|
|
|
לאחרונה הגיע הסרט החדש והמעניין הזה לפלטפורמות הטלוויזיה, ונראה לי שהוא בגדר צפיית חובה, או לפחות מאוד מומלץ, לחברי הקהילה כאן (ואולי גם לציבור הכללי כי הוא באמת סרט טוב מאוד). ניקול קידמן, שחקנית מעולה בהופעה אדירה ונועזת ועם גוף אלוהי גם בגיל 56, מגלמת מנכ"לית של חברה ניו יורקית גדולה, נשואה באושר ואמא לשתי מתבגרות. אבל כמו שאפשר לנחש לא הכל ורוד בגן עדן: מתברר כמובן מייד שהסקס הזוגי, שהוא אמנם ונילי אבל נראה מלא תשוקה, לא עושה לה את זה, לנוכח המשיכה הלא ממומשת שלה להיות סאבית ונשלטת במיטה, שאותה היא מסתירה מבעלה (אנטוניו בנדרס). הנטייה הזו מתגלה, דיי במהירות ובקלות (שהיא לא לגמרי אמינה), על ידי מתמחה חתיך, צעיר ושופע ביטחון שזה עתה הגיע לחברה שלה, והשניים פוצחים ברומן בדסמי לוהט ומסוכן מאוד, בעיקר עבורה. בסצנה שצירפתי, לדוגמא, היא מסמנת שהיא נכונה להתמסר לו באמצעות שתיית כוס חלב בפני כל עובדי החברה.
הסרט משלב בין כמה נושאים שבהם עסקו לא מעט יצירות הוליוודיות קודמות: הראשון, קשר בדסמי בין אישה שמגלה את המיניות שלה לבין גבר חתיך ומנוסה ("50 גוונים של אפור" כמובן, "המזכירה" עם מגי ג'ילנהול וג'יימס ספיידר, ואם חוזרים אחורה גם "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים", עם קים בסינג'ר הבונד גירל ומיקי רורק). השני, רומן פתאומי והרסני בין אישה נשואה ומבוגרת יותר לגבר צעיר וחתיך (הדוגמא הבולטת היא אולי "בגידה" עם דיאן ליין המהממת וריצ'רד גיר). על אף שהנושאים כבר מוכרים והדמויות עשויות להיות שבלוניות, הקומבינציה בכל סרט היא קצת שונה, והייחוד במקרה הזה הוא כמובן היפוך התפקידים: האישה היא שנמצאת בעמדת כוח ושליטה כלפי הגבר במציאות הרגילה של יחסי העבודה (ובכלל במקום מבוסס יותר בחיים), בעוד שבמיטה היחסים ביניהם מתהפכים. לכך מתווספת העובדה שהמעמד שלה כמנהלת בכירה, שגם נשואה ובוגדת, דווקא מעניק לצד השני כוח ויתרון שהוא יכול לנצל. לא למותר לציין שבניגוד לסרטים האחרים שגם עוסקים בפנטזיות נשיות לכאורה, את הסרט הזה ביימה אישה (הבמאית ההולנדית המצוינת הלינה ריין), למרות שאני אישית אף פעם לא אוהבת להתעסק בזהות של היוצר/ת אלא רק ביצירה עצמה.
אז הסרט עוסק ביחסי כוח ומאבקי שליטה באופן אינטליגנטי ומורכב שמעורר שאלות מעניינות: האם כניעה, השפלה וויתור שמגיעים מתוך רצון, הם למעשה, בהפוך על הפוך, ביטוי של שליטה? במילים אחרות, האם ויתור על כוח הוא גם כוח? האם יש כאן הבדל בין נשים לגברים? והאם הבעל האוהב והרגיש, שבאמת בטוח שהוא מתחשב ועושה הכל נכון, מתעלם בעצם מהרצונות האמיתיים של אהובתו ולמעשה מבטל ומדכא אותה? או שאולי זה גזלייטינג והאשמה של הקורבן? דרך אגב, הבחירה דווקא ב"מאהב הלטיני" אנטוניו בנדרס לשחק דמות של גבר עדין ולא מצ'ואיסטי שלא יודע לספק את אשתו (וגם לא יודע שהוא לא יודע) היא מקורית ומבריקה כשלעצמה.
הסרט הזכיר לי שלפני כמה שבועות קראתי פוסט עצוב מאוד שכתבה ישראלית נשואה שנסחפה לרומן דומה עם גבר לא מרשים שפגשה ברשת. היא לא האמינה על עצמה, וגם בעלה – שהיה בטוח שהכול טוב וכשסיפרה לו רק שאל בתדהמה: "למה עשית לנו את זה?" – לא האמין. אבל אותו מאהב ידע להוציא ממנה מיניות זנותיות שהודחקה עמוק ושלא ניתן היה לתת לה ביטוי במסגרת הנישואין, אז ברור שסיפורים כאלו מתרחשים באמת.
בפוסט הקודם כתבתי על סצנה מהסרט פרנזי של היצ'קוק, שבה רוצח סדרתי משכנע את הקורבן האחרון שלו לחזור איתו לדירה. במקום להיכנס לדירה ולהראות את הרצח עצמו, המצלמה נסוגה לאחור דרך חדר המדרגות ויוצאת אל הרחוב הרועש – שילוב מופתי של תנועה וסאונד. הפעם נדבר על סצנה דומה אך שונה של גאון קולנועי אחר, דיוויד לינץ', מתוך הסדרה הנהדרת טווין פיקס (פרק הפתיחה של העונה השנייה). בשתי הסצנות יש רוצחים סדרתיים ששמם בוב, נשים צעירות ויפות, ובימוי וירטואוזי. אבל ההבדלים ביניהן מראים לנו שני סוגים שונים לגמרי של קולנוע.
