תמיד הייתי חולת שליטה – על חברים, אנשים, חפצים, זמנים, כמעט כל דבר שנכנס לחיים שלי.
עד שבאיזשהו שלב, כשלא הצלחתי לשלוט ולשמור על כל הדברים בפיקוח מלא שלי , הבנתי עד כמה זה משפיע עליי. זה גרם לי להתקפי עצבים כשהדברים לא הלכו כמו שתכננתי, והפך אותי לתחרותית בצורה לא בריאה.
הייתי מנסה לשלוט בכל פרט ופרט, במקום להיות בשליטה, מצאתי את עצמי מאבדת אותה. כל דבר קטן, כל פעולה של מישהו אחר או שינוי בתכנית יכול היה לשלוף אותי ממקום של השקט והיציבות שלי. הייתי כל הזמן על הקצה, מחפשת את הדרך לשלוט, לשלוט, לשלוט, אבל במקום זה הרגשתי איך כל הפוקוס שלי הולך לאיבוד, ואני רק מגבירה את תחושת התסכול שלי ומאבדת את תחושת השליטה.
כשהתחלתי את הדרך שלי למצוא שקט נפשי ולהתבוננות פנימית, נפל לי האסימון. ככל שניסיתי לשלוט יותר, כך דווקא הרגשתי יותר אבודה. “האובססיה לשלוט” הייתה בעצם המכשול הגדול ביותר שלי בדרך למציאת השלווה שלי. לא רק ששום דבר לא היה בשליטתי, אלא כל ניסיון שלי להילחם במציאות רק יצר את תחושת החוסר שליטה הזאת.
הבנתי שאני נותנת לאירועים שלא בשליטתי להשפיע עליי, ולא רק זה – אני גם נותנת לבחירות של אנשים אחרים, למילים שלהם ולסיטואציות שהן לא תלויות בי לשלוט בי. הייתי כל הזמן עסוקה בניסיון לשלוט במה שאין לי שליטה עליו. כל זה גרם לי להרגיש חסרת כוח, כיוון שלמעשה כל האנרגיה שלי הלכה לשמירה על משהו בלתי אפשרי.
הייתי מנסה לשלוט בכל פרט – אבל ברגע ששחררתי, פתאום הצלחתי לנשום. פתאום כשאדם אחר לא היה מקשיב לי, או כשמשהו בתוכנית שלי לא היה הולך כמו שצריך זה לא הפריע לי כל כך. לא הייתי מגיבה באותו האופן, לא הייתי מאבדת את השקט שלי. זה לא אומר שלא הייתי מעריכה את הרגשות שלי, זה פשוט אומר שלמדתי לקבל את כל מה שלא נמצא בשליטתי.
הבנתי שמה שאנשים אחרים עושים, חושבים או מרגישים, לא שייך לי אלא אם הם נותנים לי גישה. אני לא יכולה לשלוט ברגשות של אחרים, אז למה שאתן להם לשלוט בשלי? ההבנה הזו שינתה את כל הדרך שבה אני תופסת את העולם. הייתי יכולה להפסיק להיאבק ולתת לדברים לקרות כמו שהם, ללא ניסיון לשלוט בהם, פשוט להיות נוכחת ולהגיב מתוך מקום של נחת.
הבנתי זלא הכל נמצא בשליטתי – וזה בסדר. במקום להיאחז במה שאני לא יכולה לשנות, החלטתי להתפקס על מה שאני כן יכולה לשלוט – בעצמי. הרגשות שלי, החיים שלי, הבחירות שלי. אני בוחרת מה להרגיש, מה משפיע עליי ומה לא. וכך, סוף סוף, חוויתי את השליטה האמיתית.
ואם לקשר את זה למקום שלי כשולטת, כשאני מעוניינת בנשלט, הוא חייב לתת לי את מלוא השליטה. אני לא מחנכת, לא דורשת ולא מבקשת שליטה. היא ניתנת לי, אתה תקשיב, תציית, תתמיד, ואני אהיה שם במלוא המובן. אני לא אקח בכוח את השליטה, אתה תיתן לי אותה מרצון.
מה דעתכם? השליטה שלכם שולטת בכם? או שאתם בה?