ריטואל

לא תמיד זה מוכרח להיות אלים ומדמם, כשאתה לומד ומתבונן באורחות חיים, אתה לומד את מנגנון ההפעלה הייחודי. כשהיא התחילה לדבר יותר מדי בנסיעות, הייתי מוציא מסטיק לעוס מפי ותוחב באגביות אל-תוך פיה. הגועל המופגן וחוטי הרוק הדקיקים אשר היו מעטרים את פניה, היו גורמים לי לעונג בלתי מוסבר, נגעתי בנקודה כמוסה.

התחלתי מפעם לפעם לגמור לתוך אחת העיניים, היא הייתה מתכסה לבן ונלחמת לא לעפעף. שם היא כבר הייתה ממש נשברת לרסיסים כשהייתי מורח בעדינות את הנוזל הסמיך על כל בדל עור בפניה.

הייתי מעמיד אותה מולי בעיניים אדומות מגמירה ורוק, היא שונאת את הרוק על הפנים. זה גומר אותה, זה שורף לה וכשאיני מתיר לה לנגב היא בוכה בחוסר אונים, מתחננת רק לגעת או לנגב בחולצה.

אני עולה עליה וזז בתוכה באיטיות, שתיתי קפה שחור חזק ומר רק דקה לפני, אני מבקש ממנה לפתוח כי אני רוצה לירוק, זה לא בהחבא, זה במופגן, היא בוכה ומתהדקת לי על הזין. תבלעי. אני אומר באיטיות, לפתוח שוב, הבכי מגיע, אני רואה בזווית העין את הרוק החום נופל ישר אל-תוך פיה ומחליק על הלשון. תאמרי שאת אוהבת את זה מרקקה שלי.

המממממ. אני רוצה לראות האם היא תעז להקיא. הבכי גובר, בוקעים קולות גרוניים ואני קם להביא משפך קטן וכחול.

כשאני מנסה לגרות את עצמי לאלימות, הצלילים הרפטטיביים אותם אני מנגן בראשי הם Mindfields. זה מצית שם משהו, זה גורם לאיזה היפר פוקוס, הקטע מתנגן ואתה מביט בעצמך מכאיב מהצד. כל רעשי הרקע המנוגנים לעילא מתמזגים, מה שנראה כצורם לאחרים מקבל איזו סינתזה בראשי, אני מדמיין צלילים מרחפים מעל מלחינים אשר ידעו לחזות במדויק כיצד הם ישמעו מערבוב כזה או אחר.

נוצר כזה ריקוד פנימי, עווית ועוד עווית שאיש אינו רואה או מרגיש, כאילו אתה רוקד עם השיניים ושרירי הלחי, לאחר מכן קצות האצבעות מחפשות אחיזה קלה כדי להרגיש. 

בכל פעם בטרם אני מתיישב אל שולחן הכתיבה,  Porcelain מתנגן ואני מנסה לדמיין מצוף ענק בלב-ים. זה מתכסה בעדינות, בשאריות עננים. זה לא תורם לריכוז או לנקיון השכלי מכל שיירי הפסולת המתכלה. 

פעם, כשהייתי ילד, ההתחלה של Life in Mono הייתה משרה עליי דוק מלנכולי של מוצ"ש, הייתי מדמיין גל שחור מטביע חלקים אפרפרים.

אחד המראות המרתקים ביותר שיש לעולם להציע; אישה שוכבת על הבטן. ישנן תנוחות שהן התגלמות הנשיות, הן מוסיפות מימד אומנותי לרגע. הגב הנשי החושני, חיבור הזרועות והרגל המחפשת מקום בינות המצעים. כשהיא יוצאת מהמקלחת ועדיין לחה, אני מורה לה לפשוט באחת את המגבת ומגיף את שלבי החלון. 

היא שוכבת עבורי ומתרוממת קמעה, אני מביט בהשתאות בקו החיבור השעיר נפתח ככל שהיא מתרוממת ומחפש את אותה נקודת איזון מושלמת בה מתרחשת אותה אומנות. ישוב על כסא, שולף את הזין דרך רוכסן הג'ינס ומלטפו בעדינות לאחר שאני מתיר לה לגעת. 

ידה הנשלחת תחת גופה פורטת על מיתרי ערוותה וחושפת את אותה וורדרדות נכספת מעוטרת שיער. 