נתחיל במצלמה ובסאונד. בעוד שבפרנזי התנועה של המצלמה לאחור מסיימת את הסצנה, כאן תנועת המצלמה קדימה היא שפותחת אותה. ובכל זאת, הסצנה לא מתחילה מיד בתנועה אלא דווקא בעמדה סטטית של המצלמה, ורק אחרי כמה שניות ושלושה מסדרונות שונים היא מתחילה לנוע. המעבר הלא־חלק הזה יוצר תחושה שנקודת המבט של המצלמה כאן היא לא ניטרלית־חיצונית של הבמאי (כמו בפרנזי), אלא קרובה יותר לנקודת מבט של דמות שמעורבת באופן פעיל בסצנה. המצלמה כאילו מלווה אותה – כמו רוח (spirit) הנעה במסדרונות בית החולים, וזה כנראה גם מה שקורה. אצל היצ'קוק הסאונד שמלווה את התנועה הוא טבעי, נע בהדרגה מהשקט המוחלט של חדר המדרגות לרעש הרחוב. כאן, לעומת זאת, יש רעש לבן מן המסדרון שאליו מתווסף צליל מוסיקלי חיצוני – אולי תו בודד מפסנתר. השילוב הפשוט הזה בין רעש לבן וצליל מינימלי, יחד עם תנועת המצלמה קדימה דרך המסדרון הריק, מבודד את הסצנה מכל שאר הפרק שקודם לה (זו סצנת הסיום), ובונה מתח וציפייה בצורה האפקטיבית ביותר שניתן להעלות על הדעת, לקראת השיא שיגיע מיד אחר כך.
בפריים הבא מתגלית רונט פולאסקי, שוכבת במיטת בית החולים. רונט השתתפה לצד לורה פאלמר, תלמידת התיכון הפופולרית שהרצח שלה עומד במרכז הסדרה, בשורה ארוכה של פעילויות מיניות חתרניות, בקשרים עם גברים מבוגרים ובזנות של ממש (טווין פיקס היא סדרה מאוד סקסית וקינקית). כל אלו הגיעו לשיאם בליל הרצח של לורה, שלו רונט הייתה עדה אך הצליחה להינצל. המראה שלה בפרק הראשון של הסדרה, כשהיא חוזרת לעיירה לאורך פסי הרכבת עם ההרים המושלגים ברקע, בטראומה ברורה ולגופה רק כותונת קרועה – הוא מהזכורים ביותר בסדרה כולה (והתחרות קשה).
המצלמה ממשיכה לנדוד במסדרון ואז להתקרב לרונט, שמרימה לאט את שתי ידיה בתנועה לא טבעית ולא רצונית ופוקחת את עיניה. היא נזכרת ברצח – פלאשבק של סיוט – ומתחילה לנופף בהן בפראות. כאן הסצנה מגיעה לשיאה והקצב משתנה לחלוטין. הלוקיישן עובר לקרון רכבת נטוש ביער חשוך. בוב, הרוצח (אותו שם כמו בפרנזי), רוח על־אנושית עם שיער אפור ארוך ומראה מצמרר, רץ אל המצלמה ומתנגש בה חזיתית. השוטים, שקודם היו ארוכים ואיטיים, נעשים לפתע קצרים ומהירים: חבטת גרזן, צרחה איומה של לורה, עוד חבטה, עוד צרחה. רונט חוזרת וקוראת בשמה של לורה, לא ברור אם במציאות או בסיוט. ואז בבת אחת היא משתתקת, מותשת, והקצב מואט שוב. הסצנה נפרדת מרונט שבבית החולים ונשארת בקרון. האור מהבהב, המצלמה חולפת על פני לורה, מוטלת מתה על הרצפה ונראית שלווה (כשלצידה הפתק “fire walk with me”), ומשם אל בוב, שרוכן מעליה ומשמיע קולות משונים המזכירים בכי חנוק. הוא מביט למעלה ופוצח בזעקות שבר או שאגות – אולי מוגזמות, אך מובנות יותר כשזהותו האמיתית של הרוצח מתגלה בהמשך.
בניגוד למצלמה של היצ'קוק שהרחיקה אותנו מהרצח, כאן המצלמה מכניסה אותנו לתוכו. אבל זה לא ההבדל המהותי בין הבמאים, כי גם בפרנזי יש סצנה אחרת של רצח מפורש, אכזרי וריאליסטי בהרבה מזו שבטווין פיקס. ההבדל הוא מהותי יותר: היצ'קוק הוא במאי של עלילה, דמויות ופסיכולוגיה. הנראטיב אצלו קלאסי, ליניארי, ומוביל כמעט תמיד לסוף דרמטי ולטוויסט. לינץ', לעומת זאת, הוא במאי של דימויים ואווירה. מלבד חריגים בודדים, העלילה אצלו קלושה, לעיתים מופרכת, לעיתים לא מובנת, ובדרך כלל גם וגם. הדמויות פשטניות, לפעמים ממש של טובים מול רעים, וגם המשחק לרוב לא מרשים. אבל כל זה כנראה לא מעניין אותו, ונדמה שהעלילה קיימת אצלו רק כדי לקשור יחד כמה חזיונות מבריקים: גופה של נערה בלונדינית עטופה בפלסטיק; אוושת רוח בין ענפי יער אפל; גמד בחליפה אדומה שרוקד ומדבר מוזר; רוצח אפור שיער בג'קט ג'ינס דהוי שמבצבץ מאחורי כורסה בסלון; קרון רכבת נטוש ביער; ותנועה איטית של מצלמה לאורך מסדרון שקט וריק. החזיונות ההזויים האלה, בשילוב פסקול מהפנט ודיאלוגים מסתוריים, יוצרים אווירה אפלה ודימויים קולנועיים מכושפים ממש, שמכפרים (לפחות מבחינתי) על כל חוסר ספרותי־עלילתי. אני ממש סאקרית של הסרטים שלו (לפחות היותר מאוחרים).
