בזוקה באזיקים

ובהמשך ישיר לפוסט הקודם, ולהערת אגב ששמעתי הערב, יש כאן עוד מישהו שהביטוי "לעשות ביד" מביא לו אסוציאציות של בית כלא? לי זה נשמע ביטוי נורמלי לחלוטין ולפעמים הולם יותר מאשר "לאונן", אבל אנשים מסוימים טענו בתוקף שהוא נלקח מאחורי הסורגים. תמהתני (כמובן, מדובר באנשים מסוימים שהלקסיקון האירוטי שלהם כולל את המילה "טוסיק", אז אולי מוטב להתעלם מדעתם, אבל תמיד קיים הספק הקל)

מתוך ניסיון להרחיב קצת את הספקטרום, ניסיתי לחשוב על תשוקה בהקשר שמעבר להגדרה "שולטת" או "נשלטת". כשאני מנסה לחפש את האטומים הבסיסיים של התשוקה שלי, אני מוצאת דברים שבעצם זהים לחלוטין בשני הצדדים. כאילו עם ההתקרבות אל התמונה, היא מיטשטשת ולא קיימת עוד כמכלול מגדיר. לא הכול - לגרום כאב ולקבל כאב הם שני דברים מאוד שונים. אבל אחד מהאקטים הבסיסיים ביותר במארג התשוקה הפרטי שלי, הוא בעצם נייטראלי לגמרי.

בשביל זה אני לא צריכה לגעת. אפילו לא לקחת חלק. רק לעמוד מן הצד ולראות אותו מחליק את היד על הזין בתנועות שהופכות דחופות יותר ויותר. שוקע, שוקע לגמרי בתענוג, והפרץ הזה של האנרגיה הטהורה כשהוא גומר. מעטים הדברים שמסעירים אותי יותר מהמראה הזה, דווקא כצופה מן הצד שלא משתתפת. וזה מנוטרל לחלוטין משליטה. ההשפעה עליי תהיה זהה אם יבצע זאת מתחתיי בתגובה לפקודה ממני, או מעליי ועליי.

מחפשת עוד.

אחד הדברים הכי לא נעימים בלהרגיש לבד, זה מה שקורה כשמישהו אחר מוצא אהבה. אני יודעת שזה אנושי לקנא. אני לא מרגישה אשמה על זה. אבל כשזוג חברים, שאני אוהבת כל-כך, מאושרים באמת ואני שמחה בשמחתם, באמת שמחה, אני כל-כך לא רוצה את העצוב הקטן הזה בלב, שמכתים את האושר שלי בשבילם. אני רוצה שהשמחה הזאת תהיה שלמה, והיא לא. צא עצב, צא.

בפעם השלישית בחיי, אני כבר לא בתולה.

המצחיק הוא, שרק אתמול ניהלתי שיחה ארוכה עם הוד נפלאותה הלילית, ובמהלכה הכרזתי חזור והכרז שלא, תפקיד של שולטת לא מדליק אותי. והנה, יצא לי לבדוק.

שלוש בלילה זה זמן מצוין לנסות דברים. במיוחד כשהוא חומד, ומשעשע, ומשכנע. לפניות מקסימות אני תמיד אענה, אפילו אם הן מהצד הלא נכון. שאלתי למה, והוא אמר "כי הפרופיל שלך מסקרן ואני חרמן". ובינינו, מה עוד צריך? כלום.

נהניתי? כן, מאוד. תחושת הכוח מסחררת. ויש בתפקיד השולטת משהו מפוקס כל-כך, חד בהרבה מהערפל המתוק של ההישלטות. ובחיי שלא שמתי לב כמה שצליל של חגורה על בשר עירום הוא כל-כך... צח. כנראה בשביל להבחין בזה צריך להיות בצד הנכון של החגורה.

אבל לא. כיף, מהנה, מסקרן, ובכל זאת לא מה שאני רוצה. אני רוצה את הערפל. אני רוצה את הדמעות. את ההתמסרות. את חוסר הידיעה. וגם, כן, את הכאב.

