שייכות לעולם הבדס"מי לרוב נשמרת הרחק מהעין הפומבית, הכלוב האנונימי הוא המקום לפרוק את מערבולות הלב והראש והיתר נשמר בין אדם לבין עצמו.
רצון בפרטיות / חשש משיפוטיות / היעדר צורך בשיתוף / חובת דיסקרטיות - הסיבה לא משנה.
מאז שאני פה, באופן בלתי נמנע כל אדם שמולי הופך לחשוד. כל אינטראקציה, גם אקראית ותמימה לחלוטין, מתחילה אצלי עם ניסיון רנטגני לנחש אם האדם שמולי הוא "כלוביסט". מנסה לנטר התנהגות, לזהות מבטים, טון דיבור, מחוות קטנות. הניסיון לזהות הפך להיות כמעט אובססיבי. מרגישה רדופה.
ואני. מרגישה מסומנת. גם כשאני לא.
מרגישה שנושאת אות קין שמספרת לעולם על החיים המקבילים, רק שאות הקין שלי היא בעצם כתר של זהב שהתמזל מזלי לקבל. תחושת הסימון, שהיא הכי פנימית שיכולה להיות, מביאה אותי לחפש סימנים חיצוניים אצל אחרים, אלא שהם לא באמת קיימים או שבעצם טרם למדתי לזהות אותם.
תחושת הסימון הקבועה גורמת לי להרגיש שכל יום יש לי יום הולדת. התמזל מזלי לשבור מחסומים, להעז, להתרסק ולהתרומם, לתת לעצמי חופש מכל הכבלים שכבלו אותי כל חיי, לשחרר את השדים ולהיסחף במיניות פורצת מחסומים ונטולת שיפוטיות.
התמזל מזלי להזדיין באמת. גוף ונפש.
בא לי סימן כחול במרכז הפרצוף לסנכרון העולמות.
מסומנת גאה.
❤️