***
ראיתי את הסדרה לראשונה כשהייתי בת 13, כששודרה בערוץ 1. אולי זה היה גיל מוקדם מדי לתוכן כזה, ואין ספק שהיו כמה סצנות (כמו זו) שאחריהן התקשיתי קצת להירדם, אבל אני ועוד חברה היינו מעריצות מכורות: הכרנו בעל פה דיאלוגים שלמים, צפינו שוב ושוב, ואפילו יצרנו סרט מחווה קצר שהסתיים בסצנה דומה לזו של רונט (ולא רעה בכלל, אם יורשה לי לומר). בזמנו חשבנו שזו הסצנה המפחידה ביותר שנוצרה אי פעם – ואולי היא באמת כזו.
בחורה יפה יוצאת נסערת לרחוב אחרי שרבה עם המנהל המגעיל שלה. הרגע היא איבדה את העבודה שלה, אין לה איפה לגור ובן הזוג שלה חשוד ברצח ומסתתר. הפנים ההמומות שלה ממלאות את הפריים כולו. היא מסתכלת אנה ואנה, לא יודעת מה לעשות. הרעש של הרחוב הסואן מושתק. ומתוך השקט שומעים פתאום קול גברי עדין, שמציע עזרה:
?Got any place to stay
עכשיו היא זזה הצידה ומתגלה הדובר שמתגנב ועומד מאחוריה. אנחנו, הצופים, כבר מכירים אותו ומבינים מייד מה הולך לקרות. גם היא מכירה אותו, בוב ראסק, בתור חבר של בן הזוג, אז היא לא חושדת. כלומר אולי הוא סוטה כמו כל הגברים, אבל בטח שהוא לא רוצח סדרתי.
הם הולכים לדירה ומדברים. היא אומרת איזה משפט והוא יודע שהיא משקרת, וגם אנחנו, כי היא לא שקרנית טובה. בשקט, הם עולים במדרגות לדירה שלו. היא נכנסת ראשונה ולפני שהדלת נסגרת מאחוריה הוא עוד מספיק להגיד (ואנחנו מספיקים לשמוע):
I don't know if you know it, Babs, but you're my type of woman
כבר שמענו את המשפט הזה בסצנה קודמת, שבה התגלה שראסק הוא הרוצח. זו היתה סצנת רצח ואונס אכזרית, בוטה ומזעזעת אפילו בסטנדרטים הקולנועיים של היום, ובטח שביחס לשנות ה-70. עכשיו אין עוד צורך להראות לנו דבר. זה הרי משפט צורם שלא מתאים להגיד לבת זוג של חבר. האם הוא גרם לה להרגיש שלא בנוח? האם היא כבר קלטה והתחילה לחשוד? ניסתה לצאת?
את זה היצ'קוק לא מראה לנו, כי הדלת נסגרה, והמצלמה רק מתרחקת, נסוגה באיטיות במורד חדר המדרגות, יוצאת חזרה לרחוב הסואן. תנועת המצלמה הזו החוצה (Dolly Out) היא אחת מהידועות בתולדות הקולנוע. אייקונית. אנחנו רוצים להיכנס ולהציל אותה, או לפחות לראות מה קורה שם (כי אנחנו צופים סקרנים ומציצנים), אבל במקום זאת היצ'קוק רק מרחיק אותנו מההתרחשות. השקט של חדר המדרגות מתחלף פתאום בקולות של הרחוב, מדגיש את הניגודיות בין הברוטליות שמתרחשת בדירה לבין השגרה היומיומית שבחוץ. וגם את חוסר האונים של הקורבן, שאת צעקותיה אף אחד לא יכול לשמוע, למרות שהכל קורה בלב לונדון (ועדיין היא תצליח ברגעיה האחרונים, כך נגלה בדיעבד, לבצע פעולה אחת שתביא בסוף לגילוי הרוצח – מאוחר מדי עבורה, ובכל זאת משהו שאף אחת מהקורבנות לא הצליחה לעשות קודם).
שתי הדמויות הנשיות הראשיות מעוררות הרבה אמפטיה אצל הצופים שנוטים להאמין שאם הראשונה נרצחה, השנייה תינצל. זו הרי הקונבנציה הקולנועית שאליה רגילים מהוליווד. אפילו בפסיכו, הבחורה השנייה ניצלת ברגע האחרון (אולי שם נוצרה הנוסחה?). אבל מה אכפת להיצ'קוק ממוסכמות קולנועיות? הוא נהנה להתעלל בצופים, ובמילא מתעניין פחות בנשים ויותר בשני הגיבורים, הרוצח האמיתי והחשוד ברצח, שתי דמויות בעייתיות שהקהל לא באמת אוהב.
***
זו לכאורה סצנה שקטה ומאופקת, אבל למעשה היא אינטנסיבית מאוד ורק בסיומה אפשר שנייה לנשום. ולהתחיל בסופרלטיבים..
