אני מוצאת את עצמי שואלת שאלות שוב ושוב. מפרקת. מחפשת היגיון.
יש כאלה שיקראו לזה פילוסופיה, אני קוראת לזה צורך. זה לא שאני מתעניינת בזה כי “בא לי”. זה פשוט הדרך היחידה שלי להבין מה קורה סביבי.
ולפעמים אני תוהה — מאיפה זה בא?
אולי זה כי העולם באמת לא מובן. הרי כולנו רואים את זה: אנשים מחייכים כשברור שהם שבורים, צדק לא באמת קיים, אהבה יכולה להיעלם בשנייה בלי שום סיבה. רוב האנשים זורמים עם זה, מניחים שזה “חיים”. אני לא יכולה. זה לא עובר לי חלק בגרון.
ואולי זה בכלל הבית שגדלתי בו. מקום שבו לא הסבירו יותר מדי. שאלות נתקעו באוויר, רגשות לא קיבלו מילים. כשלא מסבירים לך, את לומדת להסביר לעצמך. את מפתחת מנגנון של חיפוש תמידי.
האמת? כנראה שזה שניהם. עולם מבולגן, וילדות שגרמה לי להבין שאם אני לא אשאל — אני לא אדע.
אבל אני לא רואה בזה חיסרון. להפך. זה הפך אותי למישהי שלא מקבלת שום דבר כמובן מאליו. מישהי ששולטת דווקא מתוך זה שהכול מבולגן.
אני נכנסת לראש של אנשים, אני מפרקת אותם בדיוק כמו שאני מפרקת את השאלות שלי.
העולם לא הסביר, הבית לא הסביר. אז אני מסבירה לעצמי. וזה מספיק.
כי מי שלא מנסה להבין — נבלע.
ומי שכן מתעקש להבין? שולח את העולם על ארבע.