כל מוח הוא מערכת הפעלה שונה – יש כאלה משוכללות, יש כאלה פחות, ויש כאלה שמורכבות עד כדי כך שהאדם עצמו לא מצליח לתפעל אותן.
אצלי, דרך העיניים של אחרים, הכול נראה רגשי.
הוא עצוב – אז הוא בוכה.
הוא שמח – אז הוא שמח.
כזה פשוט. כזה מסוכן.
אני, לעומת זאת, מתנהלת אחרת. לא מנתחת פיזית, לא אנליטית טכנית – אלא מנתחת דפוסים, התנהגויות, מערכות הפעלה של אנשים.
כשאני מרגישה – אני קודם כל שואלת: למה? מאיפה זה בא? מה העומק, מה הטריגר, מה המכניזם?
רק אחרי שהבנתי – אני נותנת לרגש מקום. וגם אז, לא תמיד.
אני קולטת אחרת. וזה יכול להפחיד.
כי בחברה שלנו – זה נתפס כמאיים כשאישה יודעת לקרוא אותך מאינטראקציה אחת.
כשאני מבינה איך אתה פועל דרך שיחה אחת, ויודעת בדיוק איפה ללחוץ כדי לעזור, לפקוח עיניים, או לפרק אותך לגמרי.
רוב האנשים הולכים עם כיסוי עיניים. רואים שחור.
מדי פעם צצה הארה, איזה חלום, איזה ניצוץ מעבר – וזה מלחיץ אותם.
אבל אני? אני תמיד ראיתי את הצבעים שמוח מקרין כשהוא בחושך.
ורק שבמקום לחשוב שאני הוזה – הבנתי שאלה חורים במסך.
וככה אני מצליחה לראות את מה שאחרים מפספסים.
וזה באמת מפחיד – לראות את ה”מעבר”.
יש לי את היכולת להבין סיטואציות עד העצם, לראות את התמונה הגדולה, ולדעת בדיוק איפה למקם כל קו וצבע בה.
אבל זה גם מתיש.
הטקסים, המחשבות שרודפות את השינה, הניתוחים הבלתי פוסקים של כל אדם סביבי, והאובססיה – להבין אותי.
זה כואב, מתסכל, שואב.
ואז נכנס האטנט.
חבר אמר לי פעם שכשאני לוקחת אותו – אני בעצם מצליחה לטעום איך זה להרגיש נוירוטיפיקלית.
ופתאום זה הכה בי – ככה מרגישים כל הזמן?
המחשבות מסודרות. הגוף פועל לפי פקודה. יש שקט בראש.
אני לא על “היי” – אבל אני מרגישה כמו מישהי שהמוח שלה סוף־סוף מחובר לשלט.
זה עולם חדש.
וזה מצחיק, כי יש אנשים שלוקחים חומרים אחרים – ירוק, אסיד – כדי לאבד שליטה, כדי לראות צדדים בתודעה שהם בדרך כלל לא מגיעים אליהם.
ואני? אני לוקחת תרופה – כדי להשיג שליטה. כדי להגיע למה שנחשב ה”רגיל”.
זה הרגיש לי כמו שני חצאים של תודעה:
יש מי שברח לצד הרגשי והחופשי, ויש מי שברח לצד המובנה והמתפקד.
ורק דרך השפעה – כימית או רגשית – אנחנו פתאום מצליחים לגעת בצד השני.
ואז עלתה בי השאלה:
מה יקרה כשאלמד לחקור את הצד ההוא?
ומה יקרה כשאחבר ביניהם?
כי בסוף, יש עוד שכבה בפאזל הזה – הגוף.
אני לא רק תודעה. אני גם פעולות. חוויה פיזית. מימוש.
והמסע שלי לא ייגמר בלדעת, אלא בלחבר.
לחבר את ההבנות אל הגוף.
להנכיח אותן בפעולה.
לחיות את מה שפענחתי.
אז כן, אני כנראה תמיד ארדוף אחרי הלמה, המדוע, והאיך.
אבל לאט לאט, אני לומדת לראות את הכתמים לא ככתמים – אלא כצבעים מרקדים.
לומדת ליישב את התודעה בגוף.
לומדת לעמוד יציבה בתוך עולם שבשבילי – תמיד היה עקום.