השימוש כאן בסאונד, בדיאלוג, בתנועת המצלמה ובבניית המתח הוא לא פחות ממופתי. רגע של קולנוע ברמה הגבוהה ביותר. השליטה של היצ'קוק במדיום היא מוחלטת, וירטואוזית, והוא משחק בצופים – בנו – כמו גאון מרושע. ראיתי את הסרט עשרות פעמים, ובכל פעם שאני צופה בסצנה הזו אני נפעמת מכמה שהיא טובה (ואפילו יש לי דמעות בגרון). פשוט איכות טהורה.
!Any higher Mister Bond, my ears will pop
איזו מלכה.. השחקנית המרוקאית לילה שינה במונרייקר. ככה צריך לדבר איתו!
(החל מ2.30 דקות)
בסצנת הפתיחה של הסרט הזה, דרמת התבגרות הוליוודית טיפשית למדי שיצאה לאקרנים לפני 25 שנה, נער יפה תואר בשם סבסטיאן, לבוש בחליפה, שוכב על ספה. תנועת המצלמה הראשונה נעה מעיניו, שמביטות למצלמה ולתקרה, אל רגליה החטובות של פסיכולוגית היושבת מולו על ספה אחרת, משועממת, מביטה בשעון. היא אומרת לו בקול חסר סבלנות להתרכז ולהתמקד. הוא קם לדבר, ונראה שלוקח על עצמו אחריות ואשמה בכמה משפטים גנריים של תוכחה עצמית. בתגובה, היא מנסה לנחם אותו בקלישאות פסיכולוגיסטיות, מאשימה את ההורים שלו בחינוך לקוי, ומציעה לו "לשכוח מהעבר ולהתגבר על הטעויות שלהם". לסיום, היא מעניקה לו עותק חתום מהספר החדש שלה, שכותרתו (וההדגשה במקור): "הורות מעולה – איך לגדל את הילד המושלם" — כותרת שתהיה לה חשיבות בהמשך הסצנה. במחברת שלה היא רושמת לעצמה "לחייב עבור הספר", ומכאן כבר ברור לנו שהמתנה הקטנה הזו לא ניתנה מתוך נדיבות או רצון אמיתי לעזור.
סבסטיאן נראה תחילה כמי שמוקיר לה תודה על תוצאות הטיפול.
"אני לא מאמין שבעבר כל מה שחשבתי עליו היה רק סקס."
"אי אפשר לחיות ככה", היא משיבה.
"קחי אותך לדוגמה — את אישה מושכת מאוד, ויש לך רגליים מדהימות (killer legs) — הייתי מאוד רוצה לצלם אותן."
(לא משהו שאומרים לפסיכולוגית, אלא אם היא ד"ר מלפי ואתה טוני סופרנו).
"אבל זה היה האני הישן והקודם, לפני שנרפאתי." (כלומר: לפני שאת ריפאת אותי).
"אני כל כך גאה בך", היא מדקלמת במהירות ומזרזת אותו לסיים.
"בשבוע הבא לא נוכל להיפגש — אני יוצאת לסיבוב קידום מכירות של הספר."
"ומה אם אצטרך אותך?" הוא שואל.
"יש עוד אנשים שזקוקים לי, ותוכל להתקשר למרכז השירות."
"טוב, אז לפחות חיבוק פרידה?"
היא קמה ונותנת לו חיבוק מאולץ וחסר חשק.
המזכירה שלה מצלצלת בינתיים ומוסרת שהבת שלה על הקו. היא מבקשת לשים אותה בהמתנה. תמונה ממוסגרת של הבת ניצבת על השולחן — בלונדינית יפה וחייכנית (טארה ריד מ"אמריקן פאי").
"היא נראית נחמדה", אומר סבסטיאן.
"היא לא רק נחמדה — היא נהדרת. תלמידה מצטיינת שמתחילה ללמוד בפרינסטון. Exceptionally rounded young woman".
(למילה rounded, "מעוגלת", יש כאן כפל משמעות ורמיזה מינית. מעניין שגם בסצנת הפתיחה של סרט הבונד "העולם אינו מספיק", יש שימוש סקסיסטי דומה, כשכלכלנית חטובה מהבנק מציעה לבונד לבדוק את המספרים, והוא סוקר אותה ואומר: "I'm sure they are perfectly rounded.")
"בחורה כזאת בדיוק הייתי צריך", סבסטיאן אומר, אך הפסיכולוגית מהסה אותו ואומרת שבכל הכבוד — הוא לא בליגה שלה.
סבסטיאן עוזב את החדר. הפסיכולוגית סוגרת אחריו את הדלת, מסננת "שמוק", וחוזרת לשיחה עם הבת שהושארה בהמתנה. הבת בוכה וכועסת שאמא שלה נתנה לה לחכות על הקו. כאן מגיע השיא של הסצנה — הגילוי.
הבת, ממררת בבכי, מספרת שבחור מקסים אמר לה שהוא אוהב אותה, ועכשיו היא מרגישה כל כך טיפשה.
האמא, אולי רגילה למשברי דמה כאלה אצל הבת ואצל טינאייג'ריות אחרות, מתחילה לפלוט את המנטרות הקבועות על "יציאה מהמעגל", אבל הבת קוטעת אותה בכעס: שתשכח מכל הסיסמאות האלו (שהן אולי סימן ההיכר המקצועי שלה).
היא ממשיכה ומספרת שהבחור העלה לרשת תמונות עירום שלה.
הצופים רואים מאחורי הבת את המחשב עם האתר שמציג את תמונת העירום שלה, ולצידה כותרת מרצדת: "How to raise the perfect slut" — כפרפרזה על שם הספר שכתבה האם. יתרה מכך, אנחנו שומעים מהמחשב קריינות מונוטונית: "You're a slut! You're a slut!"
