אני מזמן קיבלתי את העובדה שאני לא יכולה לשלוט במעשים של אחרים. כשמשהו לא הולך כמו שציפיתי, זה לא באמת איבוד שליטה – זה פשוט נקודת דרך. צריך לחשב מסלול מחדש, זה הכל.
אבל איפה שאני באמת חולת שליטה, זה על עצמי.
ההתנהגות שלי. המעשים שלי. הדרך שבה אני פועלת.
ושם – איבוד שליטה הוא הרבה יותר כואב מכל דבר אחר.
שגרה נועדה לשמור לי על סדר.
וכשהיא נשברת – אני נשברת איתה.
הראש שלי רגיל לתייק הכל, להבין הכל, להחליט על הכל.
וכשדבר אחד קטן זז לא במקום – הכל רועד. האיזון שאני שומרת עליו בקושי מתערער.
אני לומדת לפרק את זה.
ללמוד לקבל חמישים חמישים. להבין שזה בסדר להיות שבעים שלושים. לא תמיד חייבים להיות מאה אחוז.
להכיל.
כי שליטה אמיתית – מתחילה בעצמך.
שולטת שלא שולטת בעצמה לא תשלוט באף אחד אחר כמו שצריך.
לכן שליטה מנטלית כל כך מושכת אותי.
אני שולטת בעצמי ברמה כזו עמוקה, ששום דבר מבחוץ לא באמת מערער אותי.
זה יפייפה לראות איך אחרים מאבדים את המסלול – כי נגעתי להם במקום הנכון במוח.
לנשום.
להוציא אוויר. להכניס אוויר.
למצוא הגיון.
למצוא שוב את השליטה שאיבדתי.
וכמו מכורה – אני חוזרת.
מחפשת את הנשלט הבא.
זה שיסע שעה וחצי רק כדי להסיע אותי.
זה שיתהפנט רק מהקול שלי.
זה שישלם כדי שאתן לו שאריות.
שליטה היא טיפול.
יש בה פן מיני, נכון – אבל לפני הכל, זה מנטלי.
וזה מה שמחבר אותי אליה כל כך חזק.