אני מכיר אותה. אני מכיר את התגובות המרכיבות אותה, את האטומים. מתי היא בטוב, מתי רע לה מבלי שנדבר, מתי שברתי אותה וכמה זמן ייקח עד שהיא תזחל. אני מביט בה על הספה ומכיר אותה, יודע שהיא תעצבן אותי ואז תבכה מפחד. יודע שזה עדיין חזק ממנה. יודע.
יש בי משהו פנימי המצפה לתגובה שונה, געגוע לימי ההכרות והבנת האחר, לימוד האחר, פחות ידיעה ופחות מציאות. לעתים המהות המתעללת וההרסנית שבתוכי שוככת ואני רק מביט בדבר היפה הזה מהצד ומשתומם. ממנה בעיקר אך גם מן הדרך.
מתוך שש שנות נישואים, לא הייתי בבית חמש. למרות שהיה לי הכל, לא סבלתי אותה. לא רציתי לשמוע את קולה, לא לגעת, לא להיות נוכח, לא לרקום סיפור ולא זוגיות. רציתי רק להרוס אותה, לא ריחמתי עליה מעולם, לא בדל רחמים או אנושיות, רע עד העצם. לא מצטער או מהרהר בכך, זו האמת.
לעתים באותה שנה הייתי יושב באוטו בחנייה, מבין שאני צריך לעלות הביתה ומאזין למוזיקה כדי לדחות את הזעם העתיד להתחולל כשאכנס, מעולם לא ברחתי מהתמודדות, זה היה המחיר אותו שילמתי.
היום, אני קוטע את השיר באמצע כדי להכנס הביתה ולראות אותה. כך אני מבין כמה אני אוהב.