הפסיכולוגית, שמתחילה להבין את גודל הנזק — לא רק לבת שלה אלא גם, ואולי בעיקר מבחינתה, לקריירה שלה — שוכחת מכל הפסאדה והכללים שהיא עצמה מטיפה להם, ומגיבה בזעם:
"איך יכולת להיות כל כך טיפשה?!"
הבת, נסערת, מספרת שהבחור החמיא לה שיש לה killer legs ושהוא רוצה לצלם אותן, ומשם העניינים יצאו משליטה.
הפסיכולוגית מבינה מייד: זה היה סבסטיאן. חרב עליה עולמה.
הספר, סיבוב ההשקה, הקריירה, החיים המבטיחים של הבת — הכל התרסק בבת אחת. סבסטיאן השפיל אותן ועשה מהן צחוק.
אבל ההשפלה שלה לא מסתיימת כאן.
היא נחפזת לצאת מהמשרד ולרדוף אחריו, משאירה מאחור את הבת הבוכה ואת הטלפון הפתוח.
מבעד לזכוכית בקומה השנייה היא רואה אותו, חובטת בזגוגית וצועקת שהוא עוד ישלם על זה. האבטחה נקראת להרגיעה.
הקהל מביט בה ברחמים כתימהונית שיצאה משליטה. סבסטיאן מביט בה באדישות משועשעת, משליך את הספר שלה לפח — שם מקומו.
לצעירה יפה שנצמדת אליו ושואלת מה קרה, הוא משיב בחיוך: "נראה שהאישה הזאת זקוקה לטיפול פסיכולוגי."
הם משלבים ידיים והוא עוזב איתה כמנצח את הזירה.
***
הסרט מתייחס בסלחנות — ואולי אפילו באהדה מסוימת — לסבסטיאן ולמעשים שלו, שמוצגים כשובבות נעורים מבריקה ומתוחכמת, ומלגלג דווקא על הקורבנות: הפסיכולוגית הצבועה והכושלת, והבת הטיפשה וההיסטרית. שתי הדמויות הנשיות נענשות על חולשותיהן (אמיתיות או לא), בעוד שהגבר שמשפיל אותן נתפס כאינטליגנטי, כריזמטי, כמעט אנטי-גיבור ראוי להערצה.
המניע לנקמה בפסיכולוגית אולי מובן — היא באמת נראית כצבועה וכאמא נוראית שחושבת רק על עצמה — אבל מה אשמה הבת?
היא לא עשתה לו דבר, והחיים שלה נהרסו.
הרוע שלו הוא סדיסטי וטהור.
לכן קשה לי לקבל שמהנקודה הזו הסרט פשוט עובר הלאה, כאילו לא קרה כלום, ומאפשר לסבסטיאן לתקן ולגאול את עצמו בזכות האהבה (הפסיכולוגית והבת לא נזכרות בו יותר).
היום, מה שקרוי פורנו נקמה נחשב לעבירה פלילית חמורה, ולכן אני מניחה שסצנה כזו לא הייתה נכללת בסרט הוליוודי חדש. אבל מעניין שהיא כן הופיעה בסרט כזה מיינסטרימי רק לפני 25 שנה.
אז כן, הסצנה מטרידה, אכזרית, ומיזוגנית מאוד (וגם מופרכת — ברור שצירוף האירועים והתזמון לא אמין בעליל).
ומצד שני — היא אינטנסיבית, מסקרנת, שנונה, ומלאת מתח מיני שהולך ונבנה עד שהוא מתפרץ.
אני זוכרת איך ישבתי דרוכה בקולנוע, לפני 25 שנה, וצפיתי בה בתדהמה יחד עם שאר הצופים (גם בהמשך הסרט יש סצנות נועזות וסקסיות, אבל אף אחת לא מתקרבת לרמת התחכום של הסצנה הזו.)
כמובן שלא הייתי רוצה שתמונות עירום שלי יעלו לרשת, ובטח שלא שהחיים שלי ייהרסו —
אבל עדיין, יש בסצנה הזו מוטיבים סקסיים, ואפשר לומר שהיא נתנה לי השראה… ואולי גם כמה רעיונות טובים.
(לא הכי אוהבת את הפוסט הזה.. אבל משאירה בינתיים).
*רואים קצת טלויזיה אצל היזיז*
"חשבתי על משחק נחמד."
"מה הפעם?"
"מספרים ושמות. מכירה? כמו סטריפ פוקר, רק עם מספרים. ובלי הפוקר."
"נשמע מעניין, אני דיי טובה במספרים."
"ועם תוספת קטנה."
"תיארתי לעצמי."
"המנצח בכל סיבוב כותב על השני מילה בטוש. משהו שמתאר אותו"
"יש לך פה טוש?"
"יש הכל. תתחילי את בלבחור מספר. ליידיז פירסט."
"אה אני ליידי? טוב לדעת. אז שש."
"לא עבד לך הפעם. שבע, ניצחתי."
"אממ.. זה לא היה הכי הוגן."
"אלו החוקים. רוצה לבחור מה תורידי או שאני אבחר?"
"תציע אתה ואני אשקול.. בחיוב."
"אני מציע.. חולצה."
"ההצעה התקבלה :)"
היא פותחת את הכפתורים לאט כמו חשפנית מתלמדת, מורידה ומחייכת לעברו.
"יפה. ועכשיו תורי."
הוא רוכן קדימה, מצייר באיטיות מתחת לצוואר שלה, מעל החזה, באדום. מילה אחת, ארבע אותיות.
