

הרירית מונחת
עם עיניים מנוונות
עם פה כתוש
ומיתרים רפויים.
רועדת לחיבוק

נראה לי שכשהקשר בין הרירית אליי יתייבש לקמילה
העובר שגדל בתוכה שניזון מכל ההנחות
אצעד בשקט של הקול שלי ואחבק באהבה.

עד אז.
מטפטפת כאן.

מקנן בי פחד
לאט בשקט בגומחה חמימה
יושב הפחד ונוצותיו סדורות לו
ומקנן בי.

מטפל היטב ובונה ביתו המזורד
באוספים של יריעות
במקורו הקהה תלש
מקירות הפנים

לא פורש כנפיים
מצווח לבקיעות נוספות
ניקור תולעים למאכל.
חמים ונעים.
רכות של מוגלה שאפשר
לחוש בחוזק מתחת לדביל העור
מתוח בשקיפות וצהוב רוחש.

מקנן בי.
פחד.


-----
דביל מתוך המילה דבלה- צרור תאנים מיובשות

אני יודעת שאני מפחידה אותך יותר מאשר אותי לפעמים.
ההפרדה שמתחילה להקוות בי בין רצון מיני לבין אחרת.
היא נעימה. הגבולות מבהרים לי את הצעדים שלי.
חלמתי אתמול על נחש שנועץ בי את שיניו
מונף וחוזר ומכיש אותי.
בידך.

ידיים אזוקות מעל לראש.
במתכת מבהיקה בהמון אור.

מוזר, כי מגע המתכת לא קורץ לי.
מוזר כי תנוחת הידיים היא כזו שידועה לי
במגע גוף של זיכרון תקיפה.
מתג שמחזיר אחורה.

הנחש התלפף והרפה בי במהירות מכישה.
והעיניים החלקות שלך בעבעו מעבר למסך
להסתכל בי. להרגיע. לאחוז היטב מכל מתכת.
בדמיוני עדיין מודליאני של עיניים.
ממוסכים בצבע אחיד.

אראה את עינייך.
אוכל לטוות ולצייר עינייך.
רק כאשר אלמד לראות את נפשך.

מבעד למסכים הרכים
כמו של תאטרות ענק.
הציפייה הדרוכה למשיכת החבל.
לפתיחה.
לנפילת החלקות.
ולריצוד שיגיע.

מחכה, בציפייה.

רוע על גלגלים
לא עוצרת את הגילגול
אף לא לרגע
גם לא לשאלה קצרה.

סוגרת את הדלת
מבלי לטרוק
צועקת בקלילות נרווחת
לקריר הזה של רוח ערב

אבא שגדלתי עליו מת היום.
כזה שהקול שלו ליטף אותי
בשעות שברחתי לעולם אחר
לסיפורים של אפונה וילדה צפרדע
מדברת מקרקרת מרבררת על זמיר וכלוב
על שיכרות ממה שרק אראה
ליטוף רחוק שמערסל ילדה גלמונית
גמלונית אל חיוך ועולמות שאין בהם רדיפה.
בריחה. אין.
צורך.

באמת ובתמים.
יודעת שהיה לי סוג של אבא
בדימיון בקול רך ותנועות מעוגלות
מרקדות בצבעוניות רכה.
וההאחזות הבילתי ניתנת הבילט-אין
זה מהתמימות הזו
מהראיה של הילדה שיש בי
מהיכולת לראות את הילד שבך.
ולחבק גם אותו.
לאמץ ילדה אליי באותו ערסול רך

גדלתי איתך. ולא התבגרתי.
ביחד איך.
הילדים שאנחנו.

החלטתי לסגור את זה.
להמשיך הלאה.
רק הגירוד הזה בגוף
שכשנוגע בצבע מקפיץ אנחה
כאב שזורם לעיניים והחוצה
יורה להכל. להכיל.

מניחה יפה ומקומט להבאיש ברקבון רטוב במזוודה במזווה
בבוידם בבונדאג' בבאנד אייג' כולם מזדקנים לכיוון הזה או אחרת.
הקמטים מכסים על הצלקות.

מתנדנדת במנעד אילם. אלים. עלים
מרשרשים רקב .סוף.

אדם זר מבקש עזרה.
מנס?ה.
התנפלות
חבורות
צבעים מכחילים.
ובריחה מהירה.

מה עשיתי לא נכון?

את בסדר.
את לא אשמה.
ואיכשהו התחושה היא שיש משהו שאני חייבת לשנות
אי אפשר להסתובב בעולם כמו שאתה ולשרוד חלק
אם אני חוצה כביש ודורסים אותי, אני לא אשמה.
היה אור ירוק. אבל מה אם לא הסתכלתי לצדדים?
אני עדיין לא אשמה, אבל יכולתי להרים ראש מעבר לחוקים היבשים
של אשם לא אשם. ולא להדרס.

לא תמיד זה עוזר. לפעמים פשוט אי אפשר לראות את המכונית המתקרבת.

המוח המתפתח צריך להכניס המון גורמים למשוואה
כשאנחנו מורידים רגל לכביש :
מרחק מכונית, מהירות, זמן ההליכה שלנו כדי לסיים חציה.
האם נראה לי שהמכונית תראה אותי לא תראה אותי וכדומה..
זה דורש זמן התפתחות ותרגול.
גם כאן.

אז אני לא אשמה, אבל אולי יכולתי להרים ראש ולראות משהו בזמן?
לפחות באחד מהמקרים הללו?

לפעמים נראה לי שיש בי משהו שמשאיר פתח לפגיעות הזו.
הרגישות למסביב. לעצור מול בכי. לענות לאנשים זרים.
לחבק אותך כשאתה בוכה למרות שיודעת שתכף
כשהדמעות יתחילו להתיבש
תנסה לזיין אותי. כי ככה אתה. איתי.
התמימות הזו שלא הסכמתי לשחרר
שעדיין לא רוצה לשחרר
אולי היא קוראת להם לבוא.

יש סיבה לכך שקוטפים פרחים
אני רוצה להפוך לעשב שוטה.

אתה הולך רגל.
עומד ברמזור אדום.
האור מתחלף לירוק..
אתה מסתכל ימינה ו/או שמאלה
או ישר חוצה את הכביש?

משהו לא בסדר.
אני יכולה להרגיש את זה.
כמו הרעלת גז
שאי אפשר לראות רק אולי קצת להריח
בעיקר להרגיש
גם הריח לרוב מיוצר בזיוף.

משהו סדוק או שבור ומאותת לי.
אני צריכה לצאת החוצה
ומפחדת
יוצאת החוצה ולא מצליחה לנשום.
זרים מחכים עם אצבעות כחולות
לאחוז לתלוש.
לשבור להתנדפות נוספת

אני פשוט יודעת
פעם הבאה
לא תשאיר מקום.

הכתמים הכחולים מתעגלים במקומות
מטשטשים בגוונים כהים לצהוב חולני.
מנסה בכוח לסגור את היום שהיה.
אני לא מסוגלת להתמודד איתו כרגע.

זה שבוע רצוף בעומס
שבוע שאני צריכה להיות במיטבי.
מכסה בבגדים ארוכים באמצע קיץ
כתמים כחולים שאיני רוצה לראות.
איני רוצה לזהות.
לא רוצה לזכור בהתבוננות
ושרטוט מאוחר על עור חלק


לא נותנת ימי הולדת לפגיעות


היום הזה גם אם ימשך מעבר ללילות
יגמר.
הוא חייב להגמר.
סימנים יעלמו.
יעמעמו את הדרך אל העבר.