אתה לבוש בקימונו כחול. מעולם לא ראיתי אותך עטוי משי. אני מקיפה אותך סביב סביב ומכל זווית אתה אינך כשהיית. האתה שהכרתי עדיין נמצא שם, אבל למרות דקיקותו של הבד, זרותו המוחלטת משמשת לך כשריון. שריון בוהק, שלעולם אינו נח, שמנצנץ ומזדהר עם כל נשימה שלך.
כשאני מעזה לבסוף להושיט יד ולגעת, נשימתי נעצרת לזרות המגע. מעולם לא היית חלק כל-כך, חלקות מושלמת שהופכת כל יד מפסיבית לאקטיבית אפילו נגד רצונה, אי אפשר שלא להחליק ולהחליק עליו ולהתענג על התנועה הזורמת. מגע הבד קריר כל-כך - קרירות-עד שלא מתפוגגת עם חלוף הדקות, ושנותרת עיקשת גם לאחר שידי החמה מחליקה עליה. לרגע אני עוצמת עיניים ומשעינה על גבך לחי, שגולשת מיד כמעצמה במדרון מטה, ורק הסקרנות והרצון להמשיך ולחקור מונעים ממני מלצנוח עד לרצפה.
כשאני פותחת את הקימונו כמו מתנה, מושכת בקשר החגורה ומתירה, שוליו גולשים רפויים על חזך אך הוא עדיין שם. אני שולחת ידיים בינך לבינו, חובקת אותך מתחתיו, והניגוד הזה נפלא כל-כך, בין חמימותך המוכרת ובין הקרירות הזאת שכבר למדתי להכיר. לרגע אני נשארת כך, בין עולמות, מלטפת את גבך ומצמררת אותו יותר משצמרר מגע הבד, אבל אז בתנועה קלה שבקלות אני מושכת אותו מעל כתפיך והוא גולש ומחליק וצונח ונקווה בבריכה של כחול לרגליך.
ועכשיו אתה עומד מולי עירום, כמו ערמון שקולף. ומרגע שהמחשבה מחלחלת פנימה, איני יכולה להשאיר אותך כך, לא עטוי. אני ניגשת למקרר ובוררת ובוחרת, מחליקה יד על בקבוקים ומיכלים, עד שעוצרת על מיכל של סירופ תות. דובדבן היה עדיף, אדום עמוק יותר, אבל תות.
וכך אני מסתובבת סביבך שוב, החל בגבך והלאה, ומעטרת אותך בציפוי אדום ומתוק וקר, ואתה מצטמרר שוב וסומר ונאנק אנקה קטנה. אני מלבישה אותך כפי שהפשטתי, קו?רים-קו?רים של מתיקות, ולא שוכחת לחתום בסמיילי קטן ואדמוני על קצה הזין שכבר זקור כל-כך.
את פניך אני מותירה נקיות. אני מתפשטת מולך, ומניחה מידי את הסירופ, ומתקרבת, ואתה כולך בריח התותי המתוק. ופתאום שנינו צוחקים , ואתה מתלונן שאתה דביק כולך, ובואי, בואי, ואתה עוטף אותי במתיקות והסירופ בינינו ואנחנו דבקים ונהיה לבשר אחד.
לפני 18 שנים. 31 ביולי 2006 בשעה 2:18