זה תמיד נראה לי כמו איזו קלישאה מורבידית לכל הפחות. מתת ופתע רוח חדשה אפפה היותך, גידלת שפם או טסת לעבור השתלת שיער. גם כן המצאות. זה מעניין איך בשיח שלנו הפכנו דומים בדברים מסויימים אותם ניתן להגדיר כדי שיובנו. "אנשים עוברים דברים", כל אחד בתורו מסכם תקופות קשות אצל הזולת, אצל קרובים, אצל מישהו שיש איזשהו רגש כלפיו.
אני יודע לתכנן תוכניות, אין שני לי בתכנון תוכניות: קצרות מועד, אסטרטגיות כיבוש, גם חיבור בין-מדינתי הייתי יכול להביא במידה וזה היה בזין שלי. אני ותוכניות. מרוב שאני יודע ובקיא, לכל תוכנית הגיתי תוכנית ולכל תוכנית שנייה, עוד אחת במידה והקודמת נכשלת. זה הרבה יותר מתוחכם מאיזה אפקט פיגמליון, אני זקוק לדריכות הזאת וללימוד האינסופי כדי לתגמל משהו באונות, כדי לא לעצור, כדי להשתלט ולהחזיק כל שיחה או ידע, איזוטרי ככל שיהיו. מחשבה היא כוח, ידע ממקם אותך בפוזיציות גרנדיוזיות בכל קנה מידה, בייחוד כשאתה נתפש כתמהוני ושונה מהכלל.
עוזבים אותך, אתה לוקח מושכות, נותנים לך מה שאתה רק רוצה והתוכניות מתרחבות ומגיעות כבר לד, ה, ו. זו לוגיקה ברורה לי, למדתי לא לנסות לתרגם דרך לאחר, הוא לא יצליח להבין את הרציונאל העומד בבסיסה. לעתים אין כזו, היא יצירת התגבשות ואיך שהחיים מוליכים אותך, הכוח לא משחית אותי. גם הכסף לא, גם לא המעמד.
אחד השיעורים החשובים ביותר שלמדתי, הגיעו כתגובה למה שפירשתי כיוהרה עצמית, הייתי בשיא, לתקופה הרגשתי כמו מידאס, שכחתי את התקופות שקדמו לה, איך הכל בער ובקושי-רב התגלגלתי, ביטלתי את אותו מחסור שהיה בתירוצים כמו "בנייה" או "השקעה" והיו לי תוכניות, כן, התוכנית הראשונה לא עבדה ואז היה כיוון שהתפתח לתוכנית וזה רץ, זה מתגלגל ואז זה שוב נבנה ולעתים מתחסל.
הייתי נוסע באותה תקופת תווך כאילו העולם שייך לי, כמובן שהסגפנות הנפשית עזרה לי להביט בעולם בעיניים מפוכחות, הרגשתי שכבשתי את האתגר הנוכחי, צורח עם המוזיקה ומבין כמה אני טוב. טוב עד כדי-כך שהכל פתאום מסתדר בשורה לכבודך משל מגיע פיצוי על דרך החתחתים אשר הובילה לכיבוש.
השמיים מלמדים שיעורים בענווה, תאמין, לא תאמין, אין זה משנה, הכל קל יותר כשמאמינים. תמיד שמחתי שאנשי מדע מדופלמים מאמינים באל, זה משהו שילדים נתלים בו. אני כל-כך מומצא בכל-כך הרבה תחומים, שאני עדיין מחפש.