בחורה יפה יוצאת נסערת לרחוב אחרי שרבה עם המנהל המגעיל שלה. הרגע היא איבדה את העבודה שלה, אין לה איפה לגור ובן הזוג שלה חשוד ברצח ומסתתר. הפנים ההמומות שלה ממלאות את הפריים כולו. היא מסתכלת אנה ואנה, לא יודעת מה לעשות. הרעש של הרחוב הסואן מושתק. ומתוך השקט שומעים פתאום קול גברי עדין, שמציע עזרה:
?Got any place to stay
עכשיו היא זזה הצידה ומתגלה הדובר שמתגנב ועומד מאחוריה. אנחנו, הצופים, כבר מכירים אותו ומבינים מייד מה הולך לקרות. גם היא מכירה אותו, בוב ראסק, בתור חבר של בן הזוג, אז היא לא חושדת. כלומר אולי הוא סוטה כמו כל הגברים, אבל בטח שהוא לא רוצח סדרתי.
הם הולכים לדירה ומדברים. היא אומרת איזה משפט והוא יודע שהיא משקרת, וגם אנחנו, כי היא לא שקרנית טובה. בשקט, הם עולים במדרגות לדירה שלו. היא נכנסת ראשונה ולפני שהדלת נסגרת מאחוריה הוא עוד מספיק להגיד (ואנחנו מספיקים לשמוע):
I don't know if you know it, Babs, but you're my type of woman
כבר שמענו את המשפט הזה בסצנה קודמת, שבה התגלה שראסק הוא הרוצח. זו היתה סצנת רצח ואונס אכזרית, בוטה ומזעזעת אפילו בסטנדרטים הקולנועיים של היום, ובטח שביחס לשנות ה-70. עכשיו אין עוד צורך להראות לנו דבר. זה הרי משפט צורם שלא מתאים להגיד לבת זוג של חבר. האם הוא גרם לה להרגיש שלא בנוח? האם היא כבר קלטה והתחילה לחשוד? ניסתה לצאת?
את זה היצ'קוק לא מראה לנו, כי הדלת נסגרה, והמצלמה רק מתרחקת, נסוגה באיטיות במורד חדר המדרגות, יוצאת חזרה לרחוב הסואן. תנועת המצלמה הזו החוצה (Dolly Out) היא אחת מהידועות בתולדות הקולנוע. אייקונית. אנחנו רוצים להיכנס ולהציל אותה, או לפחות לראות מה קורה שם (כי אנחנו צופים סקרנים ומציצנים), אבל במקום זאת היצ'קוק רק מרחיק אותנו מההתרחשות. השקט של חדר המדרגות מתחלף פתאום בקולות של הרחוב, מדגיש את הניגודיות בין הברוטליות שמתרחשת בדירה לבין השגרה היומיומית שבחוץ. וגם את חוסר האונים של הקורבן, שאת צעקותיה אף אחד לא יכול לשמוע, למרות שהכל קורה בלב לונדון (ועדיין היא תצליח ברגעיה האחרונים, כך נגלה בדיעבד, לבצע פעולה אחת שתביא בסוף לגילוי הרוצח – מאוחר מדי עבורה, ובכל זאת משהו שאף אחת מהקורבנות לא הצליחה לעשות קודם).
שתי הדמויות הנשיות הראשיות מעוררות הרבה אמפטיה אצל הצופים שנוטים להאמין שאם הראשונה נרצחה, השנייה תינצל. זו הרי הקונבנציה הקולנועית שאליה רגילים מהוליווד. אפילו בפסיכו, הבחורה השנייה ניצלת ברגע האחרון (אולי שם נוצרה הנוסחה?). אבל מה אכפת להיצ'קוק ממוסכמות קולנועיות? הוא נהנה להתעלל בצופים, ובמילא מתעניין פחות בנשים ויותר בשני הגיבורים, הרוצח האמיתי והחשוד ברצח, שתי דמויות בעייתיות שהקהל לא באמת אוהב.
***
זו לכאורה סצנה שקטה ומאופקת, אבל למעשה היא אינטנסיבית מאוד ורק בסיומה אפשר שנייה לנשום. ולהתחיל בסופרלטיבים..
השימוש כאן בסאונד, בדיאלוג, בתנועת המצלמה ובבניית המתח הוא לא פחות ממופתי. רגע של קולנוע ברמה הגבוהה ביותר. השליטה של היצ'קוק במדיום היא מוחלטת, וירטואוזית, והוא משחק בצופים – בנו – כמו גאון מרושע. ראיתי את הסרט עשרות פעמים, ובכל פעם שאני צופה בסצנה הזו אני נפעמת מכמה שהיא טובה (ואפילו יש לי דמעות בגרון). פשוט איכות טהורה.