אני קרב אליה ויושב כך שראשי מונח על ישבנה המובלט, בשתי ידיים ועשר אצבעות משני כיוונים, אני רוצה לדעת איך היא נראית מבפנים.

לא אלימות לשם אלימות, איזה שם נוסף אלימות צריכה כדי להיות מובנת? לא 24/7 ובמיוחד לא בשבת, עד החיים האישיים, החברות, המשפחה. את בטוח גם לא מלקקת זיעה או שירותים ציבוריים. על מה את רוצה לשוחח, על גפילטע פיש וגזר או על צבע לק לזרתות?

קיצור, כולן כאלה עד הסטירה הראשונה ואז הכל נופל למקום לשם ליפול למקום.

אני היום בפרץ נוסטלגיה, אני מג'נגל בין כתיבה מעונבת לענייני דיומא ונעצב עבור הנשלטות נטולות הכאפות באשר הן. הלוואי והייתי יכול להרביץ לכל אחת ואחת מכן. אז מוזמנים להשאר או להזדיין מכאן, כך או כך לא באמת איכפת לי, אני נמצץ וטוב לי כשאני לא נעצב בעבור העולם:

אני רואה הורה היום, לא יודע אם הורה זה בזכר או בנקבה ונשבר כבר הזין מזה, נשים עם זקן ולדעתי היא או הוא רצו להוציא מהגן את הילדה או הילד לואיזה מיי אלקוט השלישית או הרביעית, כן, זה שמה המלא. הייתה עגלה עם מנוע ואופנוע ים כזה מחובר ואמרתי טוב, נעיף מבט.

ישר נעצבתי שוב כי זלגתי לעבר, היו איתי שבע בנות בכיתה ולכולן קראו נטלי וגדלנו טוב, חוץ משתיים או שלוש נטלי שהתדרדרו לסמים והפכו לנשלטות מדומות שבוודאי מסרבות עד היום ללקק אסלות. הייתה אחת נוספת שקראו לה סעדיה הבת והרבה בנים העונים לשם שמעון או משה וכולם ידעו לזרוק אבנים ולא לידות, דיברנו עברית פסדר והיינו קוראים לכדור בנקבה.

לא היו חרמות ולא אפליה, כולנו חטפנו מכות על-בסיס יומי בבית ומדדים למחרת לבית הספר. חוץ מאלו שהיו חוטפים לפנים, אז העיניים היו נעצמות וההורים היו משליכים אותם לכיתה.

קיצור, תהיו גברים, גם הנשלטות. חלאס כבר לבכות או כמו שאומרים בתל-אביב, זה לא קול ותקבלו כבר בתחת.

על הגב של שפחתי, כזה אני, חובב אירוניה.

במסגרת ערב המורק"ים, נזכרתי בערב בו כמעט חיסלתי אותה לאחר שאני חושב שהיא ניסתה להרוג אותי. חושב, בטוח. אני מקווה לקבל מכן קוראות יקרות אמפתיה ותמונות חשופות לפרטי כדי להזדהות.

מעשה שהיה, כך היה. הגעתי תשוש על-סף זחילה כדי למצוא את השולחן ערוך עם מטעמים מכל טוב, משהו כזה פיוז'ן. אבא עייף, שבע כבר ורק רוצה להכנס למיטה מוצעת, לקבל מציצה ולהרדם לקול נחירותיה מתיישב לשולחן לאחר חיסול שני יתושים.

היה שם אורז בצורת עיגול, רוטב סויה, חומץ, חמאת בוטנים, טופו, אבוקדו והיא יושבת לי על הנשמה כמו מלצר תאילנדי במסעדה לבנונית.

טעים? כמה טעים? היית רוצה לאכול שוב? השילוב עובד?

בין השתנקויות לצריבת הלוע מכל הרטבים והשומן הללו, בלעתי אורז ונפניתי לאחר כבוד למיטה. 

לאחר שינה רעה קמתי בוער, עפתי והקאתי את הנשמה בצרחות אימים. אמאלה, מי חשב שאבוקדו וחמאת בוטנים יכולים לצפות את הגרון כך ואבא צורח, מה צורח, אלוהים ישמור. גרגרי אורז עפים, כל מיני סויות והיא עומדת ערומה רק לוחצת על הקומקום ועושה קולות של עייפות. ידעתי שלא יהיה לי קול למחרת ואולי בכלל, לאחר כשש שעות נרגעתי והעברתי אבוקדו וחמאת בוטנים לביוב. לחשתי לה לילה טוב כי היא עדיין עמדה ליד הקומקום וסוף כל סוף הלכתי לישון. בכל זאת, הייתי צריך לאגור כוחות לגמור אותה, היא חזקה המפלצת.

