שאלות משגעות יתרון או טרגדיה

אומרת שביא מציגה את זה באור חיובי כשהשאלה עולה-תוך שמירה על כבוד.

פשוט תגידי להם את האמת—ויתרתי עליו.

היה יהלום בידי, נוצץ ונדיר,

אך רציתי לשייף אותו עוד, לחזק את ברקו.

בידיי שלי הפעלתי לחץ, אולי יותר מדי,

עד שנסדק, עד שהחליק ממני.

נותרתי להביט באורו מרחוק,

חשוף לרוח, רגיש לקור ופגיע.

אבל הזמן, כמו נהר, ממשיך לזרום,

ומלמד את היד להחזיק אחרת.

מקווה שלאט-לאט, הוא ילמד שוב לפעום בקצב אחר.

ראיתי בו הכול—מרכז, עולם שלם,

ואולי בזה בדיוק טעיתי.

לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו עושים דברים שלא באמת רצינו, ולעיתים אף נגעלים מהם, אבל בכל זאת ממשיכים.

בין אם בגלל מצב נפשי מורכב, געגוע שמכביד עלינו, או התקווה שזה יעזור לנו להתמודד על אף שאנחנו מודעים לזה שזה ממש רגעי.

לפעמים זה אפילו נובע מתחושות זרות מתחושת צורך לנקום במישהו.

אבל שום סיבה – לא כאב, לא כעס, ובטח לא רצון לנקום – מצדיקה לפגוע בעצמינו.

מאותה פניה, משהו בתוכי כבר הבין שהמציאות כפי שהכרתי אותה עומדת להשתנות. לא היה בזה שום הכרזה ברורה, שום סימן חיצוני דרמטי ובכל זאת, ידעתי. תחושת חוסר השקט התפשטה בתוכי, לוחשת בלי מילים שמשהו עומד להילקח ממני, שאחרי הרגע הזה שום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה. שולי ושקוף.

אנשים מדברים אליי, אבל קולותיהם נשמעים מרוחקים, עמומים, כאילו הם חולפים על פניי מבלי לגעת באמת. אני עונה, מחייך כשצריך, מתנהל בעולם כפי שמצופה ממני, אבל לעיתים קרובות אני מוצא את עצמי נסחף למקום אחר—מרחב שאין לו שם, רק תחושה. מקום שבו הזמן נמתח ומתכווץ, שבו זיכרונות מתערבבים עם מחשבות, והכול נראה ברור יותר, אבל רחוק.

ואולי אין לי על מי להלין אלא על עצמי. אולי זה תמיד היה שם, מחכה שאפקח עיניים, שאבין את מה שסירבתי לראות. אבל עכשיו, כשהכול כבר השתנה, אני לא בטוח אם ההבנה הזו מנחמת או רק מכבידה יותר.

מי מסכן יותר – אנחנו, ששוכחים וסולחים מהר מדי, או אלו שבטוחים שתמיד יש להם עוד לאן לרדת, עד שהם מגלים שהתחתית כבר מאחוריהם?

כבר לא ים המלח – נמצא המקום הנמוך בעולם, והוא לא על המפה!.

עברו שעות, ימים , שבועות ועוד מעט אפשר להגיד חודשים 

האש עדיין בוערת על כך חזק כזה שלא נכבת כמו שדורשת חופש.

לא יודע מה איתו, הוא כבר הפסיק להגיע לעבודה.

אולי נמאס לו, אולי פרש ואולי הסב מקצוע.

הוא תמיד היה מגיע הוא היה חרוץ ולפעמים עבד בשבתות.

תמיד היה שם במשרד שממול, רואה אותו שותה קפה, שומע את קולו צועק.

ניסיתי לברר מה נסגר איתו מדוע הוא נעלם, אמרו שעדיף ככה בלעדיו, אפילו העבודה פורחת וכבר יש תחרות בין העובדים.

 אבל ממה שאני יודע זה שהתגעגעתי אליו. 

בוקר טוב לכולם ושבת שלום איזה יום יפה איזה מזג אויר וואו 

עושה לי טוב בלב..

הפחד הוא הגורם הראשוני שבגללו אנשים חיים חיים מצומצמים ולא אמיתיים. ורוב הפחדים הם אשליות. 

הוא היה מסור. לא רק במובן הפיזי, אלא גם ברגשי. הוא הקדיש את כולו לליאן, מלכתו.

משהו בו נסדק. מצד אחד, הוא הרגיש נבגד, מושפל, כמו כל עולמו התפרק ברגע. מצד שני… הוא היה חופשי. לראשונה אחרי שנים, השליטה שלה עליו התפוגגה. הוא כבר לא היה כבול לרצונה, למבטים שלה, לצורך המתמיד לרצות אותה.

אז הוא עזב. זה כאב, כמובן. הרגלים של שנים לא נעלמים ביום אחד. אבל ככל שעברו הימים, הוא התחיל להרגיש תחושה מוזרה—הקלה.

האם הוא הפסיד? אולי. הוא איבד משהו שהיה חלק ממנו.

אבל אולי, דווקא בזה, הוא ניצח.

The silence now feels so loud,

I’m lost in a crowd, where I once stood proud.

The power you held, it slipped through my hands,

And now I’m just trying to understand.