טוב.
אני חייבת לפרוק רגע.
לא בשביל עצות.
לא בשביל שיגידו לי שהכל יהיה בסדר.
פשוט כי הראש שלי מרגיש כמו דפדפן עם 47 לשוניות פתוחות ואף אחת מהן לא נטענת.
החודשים האחרונים היו מטורפים.
עברתי דירה.
עברתי עבודה.
עברתי לגור עם בת הזוג שלי.
הבאנו את כל החיים שלנו לתוך מקום חדש.
קופסאות, רהיטים, חיות, סידורים, ניקיונות, קניות לבית, דברים שחסרים, דברים שנשברים, דברים ששוכחים.
ואיכשהו בתוך כל זה המשכתי לרוץ.
כי צריך.
ואז השבוע הרגשתי כאילו החיים הסתכלו עליי ואמרו:
“אה, את חושבת שסיימנו?”
מסתבר שלא.
אחד הדברים שהכי שברו אותי השבוע זה בכלל משהו שהיה אמור להיות כיף.
לפני חודשיים סגרנו צימר לחמישי עד שבת.
סתם.
חופשה קטנה.
לנשום.
לצאת רגע מהכאוס.
משהו לחכות לו.
ופתאום עכשיו הגיע הזמן לשלם את היתרה.
2,500 שקל.
עכשיו אני יודעת שיש אנשים שקוראים את זה ואומרים “בסדר, אז אל תסעו”.
אבל זה לא כזה פשוט.
כי מצד אחד אין לי פאקינג מושג מאיפה להביא 2,500 שקל כרגע.
באמת שאין לי.
לא בקטע של “לא בא לי להוציא”.
בקטע של אין.
מצד שני כבר בנינו על זה.
כבר חיכינו לזה.
כבר דמיינו את עצמנו יוצאות רגע מכל הלחץ הזה.
והכי מצחיק?
החופשה הזאת הייתה אמורה להיות הבריחה מהלחץ.
ובסוף היא נהייתה עוד סיבה ללחץ.
זה מרגיש כמעט אירוני.
כאילו אני יושבת ומקבלת חרדה ממשהו שאמור היה לגרום לי להירגע.
אני מוצאת את עצמי עושה חישובים בראש בלי סוף.
אוקיי ואם נעשה ככה?
ואם נלווה מפה?
ואם נדחה את זה?
ואם נמכור כליה?
סתם. בערך.
ואז אני נזכרת שאין ממי לבקש.
אבא שלי בעצמו מתמודד עם דברים.
אמא של בת הזוג שלי כבר עזרה לנו כל כך הרבה שאני בכלל לא מסוגלת לחשוב על לבקש ממנה עוד משהו.
ואני פשוט מרגישה תקועה.
אני חושבת שמה שהכי שובר אותי זה לא אפילו הסכום.
זה התחושה הזאת של חוסר אונים.
התחושה שאת רגילה למצוא פתרונות.
ופתאום אין לך פתרון.
ואת פשוט יושבת מול הקיר ואומרת:
“אוקיי… ומה עכשיו?”
ואני יודעת שהדברים יסתדרו.
הם תמיד מסתדרים בסוף.
אבל כרגע?
כרגע אני פשוט עייפה.
עייפה מלדאוג.
עייפה מלחשב.
עייפה מלנסות להחזיק הכל.
ובכנות?
בא לי שהחיים יעשו לי טובה קטנה ויירגעו לשבוע.
רק שבוע.
זה הכל.