שלוש שעות לאחר מכן, פקחתי עיניים בוער שוב. בתור אדם המחבק מזגנים, היא כיבתה הכל כולל אוורור או חלון ועוד מרחה על עצמה בן-גיי. היי מאמי, קמת?

חשבתי שאני בגיהנום, בדוק היו לי עיניים אדומות כמו הראש היוצא מן המים באפוקליפסה עכשיו. הבטתי בה וניסיתי לצעוק, אבל הקיא הסמיך גמר לי ת'מיתרים. קמתי בוער, הדלקתי את המזגן והרבצתי לה עם הקומקום.

זה סימן שאת מסתכלת קדימה ולא נמצאת על הברכיים.

לא יודע באמת מה היה חסר לי בחיים ומה הוביל אותי באותו ערב חורפי לאחר שבוע רווי מניפולציות כהלכה, גזלייט מהסוג המשובח, ביטולי פגישה, קצת התעלמות מרטיבה, אליה. אנחנו כל פעם צוחקים על זה מחדש, אבל האמת היא שאין מה לצחוק על זה, היא באמת לא בסדר.

היה לי הכל, הכרתי כבר את המין הנשי על בוריו וכבר הגעתי לגיל גירושין. לא רציתי פרקים ולא לישון עם אף אחת במיטה, רק במידה והיא קרחת אז כן אוכל כי היא לא תעיר אותי כמו דה-נירו בשור הזועם.

כמו כל שולט/סדיסט/דומיננט/דגנרט/קרבורטור, דבר ראשון שעשיתי היה לקלח אותה. מה אתה צריך את הדכאון הזה על הראש שלך, אמרתי לעצמי וגם עניתי, היא מהסוג שיכול להרוג אותך בשנתך, היא לא מאה ולא קרובה לשם, יש לה גם נקודה משונה בחניכיים והיא לא בתולה וכבר לאחר יומיים היא מתאבססת עליך, בוכה, צוחקת. מה רע לך? לך קח לך צעירה עזובה בעלת תסביכי אב קשים, כמו כמעט כולן בדור הזה ותתקדם, למה כל הזמן אתגרים, חלאס, יש לך גם ככה על הראש, כמעט שכנעתי את עצמי והיא הורידה מכנסיים ונותרה רק בתחתוני סבתא מגולגלים כאלה כבר בלי גומי. 

שקט רגע, אמרתי לעצמי ויכולתי להקשיב אפילו. 

הורידה את התחתונים ופתאום החולניות לא הפריעה לי כל-כך. שששש, אמרתי לעצמי, מקסימום תזיין, אתה לא חייב להתחתן רק תבדוק שוב את החניכיים והגוף לראות שאין אי-אילו פרונקלים.

הנעתי את המים, שפכתי סבון ואיך שנגעתי בשדיים היא צרחה אההההה, אהההההה, אהההה.

ידעתי שאני טוב, כן, אתן אפילו לא מעלות על דעתכן את עוצמת הצרחות. עד עכשיו אני שומע אותן מצטלצלות: אהההההההה, אהההההה. משהו חולני לגמרי, רק ממגע בשדיים. הגמרתי אחת, שתיים או תשעים. לא הבנתי איך השתפרתי כך וזה מבלי לגעת בכוס עדיין, בואו. עילוי בתחום המגע והקונסטרוקציה הבין מטבחית.

ידעתי שאני צריך ללכת, לברוח כל עוד נפשי בי, משהו שם לא עובד כמו שצריך ולמרות שנישקתי את עצמי בכתף כהבנה על כמה שאני טוב, זה היה וואו. שרפה גרילנדות בחוץ מהעוצמה. ילדים קטנים עפו מהמיטות, פחדתי לאונן אפילו, הכל היה כזה גרוטסק והיא עדיין צורחת כי לקח הרבה זמן להוריד את הסבון.

