כביסה וזיונים

איחרתי. 

הוא שונא כשמאחרים, זה נאמר לפחות 30 פעם עד היום. ואני.. מאחרת כרונית. לא יודעת להגיע בזמן. 

בארבעת החודשים שהוא, אני יוצאת מגדרי כדי להגיע אליו בזמן, להקדים ולא לתת לו לחכות לי. הוא אומר שאם אני מקדימה זה אומר שהגעתי בזמן. אני שונאת את המשפט הזה, הוא עושה פריחה למאחרים כרוניים, אבל אני אוהבת אותו אז גם הפריחה נעימה לי. בכל מפגש אני יוצאת מהעור שלי כדי להקדים ולהגיע בזמן. כל פעם שאני שולחת לו הודעה "אני פה" ואני רואה על השעון שיש לי כמה דקות ספייר אני מתמלאת בגאווה על ההצלחה, על הריצוי, על זה שהוכחתי לו שאני אלך בשבילו עד קצה העולם. 

9:32: "?"

הבהלה שאחזה לי בגוף כשהבנתי פתאום שאני מאחרת יכולה למלא לפחות 5 טיפולים שלי אצל הפסיכולוגית. לא שמתי לב שאני אחרי השעה שקבענו ומיד הקלטתי הודעה מתנצלת, יודעת שזה לא יעזור. העונש שלי כבר נחתם. 

9:37 נכנסתי לרכב שלו. 7 דקות איחור מלאות.

הפנים החתומות שלו היו ברורות, בלי שלום, בלי נשיקה, בלי יד מלטפת או צובטת את הירך שלי בזמן הנסיעה. 

הרגשתי את המתח באוויר, את חוסר שביעות הרצון שלו מהאיחור הזה.

7 דקות איחור בשבילי זה נקרא... להגיע בזמן ולפעמים אפילו מרגישה שהקדמתי. 

בתוך העולם שלנו הרגשתי שאיחרתי בארבעים שנה. 

כל הדרך הסתכלתי עליו, מקווה לתפוס את המבט שלו, ללוש קצת את הלב, לרכך, להבין מה מצפה לי..

כלום. חתום וסגור. 

ניסיתי להשתמש במילים, להסביר את האיחור אבל רק נשמעתי לעצמי כמו ילדה קטנה ומפגרת ומהר קיפלתי את שלשול המילים שיצא ממני ושתקתי. ביני לבין עצמי, ותכלס, גם בינו - היה ברור שאני מתחרמנת מאוד מהכעס שלו. גם ככה יש בינינו מתח כלשהו על בסיס זה שאני מתה שהוא יפרק אותי במכות והוא פחות מתחבר לאלימות טהורה. 

אני יודעת שהוא גבר חכם ושהעונש למזוכיסטית הוא לא אלימות ולרגעים היה בי חשש מצמית שהוא עוד שנייה עושה פרסה, מוריד אותי חזרה באוטו ולוקח את עצמו ממני. זה כבר לא היה מחרמן בכלל והמחשבה על זה גרמה לדם שלי לבעבע מפחד. 

7 הוא מספר טיפולוגי בתורה וכך, גם בתורה שבינינו, ביחסים הקדושים שלו ושלי - דקות האיחור שלי חזרו על עצמן במפגש כתזכורת להפרת החוזה הברור בינינו - שלפיו הוא מוריד הוראה ואני מבצעת. נעשה ונשמע. 

נענשתי על האיחור הזה, הרגשתי אותו על בשרי ועל ליבי והוא ווידא היטב שלמפגש הבא אמתין לו בשק שינה ליד מקום המפגש. 

אני צריכה לפתור עם עצמי את העניין הזה שלהכעיס אותו מעורר אותי מינית ברמות האלה. שלראות את הפרצוף היפה שלו לא מזיז שריר, מתעלם ממני, עיוותים קטנים של כעס מהודר, לטייל עם העיניים שלי אל כף היד מלאת הורידים הבולטים שלו שלו ולדמיין איך היא נוחתת עליי בכעס, מעיפה אותי בעצבים לצד השני של החדר.. ההתעלמות הזאת, הסדיזם הרגשי הזה.. רק לכתוב על זה מבעבע בי נוזלים בכל מיני מקומות בגוף. 

אני לא אאחר שוב, זה ברור,

אבל בבקשה.

בבקשה בבקשה תשבור לי כבר איזו עצם ❤️

או שתיים.