|
|
|
מפרגנת כאן לזאלופ על הרעיון החינני,
ולו בשל העובדה שמחר נגמר לי המינוי והסיכוי שאחדש אותו הינו קרוב לאפסי.
אז הנה, קחו הצצה אחרונה על ה-Hello Titties וכל הג׳אז הזה.
כיוון שאני קצת בדאון, הנה משהו אפרופריאייטלי סאד…
💖
ואולי הבעיה היא שאני רגילה כבר להיות לבד?
לעשות לבד, לפתור לבד, לתקן לבד.
פשוט כי החיים לימדו אותי מגיל קטן ממש,
להתמודד עם הכל לבד?
ואולי הכורח הפך להרגל,
וההרגל הפך לעצמאות יתר?
אולי בסופו של יום זה מה שמאיים על מרבית הגברים,
אשה כמוני, שלא באמת צריכה להם, אלא רק ׳רוצה׳?
מישהי שלגמרי מסתדרת בלי, ורק היתה שמחה אם היה?
האם גברים מכוונים אבוציונלית בהכרח למישהי שזקוקה להם?
איזה אוקסימורון סרקסטי.
הרי לא בחרתי במודע בדרך הזו.
זו היתה הדרך שבה שרדתי, כי לא היתה לי ברירה אחרת.
ההבנה הזו שזו רק אני מול העולם מושרשת בי מגיל כל כך צעיר, שאני לא מכירה הוויה אחרת.
והנה, בסופו של יום,
השרידות היא בעוכריי.
***
וזה לא שלא הזדקקתי מעולם.
פשוט בעבר, כשהייתי צריכה,
אף אחד לא היה שם עבורי.
כל כך הרבה פעמים נזקקתי -
לכתף, ליד, לגב, למשענת,
לחיבוק.
לשותפים בנטל.
אבל פעם אחר פעם נשארתי לבד במערכה.
ננטשתי שוב,
ושוב,
ושוב,
להתמודד עם השיט לבד.
על ידי משפחה,
על ידי חברים,
על ידי בני זוג.
וכך הפכתי לאובר-עצמאית.
לא יודעת לבקש עזרה.
לא אוהבת לומר שקשה לי.
עושה הכל לבדי.
***
והלבד הזה הפך לשגרה.
ואני רגילה לתפעל אותו במיומנות על,
שהמחשבה של לשבור את התבנית שלו
קצת מפחידה אותי.
אני מודה.
״מה?״
אני מעווה את פרצופי באופן כן, ואז שואלת:
״מה קשור?״.
״שמעי, לקום ולפרק זוגיות כשיש תינוקת בת שנתיים זה מאד אמיץ״.
אני מרגישה את חוסר הנוחות מעקצץ לי בכל הגוף.
יש לי אלרגיה למילה הזו בקונטקסטים סתמיים.
״אמיר״ אני אומרת לפסיכולוג בהטעמה איטית ושקטה (כמו תמיד כשאני כעוסה), ״אין פה שום קשר לאומץ. זה היה מבחינתי להיות או לחדול - לא אומץ״.
***
שמעתי בחיים שלי כל כך הרבה פעמים את התואר הזה נזרק לעברי בהקשרים שונים.
״כמה אומץ צריך בשביל להתלבש ככה״.
״איזו אמיצה את על התספורת״.
״איזה אומץ צריך כדי לעשות קעקוע ענק כזה״.
״וואו, כמה את אמיצה שפתחת את הפה ואמרת את זה״.
זה תמיד הטריף אותי, כי זו הזניה של המילה.
ובכנות, אני גם לא מחשיבה את עצמי כאדם אמיץ במיוחד.
בהקשר של הגירושים היה מדובר לתחושתי בחוסר ברירה. הרגשתי שאם לא אקום ואלך אני אמות.
רגשית.
לגבי הסממנים החיצוניים, זה תמיד היה קשקוש מבחינתי. מה לאומץ ולזה?
זה חלק מאופן הביטוי שלי.
שיער צומח, בגדים מחליפים.
אפילו קעקועים אפשר למחוק.
בעניין האופי - תמיד אמרתי את שעל לבי, אפילו די בבוטות. כשהתבגרתי למדתי אולי להתנסח יותר ב׳דיפלומטיות׳, אבל זו מי שאני.
אף אחד מהדברים האלו הם לא באמת ׳אומץ׳.
***
ואז הגיע השביעי לאוקטובר והוכיח לכולנו מהו אומץ, במלוא מובן ההוויה של המילה.
של אנשים שהקריבו את עצמם למען אחרים,
של גילויי גבורה לא נתפסים,
של אלה ששרדו כנגד כל הסיכויים.
זה נקרא אומץ.
***
אז עשו טובה,
בבקשה מכם,
אל תשתמשו במילה הזו סתם ככה.
אומץ הוא שילוב של תכונת אופי
וגם עניין של בחירה,
לא בהכרח התנייה יומיומית בנוגע לזוטות.
ותכלס, גם צילום של ציצים זה לא אומץ,
לכולנו יש זוג.
מי ישמע,
מדובר בפלא טבע שעין אדם טרם שזפה.
פרופורציות,
סבבה?
