Its better to burn out than to fade away

קודם כל התנצלות. הבלוג הזה בכלל לא בלוג בדסמ. אני לא בטוחה אם אני בכלל בדסמית, בעיקר סקרנית (ועל זה אולי אכתוב בהמשך). זה אפילו לא בלוג מיני. אבל כיף לי ונעים לי פה, ונאים השכנים בעיניי כמו שכתבה לאה גולדברג, אז הרשיתי לעצמי להתמקם פה...

הגיע הזמן לשנות את השם של הבלוג.

הבלוג נולד, כמו כל לידה, בכאב. בתקופה שהיתה אמנם לא מזמן, אבל מרגישה עכשיו רחוקה. בתקופה של פחדים וכאב, אם תרצו בעיצומו של התקף חרדה. טריגרים שהעירו, פתחו צלקות ישנות, שדיממו. הוא נולד בגוף שני זכר, כי הוא היה מכתב כואב וחשוף לאהוב שלא ברור אם אי פעם יקרא אותי. היו פוסטים שנכתבו והרגישו חשופים מדי, כואבים מדי, ונמחקו תוך זמן קצר.

ולרגע, שנדמה כנצח, הייתי סלין, הנואשת והכואבת. סלין המסכנה, הייתה מוכנה לעשות הכל, להשתנות, כדי לא לאבד את האהבה.

Je m´inventerai reine pour que tu me retiennes

Je me ferai nouvelle pour que le feu reprenne
Je deviendrai ces autres qui te donnent du plaisir
Vos jeux seront les nôtres, si tel est ton désir

Plus brillante plus belle pour une autre étincelle
Je me changerai en or pour que tu m´aimes encore

אוי סלין, סלין, כואב לי עליך. אני מרגישה אותך. אבל את מבינה, אני כבר לא שם. אני יותר רגועה. אני בטוחה. אני שקטה. לרוב. אני לא משתנה (בשני האופנים שניתן לקרוא🤣). אני סבבה. ממש סבבה.

והבלוג כבר לא מכתב אהבה. כבר לא תקווה נואשת לעורר אהבה. אז אני מחפשת שיר שיבטא את רוח התקופה, שיבטא אותי עכשיו. טרם מצאתי (פתוחה להצעות). אז יש שם חדש זמני. אבל זו עדיין אותה אני.

**אזהרת ספויילר**
לפני כמה ימים ראינו סרט, סרט קליל וקצת טיפשי, אבל הוא הציף שאלה שמעסיקה אותי. "המרתף", בנטפליקס.
הסרט עוסק בזוג שמקבל הצעה מפתה, לקבל בית מדהים במתנה, בתנאי אחד- שלעולם לא יפתחו את המרתף. בן הזוג מפתח אובססיה לשאלה מה יש במרתף, כשבינתיים בת זוגו מגלה שהוא בגד בה, והיא לא מוכנה לתת לא למאהבת שלו, ולא לאובססיה שלו לגבי הסוד שבמרתף, להרוס את החלום שלה על החיים שיחיו יחד בבית הזה. זה נגמר בזה שהיא הורגת את המאהבת וקוברת אותה במרתף, וככה מונעת כל סיכוי שהוא אי פעם יפתח אותו, ובכך מצילה את החלום. הם נשארים לחיות יחד בבית הזה ומביאים ילד. אבל ברור שזה לא באמת החלום כי אהבה אמיתית כבר לא תהיה בבית הזה.
**
והצפייה בסרט הובילה את בן הזוג שלי להגיד שהיא עשתה טוב, כי היא שמרה על החלום. ואני הזדעזעתי, וחשבתי שמה שווה החלום אם זה המחיר.
**
וזה פתח אצלי את השאלה של הסוד. הסודות. אלה שמוסתרים ביסודות, בבסיס של הבניין. במרתף. את הפחד שסודות שמורים יהרסו, אם יתגלו וגם אם לא יתגלו מעצם נוכחותם וקיומם. את הפחד שהצורך לגלות את הסודות השמורים, לפתוח את המרתף, יהרוס.
לי אין סודות. לא באמת. אני ספר פתוח, שזה לפעמים כואב. כי ספר פתוח הוא פחות מעניין. כי ויתרתי על הסודות שלי במחיר של חשיפה עצמית מפחידה.
אבל לפעמים אני מבינה שקיימים אצלו סודות, קטנים או גדולים, ואני נבהלת. מפחדת שיום אחד הסקרנות תגבר ואתעקש לעמוד על טיבם, ואפתח תיבת פנדורה שלא תהיה ממנה דרך חזרה, או אפעיל מנגנוני הגנה הרסניים כמו בסרט. ופחד, כי הצורך שלו לשמור סודות, הסירוב לפתוח מנעולים סגורים, לשים את כל הקלפים שיהיו גלויים על השולחן, אני תוהה על מה הם שומרים? כי סביר להניח שמדובר בשטויות, אני די בטוחה שמדובר בשטויות. שאילו הייתי יודעת עליהן זה לא היה מרעיד את עולמי. אבל אם זה כך, למה להסתיר? ואני תוהה כמו בסרט, מה שווה החלום אם נותר סוד כמו פצע פעור שמחבר בכוח ומפריד בו זמנית.

