יש לי חבר מאוד טוב נקרא לו…. אפרים.
אפרים לא חלק מהקהילה, אבל מאז ומתמיד היה בו משהו פתוח וסקרן כזה שנהנה לשמוע על כל העולם הזה ממני, שואל שאלות, מתלהב מהקטעים היותר לא שגרתיים.
לפני כמה ימים סיפרתי לו שהייתי בדאנג’ן, ותוך כדי שאני מדברת, ראיתי איך העיניים שלו נדלקות. לא כי הוא מתכוון לרוץ ולקשור מישהו מחר בבוקר, אלא כי הוא אוהב חוויות חדשות, אווירה אחרת, מקומות שבהם אנשים פשוט… מורידים את המסכות.
הוא ישר זרק: “יאללה, אפשר להצטרף בפעם הבאה?”
וזה התחיל כבדיחה, אבל תוך שתי דקות כבר מצאנו את עצמנו מתכננים — בעוד שבועיים, סופ”ש במרכז, ואנחנו שם.
ובקטע הכי טבעי, זרקתי לו: “אם אמצא שם כלב ראוי מספיק 😉 אני אלמד אותך איך משתמשים בשוט.”
הוא צחק, כזה צחוק חצי נבוך חצי מתלהב, ואני לא בטוחה שהוא הבין שאני לא ממש צוחקת.
האמת? אני סקרנית לא פחות ממנו. לראות איך הוא יקלוט את זה, איזה צדדים יצאו ממנו כשהוא ייכנס למקום כזה בפעם הראשונה, ומה יתפוס לו את העין — האנשים? המשחקים? אולי דווקא התחושה הזאת של חופש מוחלט מהעולם החיצון.
אז מה אתם אומרים? אני אראה אתכם שם?