בקצוות

לכאורה הכל מתחיל "כרגיל" נפגשים במקום שקבענו. על פניו פרוס חיוך זחוח ולא מוכר. מציינת את השוני, הוא מנפנף ומחליף נושא באלגנטיות. 

שיחה קלילה, הומור בלתי מותאם. 

מתחילים..

note to self שלא ממש נחרט ברגע האמת, "היום פחות כואב".. בסיום מתיישבים על המיטה, כוס יין נמזגת והשאלה נזרקת.. "מה את רוצה לספר לי על לו..".

שישי היה ערב מטורגר, ואני "פותחת" על העבר, על הילדות, על המשמעות, מקומות מפגש עדכניים.. מוצאת את עצמי מטפטפת מהמקום הלא נכון.

לא אוהבת את הקטע הזה. הוא פורח. ככל שאני מתכווצת הוא נפתח. 

מנסה למסמס את ההרגשה, להחזיר לשגרה, לובשת את הפאסון אבל מזהירה..יהיו ריקושטים. לא זכרתי את זה ברגע האמת.. 

קמה בבוקר "רואה אדום" כל האינסטינקטים הראשוניים שלי מופעלים.

תקיפה, בעיטה, בריחה. הכל שם עטוף באדום בוהק. 

הוא ביקש שאשתף.. אז הוא "משותף", רצה לדעת "מה קורה אצלי", אז הוא משלם את המחיר,

כל השיט מופנה כלפיו. הכעס, התסכול, חוסר האונים למול ההרגשה. 

שנאתי אותו אתמול, כעסתי, זעמתי. אבל לא רציתי לברוח, גם לא לרגע אחד. 

אין לי מושג למה זה טוב, לא יודעת מה הוא רוצה ממני. מעצבן אותי המחיר, במפגש ושלאחריו. 

אבל זה עושה לו טוב. הוא אומר שהוא יודע מה הוא עושה ולאן זה לוקח.... ואני בוחרת להאמין ולהשאר. 

מקווה שגם הוא

הוא מבקש התמסרות ופתיחות. 

הוא לא דורש.. הוא מבקש ומצפה. כשזה לא מתקיים על קוצו של יוד, הוא מתרחק ומשתבלל וזה הכי כואב. 

השבוע שהיה איתגר. איתגר ברמת ניהול זמן ומתן קשב. למען הסר ספק, הוא קיבל את כל שביקש.. יחד עם זאת היו רגעים בהם הייתי במקומות אחרים. 

זה הוביל לדיון עומק על תפקידה של פתיחות והתמסרות. הוא מבקש את שניהם לעצמו בו זמנית.

אני יודעת להתמסר, אולם שומרת על החומות וההגנות. 

אני יודעת להיות פתוחה, אולם שומרת את הליבה לעצמי. 

הוא מבקש להפשיט אותי משניהם. הרגלים ואינסטינקטים של 54 שנים ששוכללו לכדי אומנות הסוואה מצוינת (אם תשאלו אותי והסביבה). 

אני אי בודד מוגן ושמור עם חומת קרח של משחקי הכס, בכסות אדם פתוח, חברותי, רגשי ולבבי. 

לקח לו פחות מ 5 חודשים לעלות על הבלוף.

הוא תפס אותי עם המכנסיים למטה. זיהה את ״ההתרחקות״, בזמן שאני עוטפת אותה בהררי מילים, סופרלטיבים והתחנפויות. 

הוא התעקש וטירגר, הוציא אותי מאיזון וכל זה בלי נגיעה אחת רכה או כואבת.

הוא שם לנו אתגר, אתגר עמוק וכואב.

הוא דורש ממני את הדבר שלא נתתי לאיש, יתכן ואפילו לא לעצמי.

כל תא שבי, מופעל ומפעיל את היכולות הבאמת מוצלחות שלי להסטת קשב. 

לא סגורה בעבור מי אני מבקשת שתחזיקו אצבעות, מה שבטוח הולך להיות מענין

ביקשתי להרגיש אותו, את גופו, את המשקל שלו עלי. 

רציתי להתמסר אליו, לא לכאב, לא לגמירה, אליו. 

מפגשלישי, במקום מזעזע, הכל הלך הכי גרוע שאפשר,

ויחד עם זאת, אני יוצאת בתחושת התמסרות, הרפיה, נתינה. 

הוא השתמש, אתגר, דרך והכאיב, אבל גם ליטף והכיל. 

תודה לך זימון מושלם שלי על שהנך וכפי שאתה

למעלה מ 6 שעות ביחד. בעולמנו מדובר באירוע נדיר. 

התאמנו, רכבנו, צחקנו, דיברנו, הוא קשר, איתגר, דרך והיכה. 

 ועדין הרגע הכואב ביותר היה כשהוא הסיר את הקולר

שלושת הדברים האהובים עלי בחיים

ועכשיו.. יתוכלל הכל

הים זה המקום שלי. 

תנו לי ים בכל מצב. לשוט, לצוף, לשחות או לצלול רק תנו לי לראות ולחוש את הכחול העמוק הזה.

יוצאת הבוקר לריצה והים שלי סוער.

השבוע הזה היה מעבר לכוחותי (בחיריק, ודש לאליעזר המתהפך בקברו).

