|
|
|
אני אתאר מה יש בה, שחור לבן, שקט מתוח… אישה מקדימה, גבר בחליפה מאחור, והשליטה אצלה, העניבה ביד שלה היא מושכת אותו והוא לא מתנגד….
כןן אני רוצה כזה אחרי יום עבודה ארוך ומייגע
משרת בוגר אמיד מחפש מלכה שיודעת להוביל, להציב גבולות ברורים ולתת משמעות למסירות.
אני מתמסר, זמין, מכבד, דיסקרטי, ומוכן להיות עבור המלכה הנכונה, גם שקט וגם כוח עזר.
מחפש מערכת יחסים דיסקרטית, מבוססת על אמון, משמעת והקשבה.
מוכן ללמוד, להתאים את עצמי, ולמלא כל תפקיד במסגרת מוסכמת ובטוחה.
מי שמרגישה שזה מדבר אליה, מוזמנת לפנות בפרטי.
בין גבולות ומשמעת, יש מי שמחפש חיבוק לא כפרס, אלא כהבנה.
לא הכול נמדד בכסף יש רגעים ששווים הרבה יותר והמשקיע הטוב באמת, מסתכל קדימה ולא רק מתחת לרגליו.
את פעם תרופה ופעם מחלה
כשהיא כאן אני נרפא, אבל מדמם,
וכשהיא הולכת אני נשבר, אבל פתאום נושם.
איך אדם אחד יכול להיות גם מרפא וגם מקור כאב, גם נחמה וגם סיבה לסבל!
מה זה המקום הזה, שמכאיב לי כשאני בו, ומושך אותי כשאני רחוק?
יש כאלה שמקבלים ימים של שמש, אחרים מקבלים רק קרן אור חטופה ובכל זאת מצופה מהם להבעיר מדורה. שעתיים פה, חיוך שם, ובין לבין הדרישה להעניק כאילו היית שם תמיד, כאילו לא היית אורח לרגע אלא חלק בלתי נפרד מהשמש עצמה!
האמת היא שנגמרו לי המילים ואין לי על מה לכתוב, אבל עדיין יש בי רצון לכתוב.
אולי זה הרגע לתת להן לזרום בחופשיות, בלי ניסיון לכוון או לשלוט.
לפעמים השקט הוא לא ריקנות, אלא רגע שבו אפשר לעצור, להתבונן, ולתת לדברים להתבהר בלי למהר למלא את החלל.
אנחנו רגילים לרדוף אחרי מילים, אחרי משמעות, אחרי הסחות דעת. אבל מה אם פשוט ננשום ונניח להכל להיות? אולי דווקא שם, בתוך השקט, נמצא משהו חדש, תובנה, זיכרון, חלום ישן שחיכה להתעורר.
לא תמיד צריך סיבה כדי לכתוב. לפעמים הכתיבה עצמה היא הסיבה. היא כמו הליכה לא מכוונת בעיר זרה, גילוי של סמטאות נסתרות, פגישה אקראית עם מחשבה שלא ציפיתי לה.
אז אולי זה הרגע פשוט לכתוב. לא כי יש מה לומר, אלא כי עצם המעשה ממלא את הדף, וגם את הנפש.
נוכח, אבל לא שקוע בפרטים. לשמור על נוכחות, בלי להיסחף פנימה, להיות שם, בלי להיות מעורב.
לשבת ביציע עם פופקורן במקום לעלות לבמה, לשמור על מרחק, אבל לא להתרחק באמת.
לא יודע למה קמתי עם תחושה של בוגד.
בסהכ החלפתי מעסיק, לא עזבתי משפחה, לא הפרתי שבועה.
אבל בכל זאת, יש עקצוץ קטן של חוסר נאמנות, כאילו אני משאיר מאחור משהו שלא סיימתי עד הסוף.
אולי זו רק נוסטלגיה רגעית, אולי הרגלים שקשה לנתק. ואולי, עמוק בפנים, יש בי צד שתמיד מתקשה לשחרר.
לפעמים מתגנבת המחשבה לוותר, להניח לכל המאבק הזה ולהפסיק להילחם, לתת לכל זה לשטוף אותי בלי מאבק.
בכל פעם שהלב מתערער מול זיכרון ישן, אני נותן לשקט להזכיר לי למה,
בכל פעם שהעבר מנסה ללכוד אותי ברכותו המוכרת, אני מזכיר לעצמי את הסיבות שהובילו אותי לכאן,
אז אני נזכר שהלכתי רחוק מדי בשביל לחזור עכשיו;
אמנם קל יותר עכשיו, אבל לפעמים נדמה לי שהתאמצתי כל כך, אבל כשאני עוצר לרגע ומסתכל סביב, אני מבין שלא באמת זזתי לשום מקום. רק המחשבות הן אלה שרצות במעגלים.