הגשתי לה מגבת, פחדתי לגעת בכוס עם סבון שהשכנים לא יזמינו משטרה. באתי כבר לצאת, לקחתי את המפתחות ונזכרתי שהתחת בתול. 

היא עדיין לא בסדר.

כשהיא ממש עייפה, היא מקמצת במילים, זה טוב לנו כי רק כשהיא עם זין בפה או כשהיא אוכלת יש לי שקט. אישה טובה אוהבת לאכול וזו הנחמה היחידה שלי, אבא אוהב שקט ואוהב שהיא משתפרת במציצות. כשמוקדם בבוקר והזין קובע לנו שניתן ורצוי כבר לקום, אני שומע לו ומתחיל להתחפר בתוכה והיא נובחת ישר את המילה היחידה: "מוקדם". אבל הוא זין וזה לא משפיע עליו והיא נטחנת גם אם אני מפחד מריח הבוקר הנפלט ממנה הכוס מרגיש ער.

כשהיא כבר קמה היא לא מבינה למה אני נגעל לקחת ממנה שלוק כשאנחנו בספורט ואני מוחא לה כפיים בלב פארק הירקון כשהיא עושה סקווטים למגינת לבה ולשמחתם של העוברים והשבות. אמרתי לה שאני מפחד שיום אחד לא אזכור שאנחנו בחוץ ואוריד ת'מכנסיים כהרגלי ואשפשף עד שתגיע ניידת. אז כן, קניתי עבורי מים נוספים למרות שהיא שאלה בנימוס: "איך אתה נגעל ממני, שכחת איפה הלשון שלי הייתה לפני שעה?"

לא שכחתי ואבא לא מנשק שפחות בפה.

אני מכיר את נימי נפשה טוב כל-כך. אני יודע איך היא קמה ומתי "עובר עליה יום", מתי היא תזחל כדי לרצות אותי בהתרפסות גרנדיוזית ומתי היא תתמוטט. אלו קווי-דם עדינים כל-כך והם חוצצים כטריז בין אורחות חיינו; בין הצחוק החברי למכות מעלפות, בין המשפחה בסלון לכאפה מצלצלת בחדר כשהבנות מסתובבות כי היא ענתה לא יפה. הסערות, החרדות, הנפש ההומה הזו שאיכשהו, בהתמדה ועקביות, בחום ומכות רצח, הצלחתי לרסן.

המחשבות הרעות וההרס העצמי, הרצון להותיר חותם ולהטמע לגמרי בתוך איזה שלם. אני יודע. אני יודע לגעת בנקודות הכמוסות ביותר כדי לטלטלה, שנינו זקוקים לידיעה הזו, הסיבה בלעדיה אין. אני יודע שגם במידה ואדפוק מישהי באופן טכני כשהיא זרוקה לידי בכלוב נעול, זה לא יזיז לה, זה יגרום לה לפהק. אך במידה ומתגלה בדל אינטימיות, חיוך כזה או מילה רכה עם אחרת, אני רואה את העיניים המשוגעות ננעצות בי ואת הקנאה השורפת מבעירה אותה ומקרבת אותה אליי כדי לשמור על הטריטוריה שלה.

לעתים, כל מה שאני צריך לעשות מסתכם בלהביט בנייד ולחייך לעצמי בעדינות, אין אינטימיות טובה מזו העצמית.

נשען על המקרר ביד אחת, עומד מאונן וצוחק לידה. היא מבשלת ורכונה על הכיור, חצי מכנסיים שהפשלתי מבעוד מועד.

"כל מה שאני רואה כשאני מביט בך זה חת'כת בשר". "כל מה שאני רואה כשאני מביטה בך, זה סימנים של דולרים".

הייתי מכה אותה על חטאי העבר, רציתי לדעת כל אינטראקציה שהיא אי-פעם חוותה. הייתי מכאיב כדי לתקנה בדיעבד; איך היא הרשתה לעצמה לא להמתין לבואי, איך היא הייתה יכולה להיות עם אחרים לפניי.

אלו היו רגעים השמורים לנו, היא לא הצליחה להבין מבעד עננת הכאב והדמעות את כוונותיי הכמוסות ביותר. את הרכושנות החותכת הזאת, תמיד שמחתי שאיש מלבדי לא השפיע עליה באופן עמוק ולא חדר את מגננותיה, זה לא מנע ממני לתקנה ולדחות את תיקוני שלי.