בלון צף על הים

אפחד לא דואגלי, רק אני דואגת לכל אלה (לאנשים, כלבים, צמחים, חתולין). למרות הריק, בסוף זה קצת אותו דבר - יש משקולת מקרקעת, חיבור, חובה טובה.

אין לי מושג. חוסר שקט, קונפליקט פנימי בין החלק העדין לחלק המטונף, בין אני השקולה ובעלת תבונת הניסיון, לבין אני שהיא רק יצר משתלח. הכוס הזה פועם, הקירות שלו מעקצצים למגע, הידיים נשלחות לדגדגן כל הזמן. המוח לא שקט, אין סדר במגירות, אי אפשר להתרכז. לא הצלחתי לעבוד היום. גם לא לישון.
נראה לי שהפתרון היחיד הוא ללכת לטבול את עצמי בים

יש חדר לכל לכל סוג לב - חדר לב מדבר, חדר לב ים, חדר לב צמחים וחדר לב שמים. סך הכל ארבעה חדרי לב. בכל החדרים יש אהבה, אבל רק לפעמים באהבה יש את כל החדרים.

נדמה לי שיש לי נטייה להראות את החולשות שלי, למשל כשאני מגלה שטעיתי ומצביעה על זה בעצמי, או כשאני חושפת בכנות כשאני מתרגשת, מושפעת או פוחדת ממשהו. אבל האנשים מפרשים את גילוי הלב שלי כנקודת תורפה, ופעמים רבות נהיים כחיות טרף מול ביטוי חולשה, פעמים רבות אני נפגעת מאנשים. ובכל זאת מאמינה בדרך שלי, מאמינה שחוסן אמיתי מכיל בתוכו הכרה גם בפגיעות.  

כמה נעים ונדיר לפגוש מישהו שמוכן להראות חולשה ולהיות פגיע בעצמו, זה לא מקטין ממנו, עבורי זה ההיפך. ככה נוצרת ברית או משהו

מין ומיניות אלו נושאים סבוכים ומהותיים בנפשות שלנו, למרות הטבעיות של מין, הוא נושא עליו כל כך הרבה סמלים חברתיים ותרבותיים. אצל חלק גדול מהאנשים מין מכיל צלקות רגשיות של חוויות לא מותאמות. בחוויה נשית הוא מתקשר פעמים רבות לפגיעה (גם אצל הרבה גברים). הניסיון לחיות עם הפצעים האלו מוביל למגוון של אסטרטגיות התמודדות, לצערי חלקן הגדול מהסוג המכאיב יותר (משל החץ השני, למי שמכיר). 

ההיכרות הצעירה שלי עם עולם הבדסמ בנתיים הובילה לסובלימציה של הפגיעה האישית שלי, לניסיון להפוך את הפצע למשחק בשליטה במין. אבל, אני עשיתי דרך עצומה (שעדיין צועדת בה) כדי לחוש אדם בעל ערך ובטחון, כך שאוכל לשחק כך, עם גבולות פנימיים ברורים ששומרים עלי. המשחק הבדסמי היה עם גבר שמבין פמיניזם ורוצה בעצמו לעשות סובלימציה לדחפים האלימים שלו.

השוטטות שלי במרחבים האלה גורמת לי לחשוב שנשים רבות כאן אינן בעלות גבולות ברורים ששומרים עליהן, ושגברים רבים כאן משתמשים בפלטפורמה כדי לנצל.