בזוקה באזיקים

בפעם השנייה בחיי, אני כבר לא בתולה.

הייתי קוראת לסימן הכחול על ברך שמאל "גדול", אם לא היה את הסימן הענקי על ברך ימין שעושה ממנו צחוק. והכיסא שעליו אני כותבת הוא כיסא ברכיים. הבאתי כרית.

הפעם הראשונה שלי כנשלטת היתה עם אדם שמגדיר את עצמו, בגדול, כנשלט (עם ניסיון פה ושם גם בתפקיד השולט). מכל האנשים שבעולם. אבל מישהו מהסוג הטוב ביותר, שלא כובל את עצמו לתגיות, שנותן לעצמו ללכת לאן שהתשוקה והשמחה מובילות. ישבנו בבית קפה לשיחה ארוכה ונהדרת. הנשיקה הראשונה, הקלה והזהירה שמעל השולחן, היתה כולה צמרמורות וזיקוקים. הדרך הביתה מבית הקפה מעולם לא היתה ארוכה יותר.

אני מניחה שאחד הדברים שחששתי מהם יותר מכול, הוא אם אדם שנמשך אל הצד השולט יוכל להיות גם מתחשב, גם, טוב, נחמד. אני אוהבת נחמד. האם אוכל להרגיש בטוחה. ודאי כשמדובר בפעם הראשונה, ואני חסרת ניסיון כל-כך. לא יודעת בעצמי מה אני רוצה, מה אני אוהבת, מה הגבולות שלי.

אני לא יכולה לדמיין פעם ראשונה מוצלחת יותר. לונה פארק, עם נסיעה חופשית בכל המתקנים. מולי (ואיתי, ובתוכי) הוא עבר מסע משלו. בזמן שאני גיליתי מה מהפנטזיות טוב לי גם במציאות, הוא נתן לעצמו ללכת עד הסוף עם הצד השולט. בהתפעמות חסרת אמון, כמה שזה כן מדבר אליו, כמה שזה כן מלהיט ומלהיב ומסעיר. והלהט הזה היה כלשעצמו מלהיט, במעגליות נפלאה. מתוך תחושה מושלמת של שמחה, וביטחון, ותענוג. תודה כבר אמרתי לך? 😄

במבט לאחור (וההבזקים האלה לא מרפים, כמובן, כל היום) מרתק לראות פנזטיה שהופכת למציאות. אילו דברים היו נפלאים בהתגשמות שלהם, ואילו דברים הפתיעו ולא היו מרגשים כצפוי. גיליתי, למשל, שלמרות שהכאב וחוסר הידיעה על סוגיהם השונים מרגשים ומסעירים מאוד, יותר מכל קסמו לי ההתרפקות, ההתמסרות, לרגליו, המסירה המוחלטת של עצמי לאדם אחר, אדם שהקסים אותי ושעשע אותי וריתק אותי, ושהרגשתי בטוחה וחופשיה לחלוטין להיות כולי שלו. אני, שתמיד עצרתי בעצמי מלתת יותר מדי, בגלל הטוטאליות שלי שגרמה להרבה פרטנרים להירתע. אני מניחה שאדם שמתמסר בכל לבו מעורר בצד השני חשש לציפיות גדולות בהתאם. אבל בסיטואציה כזאת, שמוגדרת מעיקרה על בסיס הנותן והלוקח, יש לגיטימציה מלאה לתת הכול. ובנתינה הזאת מצאתי שמחה גדולה, והתפעמות גדולה, וטוב, זה היה מחרמן בטירוף 😄

ויש למה לחכות. יש.

שעוות נר, אחרי שהתקררה, מוי כיף לקלף.

יש מידה מסוימת של ממשיות בפנטזיה, שמטפחים למועד מסוים ובסופו של דבר לא מתממשת. לכאורה יש אותה מידה של ממשיות לכל העולמות האפשריים של כל הרגעים האפשריים של כל מה שהיה יכול להתפצל מהעכשיו. אבל עצם הציפייה למשהו שיתרחש כאילו מעניקה לו ייתרון על כל שאר הרגעים האלטרנטיביים. כל התרחישים שהעליתי על הדעת ליום שישי בערב, כל התמונות המקוטעות שהעירו אותי פתאום מתנשמת באמצע הלילה (הברכיים שעומדות אחת מכל צד של הראש שלי, והלשון שלי שמטיילת מעלה וחוטפת בגניבה ליקוק אסור-במפורש של זין זקור), חיוך מסופק מאוד מול שמלה מספקת מאוד במראה, כל זה מצטבר ומעניק משקל למפגש גם אם התבטל.