"מה כתבת? קשה לי לראות ככה."
"תסתכלי במראה."
היא מציצה בזכוכית, קוראת לאחור. מצחקקת.
"טוב נו, זו לא בדיוק מחמאה אבל אני אוהבת כלבים. ואולי יש אנשים בעבודה שחושבים שאני כזו למרות שלא באמת נראה לי כי אני נחמדה לכולם."
"אז תהיי נחמדה ותמשיכי. איזה מספר?"
"שוב אני?"
"המפסיד בוחר ראשון. כבוד לחוקים, גברת עורכת דין."
"אמממ... מיליון?"
"שני מיליון.. את לא לומדת. מה את מורידה?"
היא קמה ומורידה לאט את המכנסיים, נשארת בתחתונים וחזיה אדומים (סט כמובן).
"רגע. תעמדי שנייה, עם הגב אליי."
הוא קם ורושם עליה מילה ארוכה. היא נזכרת שהיו משחקים במשחק הזה, בגרסה התמימה שלו, בתור ילדים, כשהיו צריכים לנחש את המילה.
"אממ זיהיתי "ש" בהתחלה נכון? "ואז נראה לי "ר", ואולי "י" או "ו" באמצע, בסוף "ה?"
"את באמת מוכשרת בזה."
"אז מה כתבת?"
"תנסי לנחש, אמרת את האותיות הנכונות."
"אממ... שרפובה?! (צוחקת)
"מה הקשר? מילה שמתארת אותך. את יודעת קצת ערבית לא?"
"אהה.. נראה לי שהבנתי. אבל יש שתי אופציות שאני יכולה לחשוב עליהן".
"גם אני התלבטתי. בחרתי בעדינה יותר. אולי בהמשך ארשום גם את השנייה"
"מי אמר שתמשיך לנצח?"
"יש לי הרגשה כזו. רוצה לראות?"
"אמממ.. אינסוף!"
"אינסוף ואחד. את מתעקשת להפסיד."
"אוף. חזיה?"
היא מורידה אותה בעדינות ומניחה בצד.
"שתי מילים הפעם, לאור הנסיבות. אחת בכל צד של הפה."
הוא רושם והיא הולכת לבדוק במראה. מסתכלת ומסמיקה קלות.
"אממ, לא הייתי אומרת שאלו מילים שממש מאפיינות אותי כבן אדם..."
"אלו לא פעולות שאת עושה?"
"לפעמים אבל.. זה לא מי שאני.."
"לפעמים, כלומר כמעט תמיד?" (מחייך)
"אממ, תכלס."
"אז זהו, זה מה שאת. נמשיך?"
"יודע מה, אולי פשוט תכתוב עלי וזהו? יהיה יותר פשוט."
"לי אין בעיה. על המצח הפעם."
"קדימה, לכי תבדקי."
"אהה, אז אני רואה שאתה גם יודע אנגלית."
"את המילה הספציפית הזו אני מכיר והיא בול את. לא ככה?"
"Oh well. לא יכולה להתווכח עם זה. אבל זה דיי ההיפך מליידי."
"לגמרי. מתאים לך דווקא. רוצה שנשאיר אותן שם?"
"לא יודעת לגבי זה.. נראה לי קצת בעייתי. אבל בינתיים אפשר לצלם למזכרת".
"בהחלט כדאי. אבל לדעתי יותר מתאים שתהיי על הברכיים."
"כנראה שאתה צודק."
היא מתכופפת לרצפה והוא מתקרב ומצלם אותה צמוד מלמעלה, מחייכת אליו בשובבות.
"את נראית מעולה מהזווית הזו. סיבוב אחרון?"
"אממ.. אני אחזור לשש."
"חמש. היה לך מזל הפעם!"
"אז אני בוחרת מה תוריד?"
"אני בטוח שתבחרי נכון.. :)"
"את לא ממש עונה לשאלות שלי עלייך."
"למה? עניתי לך על מלא דברים."
"בקושי. את לא ממש מספרת שום דבר אישי."
"נכון, אני לא אוהבת לשתף בזוגיות ובקשרים שלי."
"על מי את חושבת כשאת נוגעת בעצמך זה אישי עלייך, לא על אף זוגיות."
"זה קשור.. ולא נוח לי עם זה."
"ואם הייתי שואל אותך על זה בדייט?"
"בדייט?"
"כן."
"אני לא עונה לך על השאלות האלו בצ'אט, אז נראה לך שהייתי עונה עליהן בדייט?"
"נראה לי שהיית עונה."
"אין מצב."
"את בטוחה?"
