שלשום. יום ראשון, 7 ביוני 2026 בשעה 7:08
מצד אחד, היה לי סוף שבוע מדהים.
שלושה ימים בצימר עם בת הזוג שלי. שקט, צחוקים, זמן ביחד. לרגע הרגשתי שאני מצליחה לנשום.
ומצד שני?
חזרתי אתמול הביתה ורציתי פשוט לבכות.
לפני שיצאנו דאגנו להכל. סידרנו אוכל, מים, הסברים, ווידאנו שיש מי שיטפל בבעלי החיים. שאלנו כמה פעמים אם הכל בסדר, וקיבלנו תשובה שהכל בסדר.
אז תדמיינו את ההלם כשפתחנו את הדלת.
הריח פגע בנו עוד לפני שנכנסנו.
הבית היה מלא זבובים.
חרא.
שתן.
לכל מקום שהסתכלתי.
הכלב היה רעב, מפוחד ומבולבל.
החתולים רעבים.
הבית נראה כאילו אף אחד לא באמת היה שם.
ואני? אני פשוט עמדתי שם ולא ידעתי אם לבכות, לצרוח או לשבת על הרצפה.
כי זה לא רק הלכלוך.
זה לא רק הניקיונות.
זה לא רק שעות של קרצוף וחיטוי.
זה הכסף.
עוד כסף.
כאילו לא היה לנו מספיק על הראש גם ככה.
עברנו דירה.
החלפנו עבודות.
ניסינו להחזיק את הראש מעל המים.
יצאנו לשלושה ימים כדי לנשום רגע.
ועכשיו אנחנו צריכות לחשוב אם לקנות שמיכות חדשות,מיטה חדשה, אם צריך להחליף דברים בבית, איך מנקים הכל, ואיפה לעזאזל מוצאים את הכסף לזה.
ואני כועסת.
אני כועסת ברמה שאני לא מצליחה להסביר.
לא כי קרתה טעות.
טעויות קורות.
אני כועסת כי כל הדרך אמרו לנו שהכל בסדר.
כי אם מישהו לא יכול, לא רוצה, לא מסתדר — תגיד.
באמת.
אני אמצא פתרון.
אני אשלם למישהו.
אני אבטל את הנסיעה.
אני אעשה הכל.
רק אל תגידו לי שהכל בסדר כשזה לא.
כי בסוף מי שמשלמים את המחיר הם בעלי החיים שלא מבינים מה קורה, ואנחנו שחוזרות הביתה ומגלות את זה מאוחר מדי.
בקיצור, אם הייתי קצת פחות בוגרת היום, כנראה שהייתי יושבת כרגע בכלא.
אבל במקום זה אני מנקה חרא, מכבסת שמיכות, מחבקת כלב מבוהל ומנסה לא להתפוצץ מעצבים
והקטע הוא שאין לי באמת את הפריבילגיה להתפרק עכשיו.
כי עם כל העצבים, עם כל הכעס, עם כל הרצון לצרוח על מישהי ולשאול מה לעזאזל עבר לה בראש — עדיין צריך לטפל בזה.
עדיין צריך לנקות.
עדיין צריך לדאוג לבעלי החיים.
עדיין צריך לחשב איך מסתדרים עם עוד הוצאה שלא הייתה אמורה להיות.
אז אני בולעת את העצבים.
לוקחת נשימה.
וממשיכה לתפקד.
אבל אל תטעו לרגע.
אני רותחת.
ברמה שכל פעם שאני מסתכלת על הכלב או על אחד החתולים אני מתעצבנת מחדש.
ברמה שאני מנקה משהו בבית ונזכרת שוב למה אני בכלל מנקה אותו.
ברמה שאני צריכה להזכיר לעצמי פעם אחר פעם לשמור על קור רוח ולא להגיב מתוך הכעס של הרגע.
כי כרגע שום דבר טוב לא ייצא מזה.
אבל וואו.
אני עצבנית.
