אז הנה חלק שני…
לא.. לא זה פשוט ש.. ״ הוא גונח כשהיד שלי תופסת את הביצים שלו ״אז תמשיך, מה אמרתי לך ללבוש?״ אני שואלת ומשחררת מעט את האחיזה שלי.
״חולצה שחורה חלקה, מכנס מחויט, נעליים לבנות. השיער שלי היה קצת מבולגן, אז לקחתי רגע כדי לסדר אותו כמו שצריך. הסתכלתי במראה לוודא שאני נראה בדיוק איך שאת אוהבת.” הוא ממלמל מהר כל כך שכמעט לא הבנתי כל כך מתרגש כל כך חמוד..
אני שולחת יד מתחת לתחתון שלו לא מופתעת לגלות בדיוק כמה הוא קשה, אני מתחילה לעסות את הזין שלי מלמעלה למטה שוב ושוב מרגישה את הרעד בגוף שלו, את הנשימות הבודדות שמתגנבות מהשפתיים שלו..
אני עוצרת, ״תמשיך לדבר לא הסכמתי לך לעצור.״
אני אומרת בטון ברור
״אבל .. אבל אני לא מצליח להתרכז,. אני״ הוא מנסה להסביר את עצמו
״אתה מתווכח איתי?״ אני שואלת ומרימה גבה בדרך כלל הילד שלי צייתן מאוד
״לא !״ הוא אומר בטוח בעצמו
אני מחייכת, ״יופי, אז תמשייך״
הוא נושם נשימה עמוקה כשאני מחזירה את היד שלי למקום שבו היא עצרה
“עשיתי קפה חזק, בלי סוכר״ הוא מנסה לשמור על דיבור אחיד אם כי הגניחות שלו בורחות בין מילה למילה ״בדיוק איך שאת אומרת שגבר צריך לשתות.”
אני מחייכת, יודעת שהוא מוסיף את הפרט הזה במיוחד כדי לשמח אותי. “ומה אכלת?”
הוא שותק לרגע, ואז מודה בשקט: “לא אכלתי.”
אני מרימה גבה, מטה את ראשי קרוב יותר לאוזנו. ועוצרת מיד את כל מה שבניתי אצלו.
גניחת האכזבה שלו ברורה ואני יכולה להרגיש את הרגליים שלו מתנגדות אלי.
אני שואלת בזמן שאני חופנת את האשכים שלו בכוח אל הידיים שלי
״ולמה לא אכלת?״ אני שואלת
“לא רציתי לאחר,” הוא עונה בקושי בין נשיפות הכאב “העדפתי לצאת בזמן ולא להסתכן בלהגיע מאוחר.”
אני שותקת לכמה שניות, משחררת את האחיזה נותנת לו להרגיש את המתח. הוא מבין את זה לבד ומוסיף מיד:
“אני יודע שזה לא טוב. שאמרת לי שאני צריך לאכול. אני מבטיח שמחר אני אוכל לפני שאצא.”
“מממ,” אני ממלמלת, לא מאשרת ולא דוחה את התשובה.
הוא בולע רוק ואני חוזרת לתנועות האיטיות שוב מעבירה את האגודל שלי על קצה הכיפה שלו מתענגת על הקושי שלו לשמור על הריכוז כשהוא ממשיך:
״כשהגעתי לעבודה, אני, אני הייתי הראשון שם… הדלקתי את… את האורות, ואז… ״הוא התנשם בכבדות, מנסה למצוא את המילים, כאילו לא בטוח מה יוצא לו מהפה. “סידרתי את… את העמדה, לא, סליחה, חיכיתי שכולם יגיעו, כן.” הוא עצר, לקח נשימה עמוקה, מנסה להירגע. “כשכולם נכנסו… הם היו… הם היו מנומנמים, ואני… אני כבר הייתי מוכן,” הוא אמר, קולו רועד מעט, אני מרגישה את המתח נבנה בו כשאני מגבירה את הקצב.
אני נותנת לו לדבר, נהנית לשמוע איך הוא מתאר את היום שלו, איך הוא רוצה להוכיח לי שהוא היה טוב.
״אחרי העבודה, יכולתי פשוט לחזור הביתה, אבל לא רציתי. רציתי להיות טוב יותר. אז הלכתי לחדר הכושר.״
פתאום הוא עוצר. הנשימה שלו כבדה, כמעט נשנקת, ואני מרגישה את הרגליים שלו מתנגדות לשלי. הוא קרוב, כל כך קרוב…
אני עוצרת.
מרגישה את האכזבה מתכווצת בו, את היבבה השקטה שנפלטת לפני שהוא מספיק לבלוע אותה.
“תמשיך.”
הוא ממלמל, כמעט מתחנן.
“עשיתי את כל התרגילים שרשמת לי,” הוא אומר מהר, כאילו חושש שאפסיק אותו שוב, “בלי לקצר, בלי… בלי לרמות את עצמי. כשכאב, דחפתי עוד קצת. כשהרגשתי שאני רוצה לעצור, נזכרתי במה שאמרת לי—שאני לא צריך להיות רך עם עצמי.״
אני מחייכת, מרוצה מהפרט הזה.
“ואז?” אני שואלת, קולי רגוע אך סקרני.
ויד שלי חוזרת לתנועות הרכות והאיטיות שאיתן התחלתי.
״ חזרתי הביתה,” הוא אומר במהירות, הנשימה שלו נקטעת, כאילו המילים רודפות זו אחר זו, “נכנסתי ישר למקלחת… הפעם במים חמים.”
הוא בולע רוק, מתנשף, ואני יכולה להרגיש איך הגוף שלו דרוך.
“חשבתי שזה ירגיע אותי, שזה… שזה יעזור לי קצת להירגע, אבל…” הוא עוצר לרגע, נסגר לשנייה, ואז ממהר להמשיך, כאילו מפחד שאקטע אותו שוב. “אבל זה רק… רק גרם לי לחשוב עלייך יותר.”
הוא רועד קלות, ואני יודעת שזה לא בגלל המקלחת.
“לבשתי בגדים נקיים, סידרתי קצת את החדר שלי, ניסיתי… ניסיתי לנשום עמוק, להתרכז.” הוא מכריח את עצמו לדבר בקול יציב, אבל הנשימה שלו מסגירה אותו.
“ואז… אז סוף סוף אכלתי. לא הרבה… אבל משהו.”
אני מגבירה את הקצב מרגישה את הגוף שלו מתכווץ תחתיי עם היד השנייה שלי אני לוקחת את פניו בידי, מסובבת אותו אליי בעדינות. “ומה חשבת עליי לאורך כל היום?”
הוא מסתכל עליי ישר בעיניים, אין היסוס בתשובתו:
“חשבתי שאני רוצה שתהיי גאה בי.”
אני מחייכת, מניחה נשיקה איטית על מצחו. “אני רואה שניסית.”
אני אומרת וממשיכה באותו הקצב שאני יודעת שיביא אותו לפורקן עד שהוא מתמוסס לי בידיים.
אני נותנת לו לשקוע בשקט הזה לרגע, ואז, ברוך מחושב, אני לוחשת: “מחר תעשה יותר.”
אני בדרך כלל לא כותבת פנטזיות אבל שתפו את דעתכם..😉