חבר אמר לי שלדעתו בעוד מספר שנים, האקדמיה כבר לא תהיה רלוונטית בגלל כל הבינה מסביב. זה לא שעניין אותי להגן עליהם, אני מתעניין יותר באינדיבידואלים, יש מוחות מבריקים ובלתי משוחדים או מושפעים מכוחות חיצוניים ונאמנים לעצמם. מאז ומעולם הערכתי כי דפוסי חשיבה וכשרון אמיתי ומושחז, לא ניתנים לזיוף או להתחקות. ייתכן וזה שכנוע עצמי וייתכן כי זהו הרצון הכמוס האמיתי. האקדמיה כמובן הינה רק דוגמה אחת מיני רבות.
סטרומאה העילוי אחראי בין היתר ליצירות מבריקות, אחת מאותן יצירות מבריקות בעת האחרונה זכתה לכיסוי בעזרת בינת המכונה. בהאזנה הראשונה זה מעולה, גם בשנייה, מנעד מטורף ורגש, המכאניות המתכתית מתלבשת מאוחר יותר ככל שנוקפות ההאזנות.
אנחנו נוסעים בכביש החוף ומזמזמים יחד עם הבינה קטע שנוצר מתוך גדולה, זה גורם לי לחשוש רגע ואני אומר לה מבלי שהבנות מבינות את אותה מהות, הן נולדו לתוך זה. אני מעלה באוב קטע שהותיר אותנו משתוממים ומאזין לו בחזרתיות כמעט אובססיבית כדי להתענג על הכשרון האנושי אל-מול עליית המכונות הנוכחית. זה נוטע בי תקווה, בעיקר עבור הבנות.