צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

They call me man eater but the truth is men beg for me to devour them

לצערי הרב הבלוג הקודם נמחק ולכן אני אתחיל מחדש.
אני מזמינה אתכם לצפות במחשבות שלי, לקרוא את עצמכם דרך העיניים שלי.
ללמוד, והכי חשוב להנות😉
לפני כחצי שנה. יום חמישי, 16 באוקטובר 2025 בשעה 1:58

חלק 1

 

אני יושבת על הכורסה, כוס התה שלי מתחממת בין אצבעותיי.

הוא כורע על הרצפה מולי, ברכיו חשופות על השטיח הרך, עיניו נעוצות בי בהמתנה שקטה.

אני רואה איך הוא מתאפק לא לזוז יותר מדי, איך כל גופו דרוך לציפייה שאשגיח עליו, שאגיד משהו, שאגע.

 


אני לוגמת באיטיות מהתה, נותנת למתח בינינו להיבנות עוד קצת.

“היית ילד טוב היום?” אני שואלת לבסוף, בלי להסתכל עליו ישירות.

 


“כן,” הוא עונה מיד, קולו שקט אך בטוח.

 


אני מעבירה מבט אליו, סוקרת אותו מלמעלה למטה.

“אני לא בטוחה,” אני אומרת באיטיות, מניחה את הכוס בצד.

“אני חושבת שראיתי אותך עושה משהו לא יפה היום.”

 


הוא מתכווץ טיפה, כמו תלמיד קטן שחושש מהתגובה של המורה שלו.

אני שולחת יד אליו, לוקחת בסנטרו ומרימה את פניו אליי.

 


“מה אתה חושב?” אני חוקרת, אגודלי מחליק קלות על לחיו.

“האם היית טוב?”

 


הוא שותק לשנייה אחת יותר מדי.

אני מטה את ראשי קלות, ממתינה.

 


“לא מספיק,” הוא אומר בשקט, המילים יוצאות כמעט כמו וידוי.

 


אני מחייכת, מעבירה אצבע על שפתיו.

“אז מה אתה הולך לעשות כדי להיות ילד טוב יותר?”

 


“להקשיב.”

 


“למי?”

 


“לך.”

 


“כל הכבוד,” אני ממלמלת, מושכת אותו אליי, נותנת לו להניח את ראשו על ברכיי.

אני מחליקה אצבעות בשיערו, לוקחת את הזמן שלי, נותנת לו להרגיש שאני שם, שאני שולטת, שאני מחליטה מתי לתת ומתי לקחת.

 


“ילד טוב תמיד מחכה בסבלנות,” אני אומרת, כמעט בלחישה.

“אז אני רוצה לראות כמה סבלני אתה יכול להיות.”

 

 

 

אני צועדת לעבר המיטה שבקצה החדר, עקבי מהדהדים על הרצפה בקצב יציב, מלא ביטחון.

כשהגעתי, אני מתיישבת בנינוחות, רגליי פשוקות מעט, מחכה לו בסבלנות.

 


“בוא אליי,” אני אומרת בקול רך, מחייכת חיוך מקבל.

 


הוא לא מחכה רגע נוסף, מתרומם מיד ומתקרב, מתיישב בין רגליי.

אני מניחה את ידי על ירכיו, מפשקת אותן מעט יותר, מחזיקה אותן במקום בדיוק איך שאני רוצה.

 


אני מתקרבת אליו, פי כמעט נוגע באוזנו, ולוחשת בשקט, בקול יציב אך דורש:

“ספר לי מה עשית היום. תפרט.”

 


הוא בולע רוק, נשימתו קצת כבדה יותר. אני שומעת איך הוא מסדר את מחשבותיו, מחפש את המילים הנכונות, מנסה לדייק כל פרט כדי שאהיה מרוצה.

 


“קמתי מוקדם, חמש וחצי בבוקר. השעון צלצל, אבל לא נתתי לעצמי להתעכב אפילו לשנייה. יצאתי מיד מהמיטה, כמו שלימדת אותי. לא נשארתי לשכב, לא נתתי לעצמי להתמהמה.”

 


אני מהנהנת, לוקחת את ידי ובקולות מתחילה להעביר את הציפורניים שלי על החזה שלו מאשרת לו להמשיך.

 


“נכנסתי ישר למקלחת. מים קרים, כמו שביקשת. בהתחלה היה לי קשה, הגוף שלי רצה לזוז אחורה, אבל הכריחתי את עצמי להישאר מתחת לזרם, נשמתי עמוק כמו שאמרת לי.”

 


אני מחייכת קלות, מעבירה אצבע על הירך שלו “והמשכת?”

 


“כן,” הוא עונה מיד. הנשימה שלו מתחילה לצבור כובד. “התנגבתי מהר, התלבשתי בדיוק כמו שאמרת לי״ הוא עוצר כשאני מתקרבת אל המפשעה שלו. ״אמרתי לך לעצור?״ אני שואלת בקול מסוכן אך רגוע ״

לפרסום זה יש תגובות, הרשמ/י או התחבר/י כדי לקרוא ולהוסיף תגובות.

הרשמ/י התחבר/י