מהלך הזמן לימד אותי לא מעט. השיחות בינינו מאז ומעולם עסקו בדקויות הנפש, בהכרת האדם ועצמיותו, החיבור הזה והמודעות העצמית הפנימית. זה נמתח ונמתח ונשרף ולבסוף אתה מביט בפלונטר נרקם שם, באותו הרגע בו ההבנה נוחתת כנגדך ואתה מביט בה בצלילות. כשהיא הייתה מספרת על גברים מהעבר הייתי מפקפק בה, איך אני כאן על כל אוני ומסוגלותי. אני, פתאום היא מספרת לי על חלכאים וגברים שברובם המוחלט איני מבין כיצד דומים או מזכירים ולו במעט אותי על כל גווניי. כמובן שהיו מקרים אשר הסבו לשומעם מעט נחת ודימיתי את קבלת ההחלטה לפגוש בם. אך שם, בנקודות אלו במיוחד, בער בי הקטל והצורך הבלתי מתפשר להתאכזר אליה ואל דרכי חשיבתה. האכזריות האמיתית הינה הרצון לתקן את העבר, את הימים לפניך, ימים בהם לך עצמך לא הייתה צורה מוחשית ובן רגע הייתי מחפש את הזיק אשר יצית את הבערה ואת העיניים השחורות.
המכות היו קשות ואלימות. שום תחינה לא מנעה את המשכן ורק נטול חימה ובעוט מעצמי על סף נשימותיי השטחיות הייתי חודל להכות את גוש הבשר והעור הנפוח אשר היה מוטל לפניי. משל הייתי מתקן את עברה ואת קבלת החלטותיה טרם אני. הייתי מתבצר בעצמי, הייתי נותן לעצמי את הפוקוס הזה כדי לבעור, כדי לזעום וכדי לתרץ לעצמי שזה נחוץ. התענגתי על כל בעיטה ואגרוף מוחץ, על כל נשיכה אשר לא הפסקתי עד שהייתי טועם דם ועור וכבר לא היו בתוכה דמעות.
מעולם לא התנצלתי על מעשיי, גם כשהיא הייתה בורחת ממני מרחק רב, גם כשהיא נמנעה מעצמה וממני. מעולם לא חיזרתי אחריה לאחר אלימות, מעולם לא דרשתי בשלומה כיוון שידעתי שהיא תשוב ובשובה אמשיך את תיקוניה הרבים והנוקשים כל-כך.
לפרקי זמן קלים, הייתי נרגע ויושב מזיע כשרגליי לוחצות את ראשה כנגד הרצפה וכוסה גלוי לי, לא באמת ראיתי איש מלבדי מעולם לא בה ולא באחרת, זהו הסיפוק האמיתי, להיות נטול תחרות.
בכל פעם בה פקפקתי ביכולת קבלת ההחלטות אשר נגעו לאורחות חייה, שבתי והזכרתי לעצמי ששום אישה שפויה בדעתה לא הייתה מסוגלת להיות איתי מבלי לאבד את עצמה לגמרי. ורק אז לברוח.