ערבוביה של דברים

כל דבר שאני עושה יוצא לי הפוך. ליטרלי כל דבר.

אפילו חיבוק.

איך? למה?

נמאס

הלכתי לים כדי לנסות להירגע מהיום יום. אבל עדיין חושב רק עלייך

נמאס לי להרגיש לא רצוי

לא יודע אם זה אמיתי ואני סתם אוכל סרט.

אבל ככה זה ניראה.

עצוב לי ממש. צריך לפרוק

עצוב לי. ולא, לא בגלל היום המיוחד בזה.

מי תירצה אותי, כנראה שאף אחת. ובגלל זה אני ממש עצוב. 

אני יודע שיש בי לב גדול.

אני יודע שאני יודע לאהוב.

מה שאני לא יודע — זה אם מישהי אי פעם תבחר לאהוב אותי ככה בחזרה.

היום בצהריים נהייתי עצוב.

יש בי פחד כזה, שקט אבל חזק – שאולי אף אחת אף פעם לא באמת תרצה אותי.

אני בתול. עוד מעט בן 30. עדיין גר עם ההורים.

יצאתי, לדעתי, עם מעל 30 בנות.

עם רובן זה לא המשיך לדייט שני.

ואלה שכן המשיכו – בסוף חתכו.

“אתה מקסים.”

“אתה חמוד.”

“זה לא אתה, זה אני.”

“זה פשוט לא מה שאני מחפשת.”

המילה “חמוד” כבר נהייתה לי טריגר.

מרגיש שזה כל מה שאני – רק חמוד.

לא מישהו שמתאהבים בו.

לא מישהו שנלחמים עליו.

לא מישהו שרוצים באמת.

בחיים לא התחילו איתי.

אף פעם לא חוויתי שמישהי מסתכלת עליי ככה… ורוצה.

המשפחה שלי אומרת שאני חתיך.

אני לא רואה את זה בכלל.

אני לא סובל לראות את עצמי בתמונות.

לפעמים אני תוהה מה הסיכוי שהם פשוט עובדים עליי כדי לחזק אותי.

ובינתיים כולם מסביבי מתחתנים, מביאים ילדים, יוצאים, מבלים.

ואני מרגיש תקוע מאחורה.

כאילו החיים של כולם זזים קדימה – ואני עומד במקום.

אין לי באמת סביבה חברתית בעיר שלי.

אין חבורה. אין מעגל קבוע.

ולפעמים הבדידות הזאת רועשת יותר מכל דחייה.

ויש רגעים שאני פשוט שואל – למה?

למה נדפקתי ככה?

אני בן אדם טוב. באמת.

אני מכבד. אני נותן. אני משתדל.

אז איך זה שלא בוחרים בי?

אני לא באמת יודע איך להתחיל עם בנות.

לפעמים אני תוהה אם מישהי אי פעם תתאהב בי – במי שאני.

כרגע אני לא רואה את זה באופק בכלל.

לא מחפש רחמים.

רק להיות רגע אמיתי.

המזג אוויר הזה עושה חשק למשהו אחד שאין לי אותו וניראה שגם לא יהיה בזמן הקרוב 😮‍💨😒

נהיה לי קשה לראות סדרות וסרטי רומנטיקה.

לראות זוגות מתנשקים למרות שזה מבוים.

קשה🥺🥺🥺

המחשבה הזאת שאשאר לבד כי אף אחת לא תרצה אותי ניראת לי יותר ויותר הגיונית ויותר ויותר מפחידה