פעם לא הייתי בטוחה אם אני בכלל מסוגלת להיות מאושרת. לא היתי בטוחה מה הוא אושר. כשחשבתי שהשגתי אותו הרגשתי שהוא חמק ממני. שזה בינארי, 1 או 0. או שיש לך או שלא. או שאתה יודע, או שלא. ואני לומדת. לומדת איך להיות מאושרת.
אני לומדת , על בשרי, שאושר זה דבר קשה, כי הוא תמיד תנודתי. גלים שמציפים ונושאים גבוה, ורגע אחרי מתרסקים לחול. לומדת למשוך את הרגע שאני על הגל, להנות ממנו, וכשמתרסקת לאסוף את עצמי מהר ולעלות שוב על הגל, במקום לשכב על החוף ולבכות. ואני לומדת לקבל את זה שגם בתוך האושר קיימים אלפי רגעים קטנים של עצב, אכזבה ועלבון. וזה בסדר, זה לא הופך את האושר לפחות אושר. להיפך, זה הופך אותו למורכב. אמיתי. כמוני. כמו החיים. כמו להסתכל על כוכבים בלילה, כשנדמה שיש רק בודדים, ופתאום כשמתרכזים בהם ממש, רואים שהשמיים מלאים בהם. שהוא לא ברגעים הגדולים, החד פעמיים, אלה שזוכים לתמונות ומצגות ובגדים חגיגיים, אלה שכותבים עליהם שירים, אלה שרואים בסרטים. אלא בהמון רגעים קטנים. תחושה של שקט בגוף, שמופרת בתחושת אגרופים קטנים לבטן. נשימה עמוקה. תודה על מה שיש לי. אני יכולה להיות מאושרת. אני מאושרת. נשימה עמוקה. כן. האושר שלי תלוי בי, לא באחרים. אני יכולה להיות מאושרת, גם אם זה בא בגלים.

יש פיל גדול בחדר. והם הולכים מסביב. הוא לא מדבר. היא מנסה, אבל מהססת. לפעמים לא מרגישים בנוכחותו, כי הוא יושב לו שם בשקט, אבל שלא תטעו, הפיל לגמרי שם.

הוא, אולי מפחד שאם ידבר על הפיל הוא יהפוך ממשי? שיבלע אותו ויגזול ממנו לעד את חירותו (למרות שהבטיחו שפילים הם צמחונים)? ואולי זה לא בוער בו ולכן הוא שותק? ואולי לא התפנה לבדוק עם עצמו קודם כל? היא, אולי מפחדת שאם תדבר על הפיל, הפיל, או הוא, יבהל ויברח? אולי מרוב ניסיון לקבל החלטה נבהלה שהבחירה לא להחליט היא החלטה שלא קיבלה מבחירה? ואיפה היא בכל הדבר הזה? ואולי מישהו מהם, אולי שניהם, מקווים שאם לא יתייחסו אל הפיל מספיק זמן, מעצמו הוא יעלם ובכך תיפתר הבעיה.

אז הם רוקדים מסביב לפיל, טנגו של שתיקות.  מדי פעם מלטפים אותו, או קורצים לו, ומול הריקוד החושני הזה, החששות ואפילו פחדים, התקוות, הציפיות, נותרים מרחפים בחלל האוויר מסביב. לא מדוברים. זבובים שהפיל מנסה להרחיק עם זנבו.

והפיל, אתם שואלים? הפיל רוצה בעיקר שיראו אותו, שיכירו בנוכחותו. שיחבקו אותו. שידברו. שיחליטו. לא משנה מה יחליטו. שיחליטו את זה כשהם חבוקים במיטה, או שותים יין על הספה, או מטיילים בשעת שקיעה, שיחליטו מתוך בחירה, שיחליטו מתוך אהבה. כי הפיל יודע שפילים גדולים שנתקעים על הספה בסלון עם בירה לאורך זמן, הם מקור לצרה צרורה. 