אז אני שוכבת על הספה בסלון בשעת ערב של יום אחרי (והנה שוב - היום, יום שבת, לא היה נתפס בעיניי בתור "יום אחרי" אלמלא מה שהיה אמור להיות יום קודם ולא היה). והידיים שלי מרפרפות על האפשרויות. מלטפות ישבן שכואב בכאב רפאים מספנקיג שלא היה, מתענגות על סימני אצבעות בלתי נראים שהוטבעו בחזה באחיזה שלא היתה, מעסות שרירי לסת שדואבים-בכאילו ממציצה שלא היתה ארוכה (מציצה ארוכה שלא היתה), עוקבות אחרי שריטות שמתחילות בשום מקום ומסתיימות בשום מקום. ויותר מכל מסקרנים דווקא אותם סימנים אדומים שחולפים תוך כמה שעות בלי להשאיר זכר. הם ממשיים יותר מכל השאר, כי ממילא כבר לא היו אמורים להיראות היום. אותם אני יכולה לדמיין שהיו באמת והתפוגגו בינתיים.

כשמשאירים את האצבעות מספיק זמן בתוך הכו?ס (בפקודה, הו בפקודה), הן מתקמטות כמו באמבטיה.

הגעתי לצ'ט עם בחור ונילי.

מהר מאוד הוא התחיל למשוך לכיוון הסייברסקסי. הסברתי לו, בצורה ישירה ולא מתחסדת, שאני מעדיפה שלא להתקדם לכיוון הזה לפני שנפגשים, כי בדרך כלל קשה לחזור משם למשהו רציני.

שני דברים התבררו בהמשך הצ'ט: הוא נשאר ידידותי ומשעשע גם אחרי שפסלתי את האופצייה הסייברסקסית (מה שמאוד מצא חן בעיניי), ולא נראה לי שיצא מזה משהו רציני. המסקנה המתבקשת הובילה לסשן סייברסקס סוער.

בין השאר, הוא אמר לי דבר מדהים: שאף בחורה שמצצה לו לא נתנה לו לגמור לה בפה. בהתחלה הייתי משוכנעת שזו מזימה ערמומית (רמז מקדם: שהצליחה) אבל בסופו של דבר הבנתי שהוא באמת מתכוון לזה (וזה כבר דורש דיון נפרד ומושקע, איך זה ייתכן ולמה וכמה שזה עצוב).

למחרת הייתי במצב רוח חסר שקט במיוחד, וכל המוח נטף לי בין הרגליים. אז קראתי לו שוב לצ'ט והצעתי לו הצעה: אני באה אליו, אני מוצצת לו מתי שיבחר (זה יכול להיות ברגע שאכנס וזה יכול להיות אחרי שעה, מתי שיחליט), הוא גומר (בפה או על הפנים, לבחירתו) ואני חוזרת הביתה. אחרי כעשר שניות הוא חזר לנשום (כפי שדיווח לי אחר כך) ואז התחילו השאלות: הוא ניסה למצוא איפה הקאטץ'. אם באמת הצעתי מה שהצעתי, ואם באמת אין לי שום ציפיות מעבר לזה, אם באמת איהנה ממפגש שכל מה שיקרה בו זה מציצה. עניתי לו שכן, ובאמת, ולחלוטין. אצלו בדירה היה שותף (או שהמציא אותו, זה לא ממש שינה לי) ולכן הוא הגיע אליי. אחרי כרבע שעה.

