עוד מחברת

במקום הפוסט המשתפך הקודם, אגיד בפשטות שכואב לי עכשיו בלב. זהו. 

קטן וכואב. 

הפעם הפיצוץ היה גדול במיוחד.

הדף הלם בחלונות הממ״ד ונמסר כי אדם, כמה רחובות מכאן, נהרג. 

העולם שבחוץ מטורלל. הכול חסר תקנה ובתוך כל זה, אני חושבת על הטמטום שנוטה לפקוד אותי.
על העיסוק הטורדני בהבל הבלים.. על הקושי לשחרר..
הודעה שנשלחה ולא קיבלה התייחסות.. 
הודעה אחרת שהוגשה עטופה בטון גועלי..
בשאלות שנותרות פתוחות..
בחיפוש אחר הדדיות..

בליבידו שבוער דווקא עכשיו. 

מעניין לחשוב עד כמה הנפש משוועת לעסוק בזוטות, אולי דווקא בזמנים כאלו. 
במקום לחוש את הלב הנחמץ..
מתרגלים להכול.
אולי דווקא זה הדבר המפחיד ביותר.

אפשר לגמור מהגוף ואפשר לגמור מהראש.
אני גומרת מהגוף בלי בעיה. לא צריכה צעצועים, לא צריכה אביזרים. מולטי אורגזמתית משפריצה בכמויות. 
נפלא, נכון?
אולי. אבל כנראה שלא. 
כי כמשהו הופך כל כך זמין ושכיח, הוא מאבד מהייחודיות שלו. מהריגוש שבו. מהסינגולריות..

אבל כשנכנסים לי למוח ומגמירים אותי משם.. 
וואו. זה משהו אחר. 
לכאורה זו אורגזמה וזו אורגזמה, אבל לא! ממש ממש ממש לא. 
העוצמה של הרגע הזה, כשנדלק לך ואתה נוגע בי ככה. מהמקום הזה, שמגיע פעם ב..

כל כולי נעתרת ומתמסרת לרגע הזה. אין לי בו מילים, אין לי שם ולו טיפת שליטה או רצון חופשי. ומצד שני אני נתונה בו במאה אחוז רצון חופשי והתמסרות ואתה יכול לעשות בי כרצונך כבובה על חוט. רצונך הוא רצוני. 

אין מילים לתאר את הריגוש שאוחז בי. את תחושת המחנק והאימה. חוסר השליטה..
שמיים וארץ. 
גאולה. 

אין בעיה להגמיר אותי. 
אבל רק אחד בינתיים הצליח להגמיר אותי ככה.

אז כששואלים אותי למה אני מבולבלת אין לי תשובה. לכי תסבירי למישהו את הקסם הזה שאת משוועת למצוא. את המפרט שיאפשר את התנאים הללו.
לכי תסבירי אותם לעצמך. 

עורכת מחדש.

#חבר_שואל, שמשום מה אני מעריכה את דעתו במיוחד, טען שהפוסט הזה פעולתו משולה ללמרוח את עצמי בדבש ולהסתובב בשכונה מוכת חולדות בדרום תל אביב.

או במילים אחרות - את תמשכי אליך כל שולט דמיקולו! זה מה שאת רוצה?

זה לא מה שאני רוצה.

אז נשאיר לכם רק תמונה. שלא תתפתו לחשוב שאני עלמה שצריכה חילוץ, סוסה שמשוועת לאוכף, ליטרת בשר מרוחה בדבש או כל דימוי אחר.

אני אמצא את הרסן שלי לבד. תודה.   

טוב נו.. התגעגעתי. מודה. 

אתם מתגעגעים אלי? אני יודעת.

גם אני מתגעגעת לכתוב כאן בחופשיות. לתת במה למחשבותיי. לפרסם תמונות אלטר אגו שמאפשרות לי לחוש חלקים שונים מעצמי. 

אבל קרה פה מקרה עם מישהו שחצה גבול. אני מניחה שזה לא נעשה במזיד ועדיין. החופש שהיה לי פה היה קשור בניתוק של המרחב הזה מחיי האישיים שבחוץ. וברגע שאותו האדם חיבר בין שני העולמות כל הבטחון של המרחב הזה, כאן, התערער. 

אז נסוגתי. אולי מתישהו ארגיש שוב בטחון לפרסם כאן תוכן חושפני בין אם בטקסט או בתמונות. 

בינתיים נסוגתי ללקק את פצעיי. 

מעריכה ומוקירה את ההודעות החמות בפרטי ואת הסקרנות ביחס אלי. מבטיחה שאמשיך לבדוק עם עצמי מפעם לפעם אם הבשילו התנאים לשוב ולחלוק איתכם יותר מעצמי. 

ובינתיים, אנא מכם כבדו את קדושת המרחב הזה וגבולותיו. בטחון ואמון - שבריריים הם. אם זכיתם לקבל אותם, שמרו עליהם מכל משמר. 

פתאום שמתי לב שהפכתי לHigh commodity. 

זו תקופה כזו. מעניין להתבונן במה שהופך אותה לכזו.. 
הרי אני זו אני. 
אותו המבנה, אותו השיער, אותן השפתיים הבשרניות.. מראה הפוקהונטס כך אומרים, עם הריבועים בבטן והתחת המוצק.
אותו ההומור, אותה האינטיליגנציה. אותה הרגישות, החמלה, הפתיחות והסקרנות להכיר נפשות אחרות. להפיג בדידות בעולם. 