סערתי, געשתי, התברברתי ונכנסתי למערבולות. לא מעט מהגלים המתנפצים התנפצו לכיונו של הזימון שלי, שעמד כשובר גלים איתן. 

אני מתחילה לרוץ.. שולחת לו תמונה, כי גם בריצה הוא איתי. נכנסת לקצב.. הדופק מתייצב והמחשבות מתחילות לרוץ.. לנתח את שהיה, לנסות ולדייק את שיהיה. 

תוך כדי ריצה חושבת על המאבקים שלי בים, על המאבקים שלי בו ופתאום קולטת,  הים הוא ים. הוא לא יכול להיות ציפור, הוא לא יכול להיות יבשה. הוא יכול להיות רק ים ובגלל זה אני כל כך אוהבת אותו. 

השחיות והצלילות הטובות ביותר שלי היו כששחררתי, כשנתתי לזרמים, לתנועת המים לעטוף אותי, לשאת אותי, עימם. לא תמיד זה היה כך, היו תקופות בהן רבתי עם איתו, הלכתי איתו מכות, נאבקתי ותמיד שילמתי על כך.   

באחד הרגעים שלנו השבוע, הזימון שלי כתב לי "להפסיק להלחם ופשוט לשחרר".

יכול להיות שאולי הפעם הבנתי את כוונתו?

מצד שני, הטיילת התנהגה יפה ולא קפצה עלי השבוע. 

הזימון שלי מאמין בכיבוש. 

הוא מאמין בכיבוש וניכוס נכסים.

הכיבוש והניכוס כל כך מוטמעים בנפשו ודמותו עד כי נדמה שאפילו הוא לא שם לב כשהוא יוצא למסעות צלב.

השבוע הוא יצא למסע שכזה, ללא התראה או הצהרת כובש.

בשבת בבוקר הוא פשט על החלקה הראשונה, קבע שעה, סימן הנחיה ושם קסדה.

קבענו אימון אופני כביש, שנינו רוכבים מנוסים. הוא טלטל ואתגר, גרם לדמעות הפנימיות לזלוג.

וכך הוא כבש עוד תחום ספורט (את הריצה הוא ניכס לעצמו כבר ממזמן) מתוחם ובלתי נגוע שהיה לעצמי.

בראשון, אירוע משמעותי, בקונסטלציה משפחתית ובעל מאפיינים ציבוריים,

קליגולה מודיע, אני מגיע!

הוא נכנס כמו שהבטיח ואני נמסה.

מאבדת שליטה, מוח ג'לי של אמבה. מוציא מאיזון מעצם עמידתו במקום.

וכך הוא ניכס לעצמו אותי, המשפחתית, הציבורית, הקוהרנטית והאסרטיבית, שהיתה רק לעצמי.

ואתמול? אתמול הוא פשוט כבש אותי. כבש ממני תנועה, כבש ממני אוויר, הפשיט אותי מהפאסון וכבש את מוחי, שגם הם היו, כך חשבתי, שייכים רק לעצמי.

אתמול היה קשה. הגוף קלט והגיב למסע הכיבושים, גם אם המוח לא יכול היה להכיל.

וכך נותרתי עם חלקים מופקעים בגופי, נפשי ומוחי.

זימון שלי, יש מצב שתשאיר ממני משהו שהוא רק לעצמי?

השולט שלי מדבר "אינשטיינית" 

מבלי משים, הוא מלמד אותי את כל מה שמעולם לא רציתי לדעת על זמן ותורת היחסות. 

הזמן שבו אני ממתינה על ארבע, עירומה ומצפה, נמתח לי לשנים. 

הזמן שבו אני קשורה ומשמשת כחומר לרצונותיו,  עובר לי כהרף עין. 

הזמן שבו אני ממתינה בין מפגשים, נמשך לי עידנים.

הזמן בו הוא משתמש בי לצרכיו, עובר לי בהנד עפעף. 

אבל הזמן שבו אנחנו מדברים ומתקשרים, הוא כמעט היקר מכולם. לא משנה אם זה בין רגליו, תחתיו או ממרחק. הזמן הזה לעולם לא יספיק לי ותמיד יישאר בי צורך לעוד. 

לא ביקשתי שיוריד את הזבל,

לא ביקשתי שינקה את הרכב,

אפילו לא ביקשתי שיעשה לי ילד.. 

בתמורה נקשרתי, הוצלפתי, דרכו עלי, חנקו אותי, מ"תיק קטן" הפכתי למזוודה של אופנים. 

כל זה רק בשביל שיכניס אותי לסוגריים..

אני שלך me one שלי 💜

המקום שבו את נותנת מעצמך,

מעניקה לו אותך בצורה הפגיעה והחשופה ביותר..

במקום הזה משתחררים להם דברים. 

באינטימיות, במגע, בהתמסרות..

משהו זע..

איזה משא כבד מורם מעט.

דברים שהיו קבורים מוצאים עצמם עולים לפני השטח.

כתמי הדם והגופות צפות על פני המים.

יש בזה משהו עמוק, אפילו משחרר אבל גם מפחיד ומייסר. 

מזל שיש מי שמחזיק בי שלא אתפורר. 

מודה שלא חשבתי שזה יקרה גם לי ובטח לא בזו הדרך