"תן לי קצת", "אפשר קצת?", "אני לוקחת, טוב?"
זה תמיד שם. ברכות המטריפה הזו של הספק בקשה ספק אמירה. היא יכולה להיות בפיג'מה קיצית או ללא כסות כלשהי ובפנים בורקות לאחר שגמרתי בזכותה.
אני מרגיש את הזרע נוזל על הבטן, על החזה והמפשעה ומרגיש כיצד היא אוספת אותו בשתי אצבעות, לעתים היא מסננת איזה "וואו" פנימי קטן כשהיא עורמת אותו. אני מגביה את עצמי ממקום שוכבי וצופה בה חולצת שד ותוחבת הכל לתוכה כדי שהיא תוכל לאונן עבורי, זה כבר לא עלוב או ילדי, זו הגמירה באמצעותי והמבט השלם.
היא מתחננת שאגע בה או אניח עליה איזו רגל כדי שתחוש את המשקל, זה תמיד מהיר, היא כבר על הקצה שם, על קצה ההתפרקות האמיתית. אני מביט באצבעות ובחומר הסמיך הנטמע בשיער ויודע שהיא מתקיימת בעבור הנימוס לגמור עבורי, להתמלא ממני כשאני רגוע. סימן להצלחתה. תמיד אחריי, לאחר שהיא הנכיחה את יכולותיה; לעתים אני מתיר, אני אוהב לשמוע אותה צורחת לתוכי ונטמעת.