זה היה נפלא. בלי חשש, בלי פחד, בלי ספקות עצמיים. היה משהו מרגיע בעובדה שהיה ונילי, שלא ידע למה לצפות, שהיה אסיר תודה על כך שאני "משפילה" את עצמי בשבילו. היה לו זין בגודל מושלם (לא גדול מדי, הייתי יכולה להמשיך למצוץ לו לנצח). תודה לאל, בשלב מסוים הוא נכנס לעניינים והציע לי (חבל שלא דרש בתוקף) מה לעשות עכשיו. הוא אמר לי שזאת היתה המציצה המדהימה ביותר שקיבל בחייו ושצריך לשלוח אליי בחורות לקבל שיעורים. הוא הלך הביתה ובזה נגמר העניין. לא ידעתי, ואני עדיין לא יודעת, מה שמו האמיתי.

מה שמדהים באמת זה הדיסוננס המוחלט בין איך שהוא התייחס לעניין ואיך שאני התייחסתי לעניין. הוא היה נבוך ואני הייתי שלווה. הוא היה מהוסס ואני ידעתי בדיוק מה אני רוצה שיקרה. הוא שוב ושוב ניסה לברר איך זה ייתכן שזה כל מה שאני רוצה, והתקשה להאמין שבאמת נהניתי מהעניין. ואני? אני הרגשתי על הגג של העולם. הרגשתי סקסית, ונחשקת, אלופת המציצות למרחקים בינוניים. Invincible.

מה שרק מוכיח שהשפלה (במובן הרע שלה) היא רק בראש. אי אפשר להשפיל אותך אם אתה לא תופס את הסיטואציה כמשפילה. מבחינתו, הוא זכה במשהו מענג בלי להבין איך ולמה. מבחינתי, מימשתי פנטזיה בסיטואציה הכי נוחה שיש. בינגו. לפעמים החיים מתוקים.

דברים שאני לומדת ללמוד - מקורות חדשים לכוח: חוסר ניסיון. אי ידיעה. הימור. היחשפות. היסוס. מבוכה.

רק צעדים ראשונים, וכבר מתחילה לגלות מה שכל אלה מעוררים בי. מה שכל אלה מעוררים באחרים. לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהרגשתי עוצמה שקטה כזאת.


-----------------------
התלבטות שלאחר מעשה בנוגע ל"עוצמה שקטה". מילים גדולות. לא מאוד מקוריות. אבל במחשבה שלישית, דרמה זה חלק ממה שאני. אז כן. נשאר.

מדהים, איך שכמות הכתיבה מתאימה את עצמה למספר הבלוגים, ולא להפך. עד לפני לא הרבה זמן, לא היה לי בלוג בכלל. אחד מהתירוצים היה ש"אין לי מספיק מה לכתוב". ובסוף נכנעתי, ופתחתי, ומצאתי בתוכי שטף קבוע של דברים שמייחלים להיכתב. אני נשבעת שהם לא היו שם קודם. הם הרשו לעצם להתגבש בצורתם המושלמת-בלוג ברגע שהבלוג נוצר.

והנה פתחתי בלוג פה. הייתי בטוחה שאין לי מספיק מה לכתוב דווקא כאן. היו דברים מעטים שרציתי לומר, והייתי משוכנעת שאחר כך הכול ידעך. והנה, תוך יום, כבר מתחיל להתבשל הפוסט הבא.

עכשיו רק צריך למצוא דרך לגרום לנס פח הבלוג להתרחש גם עם כסף. אולי לקנות כמה ארנקים?

אני גומרת לאט.

גם לבד, כשרק חברי הרוטט מארח לי לחברה, זה לוקח זמן. בגלל שזה נעים שזה לוקח זמן, בגלל שטוב לבנות את הגל הזה המתגבר עד שהוא נשבר ונשבר ונשבר, וגם בגלל, טוב, כי זה פשוט לוקח זמן.

בחברה הזמן הזה ארוך פי כמה.

למרבה הצער, לגמור נחשבת חותמת איכות. אני רוצה להאמין שבני הזוג האוהבים והמתחשבים שלי באמת רצו תמיד לענג אותי, ובאמת רצו שהחוויה תהיה נפלאה לשני הצדדים, אבל יש בזה כמובן גם חיזוק לאגו. "בת הזוג שלי גמרה" = "אני גבר גבר". ובגלל הצירוף הזה, של התחשבות ואנוכיות, הם מתאפקים. משתדלים. מתזמנים. משקיעים בפורפליי. וזה מטריף עליי את דעתי. כאילו מישהו עומד מעליי עם סטופר, ומכריז: "נו כבר!" וגרוע מזה, לוחש בשקט: "את יודעת שלא אוכל ליהנות באמת אם לא תגמרי". קשה מאוד לגמור ככה.