בדרך הביתה החלטתי לחזור ברגל ולא לתפוס מונית (למרות, וכאן אני פונה לכל שונאי תל אביב, שיש משהו מחמם את הלב בכך שבאמצע הלילה אפשר לתפוס מונית בן רגע). אני אוהבת את תל אביב, על כל כיעורה. הלכתי בין פחי הזבל והחתולים, צחקתי על בחור אחד חמוד שחשב שרק בגלל שהוא מפנה את הגב לרחוב לא רואים שהוא משתין (והוא צחק בחזרה), השבתי בוקר טוב לאיש אחד שפתח קיוסק (מה בוקר טוב מה. אני בדרך לישון) סירבתי בחיוך להצעה של ילד על אופנוע לשתות איתו קפה של בוקר (בעודי מזיעה בחינניות בדיוק במקומות הנכונים, כנראה), ועד שהגעתי הביתה היו כבר ניצנים של אור. והאוויר היה מעושן ולח, והרחובות היו מלוכלכים, וכל המדרכות היו עקומות והיה לי טוב.

יצא לי לדבר עם מישהו על פחד. טוב או רע לבדסמ? הוא אמר שיש בפחד משהו מרגש, שמוסיף לחוויה. אני מניחה שזה יכול להיות נכון. לא התנסיתי מספיק בשביל שיהיה לי מקום להשוואה. אבל איכשהו יש לי הרגשה שדווקא תחושת הביטחון המוחלטת מאפשרת לי להגיע רחוק יותר עם ההתמסרות.

אני לא מדברת על ידיעה מוחלטת. לאי ידיעה יש כוח עצום. כשהעיניים קשורות ואני לא מצליחה לזהות לפי הרשרושים מה הוא הוציא מהארון עכשיו, כשהוא עומד מאחוריי ואני לא יודעת איפה תנחת ההצלפה הבאה, אוי, נפלא 😄 כל הגוף עובר למצב של רגישות-על, של המתנת-על, ציפייה. אנרגיה פוטנציאלית שנאגרת ומצטברת, כמו בשנייה לפני שהשעווה נוטפת על הגוף, ואז באחת, הכל משתחרר עם המגע, עם הכאב. ריגוש שמעטים הדברים שמשתווים אליו.

אבל מתחת לכל זה אני חייבת להרגיש זרם קבוע ועמוק של ביטחון. של אמון מוחלט שהוא רוצה בטובתי, שהעונג שלי מענג אותו, שהוא מתענג על להכאיב ולי ולצעוק עליי כי הוא יודע כמה שאני רוצה בזה, שלא ייזום משהו שיודע שאני לא רוצה בו ושיפסיק מיד את מה שאני מבהירה שלא רוצה.

יש פה קו דק, איזון עדין. לחוש את הביטחון המלא הזה, ובכל זאת להרגיש באמת. לשחק משחק, אבל בזמן שמשחקים אותו להתמסר לו לחלוטין. האם הצעקה יכולה לרגש באמת גם כשיודעים שאין מאחוריה רצון אמיתי להשפיל? כן, כי בכל זאת היא טעונה באנרגיה עצומה ומובחנת. אנרגיה שנובעת לא מהתענגות על עצם ההשפלה וגרימת הכאב, אלא מהכוח העצום שאתה מחזיק בידיך על אדם אחר, להכפיף אותו לרצונך, להורות לו לענג אותך כפי שתרצה.

ואולי זאת התשובה לשאלה שהטרידה אותי מאז שהגעתי לכאן, אם ייתכן שמישהו שמגדיר את עצמו "שולט" יהיה בבסיסו בן אדם נחמד ומתחשב . אולי התשובה היא מישהו שלא בא מתוך צורך אמיתי להשפיל, להכאיב, להפחיד, אלא מתוך חיפוש אחרי הכוח שבמשחק (שהוא רק משחק! אבל בעל עוצמה משלו), שבו אדם אחד מכפיף את רצונו, מתוך תענוג אמיתי, למישהו אחר.

אני חושבת שזה לא מקרה שמצאתי הנאה כזאת בבדסמ עם מישהו שמראש מגדיר את עצמו עם נטייה לכיוון הנשלט דווקא. מבחינתי, זה סיפק בדיוק את אותו בסיס של ביטחון שאפשר לי ללכת רחוק יותר משציפיתי (הוא צוחק עליי שהגדרתי את עצמי "ונילית קינקית"). וכמובן, תודה לאל שמצא בו את ההתענגות על תפקיד השולט. גדול אתה, גדול 😄 אני נוצרת את הסימנים הכחולים בגאווה, ורוצה עוד, רוצה עוד, הרעב רק גדל...

