אהבה אמורה להיות הרגש ההתחלתי.
לפחות ככה לימדו אותנו – בספרים, בסרטים, בשירים שנוגעים בדיוק במיתרים הנכונים.
אהבת אמת, אהבה מהאגדות, אהבה רגילה.
יש אינספור גרסאות, צבעים, שמות – אבל בסוף הכול מתכנס לרגע.
התחושה הזו, הניצוץ.
אז… אהבה היא רגעית?
האם היא באמת נבנית על בסיס יציב – או שהיא תמיד מתחילה כאיזה הבהוב, ומאותו רגע אנחנו מנסים להחזיק בו, לשמר אותו, למרות שהוא נולד כדי לדעוך?
אני ממשיכה לחשוב.
המסע שלי לא מוביל אותי לצורך “אנושי” במובן הכללי, אלא ל־צריכה אישית.
כמעט טכנית:
מה אני צריכה?
מה אני רוצה?
וזה מבלבל. כי איך אפשר לדעת מה אני מחפשת אם עוד לא חוויתי את זה באמת?
ואם כן חוויתי – למה זה מרגיש כאילו אני עדיין בחיפוש? כאילו חוויתי טיוטה, לא את הגרסה הסופית.
הראש שלי לא נח.
כל הזמן גלגלים, כל הזמן רעש.
אין קביעות, אין שקט.
ומה אם אמצא את מה שאני קוראת לו “אהבה” – ואז היא תחלוף?
מה אם היא לא נצחית אלא זמנית, כמו אור שמבזיק ונעלם?
ואז עולה מחשבה אחרת:
אולי זו בכלל לא אהבה במובן המוכר.
אולי זו תחושה אחרת, בלי שם, בלי קטגוריה, בלי הגדרה.
משהו שלא מתארגן במילים, אלא מתעקש פשוט להיות נוכח.
אני עומדת מול מפולת של שאלות.
והשאלה היא – לברוח הצידה כדי לא להימחץ?
או לעמוד במקום, לתת לסלעים להתגלגל עליי, לראות איזה צורה חדשה הם יפסלו בי.
כי האמת היא – אני לא רוצה זוגיות “כמו שכולם אומרים”.
אני לא רוצה את הנוסחאות הישנות.
אני רוצה משהו אחר.
אני רוצה תחושה.
כזאת שכשהיא שם – אני אני.
לא פחותה, לא מוגזמת, לא מתנצלת.
תחושה עוצמתית אבל עדינה, סקרנית אבל יציבה.
כזו שלא מערערת אותי אלא מאזנת אותי, שגורמת לי להיות בשקט עם עצמי.
ואז שוב עולה השאלה:
האם בשביל זה באמת חייבים זוגיות?
או שאפשר למצוא את זה ברגעים אחרים, בקשרים אחרים, בעצמי?
כי בזוגיות יש עוגן.
אדם אחד שהוא גם בית וגם ריחוף.
גם פחד וגם התרגשות.
גם מיניות וגם שקט.
והעוגן הזה מפתה.
אבל עוגן אמיתי יכול להחזיק רק אם גם הצד השני רואה בי את אותו דבר.
ופה נכנס הסיכון.
ופה נכנסת הפגיעות.
וזה מה שמפחיד:
אני לא רוצה תלות.
אבל גם לא רוצה לחיות לבד.
וכשאני מגרדת את השכבות, אני מגלה – אני לא רוצה לא זה ולא זה.
אני רוצה תלות הדדית.
לא מהסוג שמרוקן, לא מהסוג ששואב או קושר.
אלא כזו שבה כל אחד עומד על שתי רגליים משלו.
וכל אחד יכול גם להחזיק וגם להיתמך.
לסמוך על זה שכשהלב שלי חלש – יש מי שיתן כתף.
ושכששלו חלש – אני אהיה שם.
בלי לוותר על העצמאות, בלי לאבד את עצמי.
אולי זו לא משוואה בלי פתרון.
אולי פשוט אין לה נוסחה אחת.
ואז אני מבינה – אולי לא כל שאלה צריכה תשובה.
אולי החיפוש עצמו הוא חלק מהחוויה.
המטרה היא לא “להבין” – אלא להסכים להרגיש.
לתת למשהו לא יציב מקום בחיים שלי, גם בלי הבטחה לנצח.
פשוט כי זה טוב לי עכשיו.
וזה מספיק.