מתי זה אחרת? עם בן זוג שמרוכז לחלוטין בעונג שלו. שנותן לחרמנות להציף אותו, לתשוקה להשכיח הכול. כלום לא קיים מלבד גוף מתענג. ואז שני גופים יכולי לשקוע בעונג הכמעט אנוכי הזה, להתענג זה על העונג של זה, במעגל של תשוקה שמתגברת בגלל התשוקה שממול. אין דבר מסעיר יותר מאשר להרגיש מישהו נסחף לחלוטין בתשוקה שהוא לא מסוגל לשלוט בה. משם, אני חושבת, באות פנטזיות האונס: הריגוש האדיר בכך שמישהו כל-כך רוצה לזיין אותך עד ששום דבר לא יעמוד בדרכו, אפילו לא השאלה אם את רוצה בכלל.

עם כל הגברים ששכבתי איתם, היה רק אחד שהבין את זה באמת. שהיה שוקע בתשוקה כל כולו. ואפילו הוא, לפעמים, כשהיה מפיל אותי על המיטה בכוח, מפשק אותי בכוח ודופק אותי בכוח, פשוט כי הוא חייב לעשות את זה *עכשיו*, אפילו הוא לפעמים היה מבקש אחר כך סליחה. מתנצל שהתשוקה סחפה אותו כך בלי להתחשב בי ובמה שאני רוצה. בעוד שאני, אני בקושי הייתי מסוגלת לנשום מכל מה שזה עשה לי.

היתה לי איזו פנטזיה תמימה שבבדסמ זה יהיה שונה לחלוטין. גבר שולט יהיה מרוכז רק בעונג של עצמו, נכון? שזאת סיטואציה שבה סוף סוף אף אחד לא יצפה ממני להפגין את העונג שלי, שאני לא אצטרך לגמור כדי להוכיח משהו. זה... לא בדיוק המצב. להפך. כולם מכריזים באוזניי כמה שבדסמ משפיע חזק יותר מסקס רגיל. הרבה הסבירו לי שמרגע שאדע את תענוגות הבדסמ, אין סיכוי שאוכל ליהנות מסקס ונילי. ובכל פינה יש סיפורים ופנטזיות שכל כולם ענייני שפחות רטובות ורוטטות, שגומרות בצרורות מכל נשיפה קלה של האדון. אותן הציפיות הישנות, שוב הגמירה הנשית כהוכחה להיות האדון גבר גבר, רק בעשר רמות יותר - אני אמורה לאבד את השליטה מרוב תשוקה, לאבד נוזלים בקצב מרוב שאני רטובה, והכי גרוע, הפקודה האולטימטיבית: "את גומרת - עכשיו!" שאלוהים יעזור לי.

זה לא שאי אפשר למצוא מישהו שלא שם זין. זה בהחלט המקום למצוא גבר שלא אכפת לו אם אגמור או לא. שמבחינתו שפחה היא כלי, כמו בובה מתנפחת רק מענגת יותר. אבל כאן כבר נכנס הפרדוקס הבסיסי שמגדיר את החיפוש שלי פה - החיפוש, אולי הבלתי אפשרי, אחרי מישהו שלא שם זין מתוך התחשבות ואהבה. שמודע לכך שהאנוכיות היא הצורה המתחשבת ביותר של סקס, ושעושה זאת מתוך רצון לתענוג לא רק עצמי אלא הדדי. ואדם כזה אני לא יודעת אם אצליח למצוא.

שאלה טובה.

אחרי הכול, אני חולה על פוצי מוצי. אולי אפילו יותר מהממוצע הוונילי. אני מאלה שמחזיקים ידיים ברחוב. אני אוהבת שמביאים לי פרחים בהפתעה. אני מצפה לקשר שוויוני בכול: בסטטוס, באחריות, בהחלטות. אני יוזמת, מחדשת, מובילה. יש בי התמסרות טוטאלית, וניסיון אינסופי לגרום לצד השני אושר, אבל תמיד מעמדה חזקה.

