בכנות, לא סובל את תל אביב. במידה ולא הייתי מכיר את נבט ידידתי הטובה, הייתי יכול באופן מופגן לסיים את חיי מבלי לדעת איך להגיע מרוטשילד לאלנבי וזה היה בסדר גמור, אני גם לא יודע איך מרגיש מנדבושקס וזה די יושב על אותו משקל: דברים שלא מעניינים את אבא.
היא הולכת ומתפעמת ואני הולך ומקלל:
היא: "איזה קסם ברחובות".
אני: "כולם היפים ומתחנגלים".
היא: "הכל שוקק חיים".
אני: "זקנים לא צריכים לנהוג, קח את הנתיב הימני חיימקה, בחייאת רבאק". "קבצן מחרבן ברחוב כושלירבאק".
היא: "וואו, איזו דירה עם אופי".
אני: "פח אשפה מצחין, אנשים ישנים בעמידה, כאילו במידה ויתקעו איזה פוטוס על הדלת זה יהיה סטייל, זה לא סטייל, זה פשוט ישן ובלוי".
היא: "איזו דינמיקה בין-אישית יש כאן בין אחד לשני".
אני: "הירקן היחף זיין אותה".
היא: "הכל כל-כך חי".
אני: מנסה לאכול תפוח מיובש כשאני מחזיק באותה יד שקיות קניות המכילות כ7 ק"ג נצנצים מאיזו חנות פופ סובייטית/פינית/טייוואנית שכל מוצריהן מיוצרים בסין ותוהה מה שונה תפוח מיובש אחד מרעהו. כולם יחפים כי אף אחד לא יורק ברחוב, חוץ מהקבצן שמחרבן וכל הכלבים הפודלים רק מפליצים.
במידה ומישהי רוצה לאסוף אותי, אני כאן. באלנבי, רוטשילד, אולי בוגרשוב. הכל אותו חרא וכולם עם קורקינטים וכלבים קטנים.