יש בי צמא בלתי מוסבר, שאני לא מצליחה להרוות. רעב בלתי נשלט, בולמוסי כמעט. צורך פיזי, קיומי, עמוק, להרגיש מלאה. ממש מלאה. להרגיש מוחזקת. להרגיש עטופה. להרגיש חזק. להרגיש. אבל ממש. שלא אוכל לטעות בהרגשה. וכאב. להוציא את הכאב מהסיסטם, לכאוב אותו עד הסוף, עד שיסיים את תפקידו בעולם, וירפה ויתפוגג. להיות, באופן מוחלט. פשוט להיות. פיזית. נוכחת. להיות אלה. להיות מלכה. להיות זונה. לאהוב כאילו אין מחר. לאהוב כאילו זו הפעם האחרונה. לאהוב כאילו חיינו תלויים בזה. להצמד אחד לשניה. להיבלע. לבעור. להתפרק. להיות בשר אחד. להישאר בלי אוויר. ובסוף להזיל דמעה.

אני יודעת ומלאת תודה על זה שאני אהובה, אבל לפעמים בא לי להרגיש שאוהבים אותי בכל נימי הגוף והנפש, שמשתוקקים אליי בצורה סוערת ופראית, שאני נחשקת, כמו שרק יזהר יודע לאהוב

כשאני נותנת למישהו צרור מילים, שהוא פיסה מהלב שלי, הצצה לחלומות ולפחדים שלי, מרוחים על נייר, והוא מקפל אותו וישר בלי לקרוא מכניס למגירה, אני מפחדת שהלב שלי, שהמילים שלי, שאני עצמי, לא מעניינת אותו. זו הרגשה די מוזרה, שמוותרים ככה על הצצה נדירה, על חלון, על שורה ראשונה, לנשמה. 

כשהוא בוחר במקום זה לקרוא מילים זרות ברשת, ואפילו לא מסתקרן לגביי, אני מרגישה קצת שקופה, לא מעניינת, ואפילו טיפשה. שנתתי ככה את המילים שלי, הלב שלי, למישהו ששם אותו מקופל במגירה.

לפעמים אני מנהלת שיחות עם הילדה שהייתי. הילדה המרצה שהרגישה שהיא חייבת להיות טובה ובסדר ולא להתווכח כדי שיאהבו אותה. שהצורך בלהיראות ובאהבה גרמו לה להתאהב בנרקיסיסט, שלימד אותה שהיא אהובה כשכואב לה ושהיא תמיד בסכנת נטישה. 

אני מספרת לילדה הזו שהכל בסדר, שהיא יכולה עכשיו להיות רגועה. שהיא שרדה. שהיא אהובה. שיש גם אהבה בריאה ומצמיחה וממלאת בעולם. 

והילדה? לא תמיד היא מאמינה. קשה לה להאמין. היא כבר מספיק נכוותה. האם באמת היא נראית? היא נשמעת? האם זו היא אהובה או סתם בבואה דמיונית בדמותה? היא עוד מפחדת, צריכה לקבל אישורים שהיא, היא, מוגנת ובטוחה.שזה לא מקסם שווא.

ואני לא תמיד יודעת לענות לה. קשה לנהל שיחות עם ילדה פצועה.

לפעמים אני מרגישה כאבי פנטום, כאבים באיבר שאין לי ואולי מעולם לא היה לי. אני מרגישה עצב על מי שהייתי, על מי שרציתי להיות, או מי שידעתי שלעולם לא אצליח להיות. כאב על פנטזיות שויתרתי עליהן, פנטזיות שאולי בכלל לא היו שלי. על חלומות שלא הגשמתי, ומעולם לא העזתי לחלום. על היופי והנעורים שלפעמים נדמה לי שהיו לי, אבל נעלמו לפני שהבחנתי בהם או הספקתי להנות.
לפעמים אני מרגישה כאבי פנטום, והם כואבים ממש כמו כאב אמיתי בגוף. ואני יודעת שאלה כאבים שהם רק בראש שלי. ואז כואב לי הראש.

*נכון, תכננתי לסיים עם הבלוג, אבל כנראה הצורך לפרוק מילים חזק ממני. ואולי זה סתם יותר זול מפסיכולוג

היו שלום חברים,

הייתם טובים אליי.

סיימתי לכתוב פה.

אשאר בסביבה ואמשיך לקרוא.