אני לא יודעת מה ההסבר הביולוגי לזה, ואני תוהה אם זה רק אצלי, אבל ברגעים של כאב פתאומי (ולא מהסוג הפיזי), רגע לפני שהוא חונק בגרון או צובט בלב, הוא כואב עד אימה בקצות האצבעות. מין איתות מטרים מוזר. מאיפה זה בא, מאיפה?

לא של כאב. לא של אכזבה. לא של צער. לא של געגועים. לא של פחד. לא של ייאוש. לא של הקלה. גם לא של שמחה.

של הצפת חושים. של סערת רגשות שלא ניתן להכיל. של התמסרות מוחלטת שבה אי אפשר, וגם לא צריך, לשמור בפנים. של עמידה באיזון מוחלט על חוד החרב, מצד אחד כאב, מצד אחד חום, ונפילה, לבסוף, על החרב או ממנה או דרכה.

היה הרבה רעש. השיער כיסה לי את הפנים. דמעות התערבבו בזיעה. משהו חדש.

שמונים אחוז מהגוף שלנו. משהו כל-כך בסיסי שאי אפשר בלעדיו. תענוג. הקצוות הכי מנוגדים, שאיכשהו מתחברים מעגלית: זיעה לכלוך רטוב. מים לנקות. אבל בשביל להתרחץ מתפשטים, ואז שוב אנחנו עם עצמנו ועם גופנו ועם הגוף האחר שמולנו. כל כך הרבה חלקים סקסיים בגוף הם רטובים או לחים (שלא לדבר על מעשה הסקס עצמו, שהוא רטוב על רטוב). קרח. שעווה נוזלית. ואסלות לשטוף מים במים.

בכניסה שלי לבדסמ גיליתי שהכול, פשוט הכול, מקבל ממד נוסף. איכשהו זה תמיד שם, כמו בוהק קלוש של סקס שנוסף לחפצים הכי פשוטים. אולי זה בגלל החידוש שבעולם הזה שלא הכרתי. אולי בגלל תחושת חוסר הגבולות. אבל מברשת שיער. שלט לטלוויזיה. ספרים. פרחים. רצפה. קירות. הכול. וגם מים.

אני עומדת על ארבע על רצפת חדר האמבטיה. בין האמבטיה לאסלה. אני יודעת שלא יהיה מגע של ממש ביני ובין האסלה. ובכל זאת. מספיקה העובדה שצוויתי לכרוע כאן, בנקודה הזאת ממש, שקרובה לאסלה יותר מאשר לאמבטיה. רק בכמה סנטימטרים, אבל די בזה כדי ששנינו נרעד.

הפעם הראשונה היתה של גילוי, של סקרנות, של התפעמות, של שמחה גדולה.

הפעם השנייה כולה תשוקה.

בעודי כותבת את הפוסט הקודם נחתה בתיבת הדואר שלי כאן ההודעה הבאה משולט ששמו שמור במערכת:

>>>
אתן תמיד אופטימיות עד הסטירה הראשונה
אני כבר רואה את הכרטיס שלך בעוד חצי שנה " אני בהפסקה כרגע רק מנסה וצריכה להבין מה עובר עליי " חחחח
הייתי רושם לך את רשימת ההזהרות הרגילות אבל זה נראה לי כמו משהו שיעבור לך ליד האוזן ויש שיעורים בחיים שאת פשוט צריכה ללמוד לבד ואני לא יכול ללמד אותך [לא אני ולא אף אחד]
הייתי מציע לך לשלוט בך אבל נראה לי שאת תהיי הרבה כאב ראש הרבה עבודה והרבה התלבטויות וחרטות [זה לא חארטות אלא חרטות מלשון להתחרט]
שיהיה לך בהצלחה ילדונת
>>>

ואתם יודעים מה - איכשהו זה רק עשה את אתמול לנפלא יותר :-)