שעתיים אחר כך, היא נפגשת איתו בבר אפלולי ושקט, לבושה חולצה לבנה וחצאית מיני (ליתר ביטחון). תמיד יכולה להגיד, למי שידרוש בעניין, שפשוט היו לה דיונים בבית משפט. אחרי שהוא מזמין להם שתייה ובודק את השטח עם כמה גישושים ושאלות קלות, מתחיל התחקור. ולהפתעתה היא מוצאת את עצמה עונה, ולא סתם עונה אלא עונה בפירוט. לא קל לה, אבל היא עושה מאמץ מודע לצאת מאזור הנוחות שלה ולשתף בהכל, מנסה להיזכר בכל פרט רלוונטי. לפרוק מהחזה. אולי פשוט הגיעה לגיל שאפשר להשתחרר בו קצת. לחשוב פחות על הסביבה. כמובן שגם האלכוהול שהוא מזרים לשולחן עוזר לה להיפתח ולהשתחרר, אין מה להכחיש. נכנס יין, יצא סוד. והדברים אכן יוצאים ממנה. דברים אינטימיים. דברים מביכים. דברים שהיא ממש לא גאה בהם (אוקיי, דברים שהיא ממש מתביישת בהם). פרטים גרפיים ברזולוציה גבוהה, שדיי מגעילים אותה. היא מספרת לבחור החמוד אך הדיי סתמי הזה, שהיא פגשה לראשונה לפני פחות משעה, דברים שאף אחד מבני הזוג שלה לא ידע עליה. שאף אחת מהחברות הכי טובות שלה לא יודעת. שאסור שההורים שלה ידעו. דברים, שלא רק שכל האנשים אלו לא יודעים עליה, אלא שהם גם לא היו מעלים בדעתם. טוב, בואו לא נגזים, זה לא שהיו לה חיי מין סוערים ומסעירים, אבל במשך השנים שעברו גם היא צברה כמה חוויות מעניינות.
הפינג פונג נמשך, אלא שאחרי אחת מהתשובות שלה, שיצאה קצת קצרה ולא שוטפת, הוא פתאום עוצר ומחכה.
"זו לא תשובה מלאה לשאלה ששאלתי. אולי תנסי שוב לענות?"
היא קצת מופתעת, מבינה שפקששה ולא ענתה כמו שצריך. אבל עוד לפני שהיא מתחילה לחשוב ולענות מחדש, הוא לוקח את הטלפון מהשולחן ומסתכל עליה במבט עמוק.
"אבל מעכשיו, את מדברת למצלמה, וכל התשובות שלך מוקלטות."
היא מביטה עליו בתדהמה ושותקת. שוקלת את הרעיון. מצד אחד הסיכון גדול ומפחיד, מצד שני אלו רק דיבורים, לא סקס ואפילו לא עירום, אז מה הלחץ? ואיכשהו, היא מרגישה שהיא יכולה לסמוך על הבחור שמולה. הוא נראה לה בן אדם טוב, והיא יודעת לקלוט אנשים.
"טוב".
הוא מכוון אליה את המצלמה, ומסמן לה להמשיך. הפעם היא מתקנת ועונה כמו שצריך לשאלה שנשאלה. מחייכת בהקלה ומסמיקה, לא בפעם הראשונה ולא האחרונה בערב. השאלות ממשיכות להגיע, ואיתן גם הבירה והתשובות המפורטות. היא מרגישה קצת כמו שחקנית או פוליטיקאית בראיון, אלא שהיא לא משחקת ולא עושה הצגות.
שעה של שאלות ותשובות מפורטות חולפת במהרה. אחרי תשובה ארוכה במיוחד, משתררת שתיקה.
"יש לי עוד רעיון בשבילך."
"מה הפעם?"
"באת עם חולצה לבנה צמודה. למה שלא תנצלי את ההזדמנות ותורידי מעלייך את החזיה?"
היא בולעת קצת רוק ומסמיקה (שוב).
"זו רק חזיה, ובמילא דיי חשוך כאן, אף אחד לא יראה ולא ידע."
היא שותקת ומסתכלת לצדדים.
"אוקיי. אבל לא מעבר לזה."
"מה שנוח לך. לכי על זה."
היא מתחילה להזיז את הכיסא לאחור כדי לקום לשירותים והוא עוצר אותה.
"לא, אל תקומי. התכוונתי שתתפשטי כאן ועכשיו. מול המצלמה."
היא מסתכלת לצדדים. כבר אין הרבה אנשים, וכל אחד עסוק בענייניו. היא מחייכת במבוכה, מושיטה ידיים מתחת לחולצה לכתפיים ולגב ומורידה לאט ובמיומנות את החזיה. שולפת אותה ומניחה בעדינות בתוך התיק.
"עכשיו אתה מרוצה?" היא מחייכת חיוך קטן ושובב. "תדע שאני מה זה לא מאמינה על עצמי שאני עושה את זה עכשיו. זה ממש לא אני."
הוא מסיט את המצלמה שמכוונת אל פניה מעט למטה ומתמקד בזום-אין על קווי המתאר של החולצה הלבנה הצמודה, נטולת החזיה מתחתיה.
מחייך. "מהתשובות שענית נראה לי שזו בדיוק את. ומהזווית הזו דווקא נראה שאת לא בדיוק סובלת..."
תחילת שנות האלפיים, בסיס סגור בדרום. קיץ. משמרת לילה ידועה לשמצה בין שתיים עשרה לארבע בלילה, אבל אני כבר לקראת סוף השירות וזו הפעם האחרונה שלי. בשעות המתות האלו חיילים ששומרים בעמדות החיצוניות מתקשרים לפעמים בקשר או בטלפון הפנימי לבנות שבמשמרת, כדי להעביר את הזמן ואולי לנסות את מזלם. לילה חם.
(צלצול)
יש שם מישהי?
היי כן.
היי, מי את?
אני יואנה, מי זה?
תומר ועידן. אנחנו פה בחצב. מה קורה יואנה?
הכל בסדר נראה לי.
וואלה. פה בחוץ דיי חם ויבש. מאיזו מחלקה את?
***** ואתם?
אני מ-***** ועידן במילואים. הוא פה טוחן שמירות.
אוי, זה מבאס.
אה נראה לי שאני יודע מי את. מתחיל לקשר בין הקול לשם. תגידי מה זה יואנה? את רוסיה? הולנדית? שוודית?
משהו בין לבין.
מה זה בין לבין רוסיה והולנד? פולין?
