לא הייתי פה הרבה זמן.
לא כי קרה משהו מיוחד, פשוט התרחקתי.
מחקתי טלגרם, ניתקתי קשר, נמאס לי לרוץ בין הודעות בלי רגש, בלי נוכחות.
הכול נהיה יבש לי. צפוי.
ואז פתאום מצאתי את עצמי בדאנג’ן.
פעם ראשונה.
לא ציפיתי לכלום. לא הגעתי עם מטרה.
אבל אז כהחזקתי את השוט..
וברגע שהוא פגש את הגב של אחד הנשלטים שאחת השולטות הטובה חלקה איתי, כאילו משהו בתוכי נדלק לא זאת לא המילה… התעורר.
היה שקט.
כזה שלא הרגשתי הרבה זמן.
האוויר ששאפתי אחרי הצלפה ראשונה הרגיש אחר.
כאילו הגוף שלי אמר “הנה. את כאן.”
לא נדרשו הסברים, לא פוזות.
הידיים שלי ידעו מה לעשות.
המבט שלי לא חיפש אישור.
וזהו, זה פשוט קרה.
במהלך הערב אספתי כלב.
מהצד של המועדון, בלי יותר מדי שיחה.
העיניים שלו עקבו אחרי מהרגע שנכנסתי.
אמרתי “רד”, והוא ירד.
הנחתי עליו את הרגליים,
אמרתי “תנבח” – והוא נבח.
אנשים הסתכלו, כמה נשים תפסו איתי קשר עין.
חייכתי.
“נכון שהוא ממושמע? ולחשוב שרק היום אספתי אותו…”
וזה היה הרגע שבו זה התחדד לי.
שאני לא בנויה לשליטה מדומיינת.
שאני לא נהנית מהקונספט, אלא מהמגע. מהנוכחות.
מהעור. מהשקט. מהכוח.
הבנתי גם כמה שליטה למען שליטה זה דבר מספק, כי כן יכולתי להגיד לו לרדת לי, לגעת בי, להתחנן בשביל זה.
אבל העובדה שאפילו לא נתתי לו להסתכל עלי מעבר לכמה דקות פה ושם והוא היה כל כך ממושמע… סבלני… המבט שלו ששרטתי אותו מממ זה משהו שלא אשכח עוד הרבה זמן..
אז כן, חזרתי.
הבנתי כמה אני לא סובלת וירטואלי.
כמה אני נהנית לאהוב ולהתעלל ביחד.
וכמה זה היה חסר לי.
התגעגעתם? אני יודעת שכן😉