אני זו אני. 

ובכל זאת. 
יש תקופות.. 
תקופות שבהן איני מחוזרת. שאני מרגישה שמה שיש לי להביא לעולם לא מוקרן החוצה. נשאר כלוא בתוכי. והעולם חולף על פני כממהר להצגה אחרת. 

ויש תקופות כמו התקופה הזו עכשיו.
כשמשהו נע, כשנוצרת תנועה. 
כשלפתע העולם עוצר ומביט בי, משתהה. 

 
 
משהו קרה כשהונילי שלי נכנס לחיי כרוח סערה.
כנראה האופן בו נלחם עלי גם כשניסיתי לבעוט בו. שהתעקש להראות לי כמה אני נחשקת, לטרוף אותי בתשוקה שאינה רואה בעיניים. כשאליבא דהמלכה ריהאנה - נתן לי להרגיש שאני הבחורה היחידה בעולם.

  כל אלו חילצו את האגו הפצוע שלי שהתערער אחרי שני הקושרים האחרונים שהותירו אותי מותרת, pun intended. 

והנה הוא הופיע באמצע הלילה. 
טיפס על הגדר הנעולה (ושבר אותה), דפק על הדלת עד שפתחתי רק כי התגעגע אלי ורצה לראות אותי. תפס בשתי ידיו רגע של היסוס. 
והנה הוא עומד בדלת עם רעב של חיה בעיניים. 
זה מרגש אותי, אני מודה. 

אני הולכת למזוג לו כוס מים. הוא בא אחריי למטבח. 
אנחנו עומדים שם מדברים שיחה קטועה, אצורה, זהירה. המתח בינינו יושב לי כמו משקולת על מרכז החזה.
אני מתיישבת על השיש והוא מפרש זאת כסימן. 
בתנועה זריזה של פנתר שחור, שרירי וחסון, הוא מרים ומניף אותי. מנשק אותי בלהט. 
כמה רגעים אחרי, עוד לא הסדרתי נשימה והוא מניף אותי גבוה יותר, כמו בובה בידיו. ראשו מתחפר בין רגליי, ככה שם בעמידה. באמצע המטבח.
 

התשוקה הזו. הרעב שאינו יודע שובע. לטרוף, לכלות, לאנוס, לפרק. אני רואה אותו בעיניים שלו וכל תא בגוף שלי מגיב אליו. מגע העור שלנו טוען אותי בחשמל והחיבור בינינו מייצר כל פעם מחדש פיצוץ שגורם לי לחשוב שהנה אני עומדת למות. 
כל. פעם. מחדש. 
 

*****
ואתם הזכרים כנראה מגיבים לזה. 
לפרומונים שנודפים ממני, לעוררות שחזרה לשכון בי בעוצמה לא יודעת שובע מאז שנכנס לתמונה. אתם נמשכים לזה כמו לאש ורוצים לנכס את זה. להרגיש בעלות על האש. 
 

אז הנה הפכתי high commodity שוב. מחוזרת בשפע באופציות מעניינות ומפתות. כאילו אותגרתם לנחס את התאווה החייתית הזו אליכם. את המשוגעת הפרועה הזו שרק רוצה עוד ועוד. להיות זה שמושה אותה ממר וניל ומביית אותה כראוי לחיה שהיא אני.

אבל נראה לי שהפעם לשם שינוי אשתדל להיות באמת ילדה טובה. אשתדל לא לחבל. לתת לו את הבטחון והמקום להיות הפנתר השחור והחזק. 
אולי אני באמת לא לביאה שזקוקה לאריה. 
אולי במקום כל הלבנים האלו, הגיע הזמן למשהו שחור. 

יוצאת לדייט ונילי..

יש מצב שהגזמתי 🤭

ממתינה בציפיה למשב רוח רענן. 

לרוחות של החורף שאולי ישאו למיטתי גוף חם להתכרבל בו בלילה, בתקווה כשסימני אירועי הערב עוד נעוצים בבשרי.  

לריח של אחרי הגשם שאולי יביא איתו גם ריח זיעה ושאר נוזלי גוף לאוויר העומד בחדר החם והמהביל. 

לחלונות המוגפים ורעשי הרעם והגשם הממסכים על קולות הפורקן העולים מגרוני. 

לצעיף הכרוך סביב צווארי שקצת מסתיר וקצת מזכיר משהו אחר שממש לא מזמן נכרך סביבו. 

ממתינה בציפיה להתחלה חדשה.

ממתינה שיבוא... 

כן, גם לחורף. 

ובינתיים נהנית מאוויר הביניים. זה שמאפשר לחזור לג׳ינס הישן אבל עוד לא מפרגן ממש בגדי חורף. 

סבלנות, קאלי. סבלנות. 

כל דבר בזמנו. 

הלוואי..
החסרון שבלהתאמן בבית. לא חסרות הסחות.

הכי גרוע זה להתאמן מול מראה. חגיגה נרקסיסטית.  

אבל בסוף קראתי את עצמי לסדר. 

זהו נגמרתי. אין אותי.