(צוחקת) גם וגם. אני משלבת..
האמת את לא נראית ממש רוסיה. את דיי גבוהה כזו לא?
לא כזה.. 174.
לא מעט בשביל בחורה, אולי זה מהצד ההולנדי.. אפשר לשחק איתך כדורסל פעם?
אפשר כדורעף.
וואלה, את שחקנית כדורעף?
שיחקתי בתיכון לפני הצבא, כן.
זה אומר שיש לך גם גוף של שחקנית כדורעף?
(שתיקה קצרה)
אממ. כן.. נראה לי. אבל כבר כמעט שנתיים לא שיחקתי.
כדורעף חופים או כזה באולם?
באולם, בקבוצה, אני לא גרה ליד הים.
וואלה, הפסד שלך. איפה את כן גרה?
אני מאזור ירושלים ואתם?
אני מראשון והוא מפתח תקווה. עכשיו עבר לתל אביב.
אחלה.
אז תגידי יואנה, את ילדה טובה ירושלים?
אני לא מירושלים.. אמרתי אזור ירושלים.
אז את לא ילדה טובה?
(צוחקת) אני כן. כאילו בדרך כלל.
בדרך כלל.. זה אומר לא תמיד.
נכון.. זה מה שזה אומר. אבל רוב הזמן אני כן דיי חנונית.
חנונית... זה מדליק. כמו ההיא באמריקן פאי?
(צוחקת) מישל.. היא מגניבה דווקא.
So this one time, at band camp..
(צוחקים)
תגידי יואנה, אפשר לשאול מה את לובשת שם במשמרת?
(שתיקה)
מה כבר אפשר ללבוש במשמרת? מדי ב' ג'יפה.
התכוונתי מתחת למדים.
אה.. מתחת.
כן.
אותו דבר תכלס.. תחתונים וחזיה. מה כבר אפשר ללבוש מתחת למדים.
יש כאלו שלא לובשות חזייה.
או תחתונים..
אני תמיד לובשת.
תמיד?
עם מדים כן.
ובכללי? שוכחת לפעמים לשים?
(שתיקה)
טוב עזוב אותה. אבל לפחות תגידי לנו איזה צבע.
צבע.. שניה בודקת. אממ, כחול וקצת לבן.
פששש.. ישראלית פטריוטית.
(צוחקת) ממש.
רגע מה כחול ומה לבן?
בשניהם יש גם וגם.. זה סט.
סט?
כן.. סט.
את באה עם סט הלבשה תחתונה למשמרת לילה?
האמת שאני תמיד מעדיפה לשים סט תואם.
הבנו.. שתהיי מוכנה לכל תרחיש?
(צוחקת) זה פשוט נראה יותר טוב מאשר שני צבעים לא קשורים, לא?
זה בטוח.. אפשר לשאול עוד?
(שתיקה)
לא יודעת..
ננסה ומקסימום אל תעני. טוב?
אוקיי.
מה המידת חזיה שלך?
זה בכלל יגיד לכם משהו? אתם בנים..
מה כבר יש להבין? אנחנו יודעים לספור וגם את הABC.
(צוחקת). צודק. אז.. 75בי.
וואלה. זה אומר שאת רזה עם חזה דיי קטן לא?
כן. לא שטוחה אבל גם ממש לא שופעת.
מה עוד אפשר לשאול אותך?
לא יודעת..
(שתיקה)
יואנה אם את כבר נפתחת איתנו בארבע בבוקר, אפשר לדעת אם את בתולה?
אחי עזוב אותה נו.
(שתיקה)
כן אני בתולה.
אמרתי לך..
אבל רק במזל.
הופה! אז את לא כזו ילדה טובה ירושלים..
כן.. אמרתי לכם לא?
כן אמרת. אז ממתי את כבר לא?
שנה וחצי.. משהו כזה. קצת אחרי שהתגייסתי.
יואנה חיילת מצטיינת.
(צוחקת) כן.. אפילו קיבלתי פרס מהמפקד שלי.
מהמפקד שלך.. הגיוני האמת. ותגידי, מאז שנפתחת, עם כמה כבר הייתו?
אממ.. לא כזה הרבה. כאילו אני לא כזו שרלילה.
יותר מחמישה?
לא לא אל תגזים! הרבה פחות.
אה אוקיי, טוב לדעת. ותגידי, עכשיו עדיין יש לך חבר?
כן.. יש איזה משהו.
(צוחקים) איזה משהו? לא נשמע כזה רציני.
אממ.. מי אמר שאני רוצה משהו רציני?
(שתיקה)
פשש.. נהיה פה מעניין.
כן.. ותכף כבר ארבע ותגיע המחליפה שלי. אבל האמת שאני כבר לא ממש עייפה אז אנחנו יכולים להמשיך להכיר..
בא לכם לעבור להגיד שלום?
יוצאת מוקדם מהעבודה.
עוברת בבית, מתקלחת, מחליפה תחתונים, עולה על מיני, ביריות ועקבים. חזיה אדומה וחולצת כפתורים לבנה (שמתאימה לבית משפט, בנסיבות אחרות). מתאפרת בקטנה.
נוסעת מהבית כמעט שעה וחצי למרכז, עומדת בפקקים, מתוחה.
מגיעה לדירה ועולה לרבע שעה של פעילות, סמלית בעיקרה. ממש לא הארדקור.
שוטפת פנים, מגרגרת. נשיקת פרידה, ועוד שעה וחצי חזרה, שקועה במחשבות.
שולחת, היה לי ממש כיף היום....
והוא אפילו גרם לי לחכות קצת כשהגעתי.