אבל מה לעשות שמה שמדליק אותי באמת בסקס זה להיות נשלטת? לא באתי לפה לחפש סייבר סקס או סטוצים, באתי למצוא זוגיות (אני מעדיפה לדעת מה טעמו הספרותי ולא רק טעמו של מי שאני מוצצת לו, למשל), אבל סקס הוא עדיין חלק גדול מזוגיות, ועל העדפות הסקס שלי אני לא מוכנה לוותר.

אני מסייגת את המשפט האחרון: אין לי ניסיון בדסמי של ממש. כל מה שעשיתי, היה במסגרת סקס ונילי. משחקים קינקיים. זה לא בהכרח רע בעיניי, אבל הייתי מעדיפה שזה לא יהיה רק תבלין אלא מה שיגדיר את הסקס עם בן זוג. ובני זוג ונילים, גם כאלה שכן נדלקים להיות שולטים-לרגע, בסופו של דבר מתעייפים. לא רוצים להחליט, לא רוצים להוביל. וזה עוד כשהצלחתי, בפוקס, למצוא מישהו שזה מדליק אותו מלכתחילה. קשה לעשות את הסינון הזה באתרי היכרויות וניליים. ברגע שאני שואלת בזהירות גבר, נניח, אם היה מדליק אותו לקשור לי את הידיים והרגליים בפישוק למיטה, השיחה נוטה להתקדם מאותו שלב בכיוון אחד בלבד. יצאתי שרמוטה.

אז הגעתי לפה. למקום שבו אני שמה מילה אחת, "נשלטת", ולמרות שמאחורי זה מסתתר טווח רחב של העדפות לפחות נוצר איזה סינון בסיסי. רק מה, פה הבעיה בדיוק הפוכה. אם באתר ונילי חושבים שאני שרמוטה, פה במידה מסוימת מצפים ממני להיות כזאת. ההגדרה הבסיסית של האתר הזה קשורה לסקס (ולאורח חיים, אבל גם ובאופן מודגש מאוד, סקס). קשה לקשור שיחה שלא קשורה לסקס. באופן טבעי השיחה מתחילה בסינון הבסיסי: מה אוהבת? מה עושה? מה לא? באופן טבעי מדברים על מציצות ועל אנאלי, על עקבים ועל הצלפות. אני לא מתחסדת: זה מדליק, זה מגרה, זה סוחף. אבל אני, אולד פאשן שכמוני, מחפשת בחור נחמד להתאהב בו, ורק אז לגלות ביחד מה עושה לי ולו כשהוא גומר לי על הפנים.

אני בכלל לא בטוחה (כנראה בגלל חוסר ניסיון), אם הבחור שאני מחפשת קיים. האם ניתן למתוח את הקו המלאכותי הזה בין הסקס לבין כל השאר? האם מישהו שמתענג על שליטה, שפוקד ומצווה, שמוביל את הסקס על פי העונג שלו, יכול לשים את כל זה בצד ולהיות הבן זוג המסור והמשתף שאני רוצה מחוץ למיטה? אין לי מושג. רוב מה שעשיתי בימים האלה כאן (מלבד להדוף בנימוס פניות אגרסיביות) היה לשאול אנשים - אתה חושב שזה אפשרי? אתה חושב שזה קיים? בינתיים רוב התשובות המשכנעות (כאלה שלא נראו נגועות באינטרס עצמי) היו שלא. שמתיחת הקו הזה שאני מחפשת היא מלאכותית, ובלתי אפשרית בסופו של דבר. אני מקווה שכל אלה טועים.

מוקדש באהבה לכל הנשמות הטובות שמיהרו להתנדב כמדריכים מקומיים ביומי הראשון בכלוב ובסצנה. תודה על כל ההצעות המרגשות ששלחו אותי לזחול על ארבע למסנג'ר. אין לי התנגדות לזחול על ארבע, אבל קצת תמריצים, רבאק!