הבשורה על פי מיאו

תפיסה עצמית בקו פיחות
הגיע זמן ההתפכחות
מתחיל לשבור מרחב נוחות
ושתמות הבטיחות

מול הלמות הלבבות
הפועמים ברחובות
לפעמים אפשר אפילו להרגיש
איך בתוך כל הבשר
בעולם נטול מוסר
הפורקן היום הרבה יותר נגיש

אז בין כל המרפקים
פה פורקים ומתרפקים
על דביקות ורגשות קצת משונים
וזה מרגיש ממש איום
גם הנוסטלגיה של היום
היא כבר לא מה שהיתה לפני שנים

לא ממש התגעגעתי
סתם פשוט טיפה נרדמתי
ורציתי משהו שיעיר
אז פיניתי קצת מרחב
בתוך הלב לשים כוכב
שבתוך המחשכים לילי יאיר

אבל חבל כי יש לו כלל
כשמפנים נשאר חלל
שמכביד על כל יוזמה והיענות
אז במקום כוכב עכשיו
אני מרגיש בפנים משב
של צינה כהות חושים וריקנות

וזה בסדר לקטר
אני חתול ולא פנתר
ועברתי כבר את שלב ההוכחה
אז שוב בכלוב בתוך עמי
עם הרבה הומור עצמי
כי אין שום טעם לענוד פה מסיכה

לדעתי הקצת נחשבת
יש פה אוזן לא קשבת
שהחליטה לא לשמוע שום דבר
והאוזן היא שלי
אבל זה לא בגללי
תאשימו את עונת המעבר

אז אוהבת לא אוהבת
יש סופה שמתקרבת
ואני כמו עכבר אל מול חליל
שצועד לי כך בסך
מחייך מתוך מסך
זה אני בין איש הפח והדחליל

ואפילו שם מקורי לבלוג לא מצאתי
יכול להיות שהקריאייטיביות שלי הגיעה לכדי מיצוי?

בין הגבר והנער
לעולם שוכן הפער
הנחבא ליד השער
שנמצא בתוך היער

והפיל שולח חדק
וצייד לוחץ על הדק
והנה נפער עוד סדק
שמצריך פה איזה בדק

כבר כתבו על זה שיר

יש מצב שכמו הצב
שעל הגב עכשיו מוצב
גם הוא צריך טיפה עזרה
להתהפך בחזרה
אך פה בדיוק טמון מוקש
הוא מעדיף לא לבקש
כי הוא למד שבקשה
היא סוג של הפגנת חולשה
ובין לבין כך יצויין
שהוא יטען שמצויין
ואין פה שום דבר אישי
הכל נכתב בגוף שלישי