מטען עודף

הוא מתיישב מול ארוחת הבוקר שהכנתי עבורו. בתפריט: שקשוקה, סלט קצוץ, באגט, טחינה ביתית, מיץ תפוזים סחוט.

אני לרגליו, נצמדת ככל האפשר, מתרפקת על המגע עם המכנסיים שלו. פתאום אני שומעת אותו נאנק בכאב.

מה קרה? אני מתרוממת במהירות.

המזלג נתקע לי בשן. 

לא תעניש אותי על זה? אני מקנטרת בצחוק גמור, עד שברגע אחד אני מבינה שאין פה אפילו שבריר צחוק.

הוא מרים לי את השמלה, מפשיל את התחתונים שלי ומצמיד אותי לשולחן. יד שמאל שלו מחזיקה אותי בחזקה ויד ימין חובטת בישבן שלי. ואז הוא נושך אותי. חזק. אני מנסה להתחמק.

אני לא אברח, הוא אומר, וחוזר לנשוך.

אני מתפתלת.

אני לא אברח, הוא מתעקש, רומז לי לחזור אחריו. אני מנסה אבל הלסתות שלו נסגרות עליי ואני ממשיכה להתפתל תחת שיניו.

אני לא אברח, הוא אומר בסבלנות אינסופית.

הפעם אני נושמת עמוק, לא זזה גם כשנדמה לי שהעור נקרע מעליי.

אני מנסה לספור לעצמי, בדממה, אבל לא מסוגלת, נועצת את הרגליים ברצפה, רק לא לזוז, רק לא לזוז, רק לא לזוז.

ואז הוא משחרר וחוזר לשקשוקה שהאדים עדיין עולים מתוכה. אני חוזרת לשבת לרגליו, נוגעת בזהירות בנגיסות שננעצו בי. 

כשישבת על המיטה ההיא בחדר ההוא, ואני התכופפתי אל נעל ימין שלך שהיתה מוטלת קרוב לכף הרגל שלך ואחזתי בה ואז הרמתי את המבט אליך, הפנים שלך הרצינו ושאלת - בכית? ותכף הרגשתי איך שזה מביך אותי איך שהצלחת לקרוא אותי בקלות רבה כל כך, כי לא, לא בכיתי, אבל תחושת הבכי עלתה בי רק מספר דקות קודם לכן. ומיד הכחשתי, כי לא בכיתי, והתבדחתי, כי לא בכיתי, וחייכתי, כי לא בכיתי, אבל בפנים הרגשתי את זה, את חמיצות ההחמצה הזו, שפספסתי משהו, אולי זה את הבכי שכל כך התבקש שם, ואולי את האפשרות לומר לך את מה שאני כותבת פה, ולא ממש ברור לי למה.

ואז נסענו לאכול, וכבר שכחת ואולי גם אני את סימן השאלה שהדבקת מעליי קודם, על המיטה בחדר ההוא. והיו חיוכים, רבים וארוכים ומלטפים, ורק אחר כך, באיזה גן שעשועים, על איזה ספסל, לבד, פתאום נזכרתי במה שלא באמת שכחתי ובדברים אחרים שהיו ובאחרים שלא היו, וניגבתי מעליי את הדמעה ההיא שחיכתה שם בסבלנות, רק אחת. ולא בכיתי. עדיין לא.

זה החלק הזה ביום בו אני מבינה שהתעוררתי מוקדם מדי ושאני מתגעגעת אליו יותר מדי.

אני שוקלת האם לכתוב על מה שקרה במכונית שלו. הבעיה היא שהרבה פוסטים שאני כותבת, והרבה יותר מאלה שאינני כותבת, מתחילים במכונית שלו, וזה עלול להיראות מוזר. כך או כך, היינו במכונית שלו. נסענו. אני אוהבת לנסוע איתו. אמנם מדובר רק בנסיעה מפה לשם ולכאורה אין שם שום דבר מיני, המתח המיני שכבר פרקנו לא מעט פעמים זה על זה עדיין שם, משתולל בינינו ומטפס על תקרת המכונית, לא מרפה כטיפת גשם אחרונה שויתרה על החופש שמעבר לגבולות הגומי השחור והמתפורר של המגבים. הוא נוהג, המבט שלו מרוכז בכביש. המבט שלי מרוכז בו. אני בוחנת אותו כאילו שזו הפעם הראשונה בה אני רואה אותו; אני מלטפת במבטים, כי אי אפשר, אנשים מסתכלים, אור בחוץ, ואני צריכה להתנהג יפה. הוא מגניב אליי מבט מהיר ומחייך אליי. רק אל תפסיק, אני לוחשת לו בלב, אבל ברור לי שהוא יפסיק ויחזיר את המבט שלו קדימה, בכל זאת אנחנו בתשעים קמ"ש. 

היד שלי חולפת על מוט ההילוכים ונעצרת אצלו, נוגעת בעדינות במכנסיים שלו. אני עוברת על הירך הימנית שלו, לאט, מנסה להסביר לו בלי מילים שהתגעגעתי. אני ממשיכה שמאלה, אל הזין שלו, במגע איטי ועדין. הוא מוריד את היד מההגה ואוחז בזו שלי, מוריד אותה אל הביצים שלו, בתנועה ברורה ובלתי מתפשרת. אני מחזיקה את הביצים שלו דרך בד המכנסיים והתחתונים. אולי הוא מחייך לעצמו, אין לי מושג, אני מסתכלת על היד שלי, על המכנסיים שלו. אני נורא רוצה אותך, אני אומרת. הוא לא עונה, אבל אני מרגישה.

בחזרה, כשאנחנו נפרדים והוא ממשיך בדרכו, הוא מתקשר אליי ואומר לי שאני מוזמנת לדמיין לעצמי מה היה קורה אילו. היית פותח את המכנסיים ומחזיק את השיער שלי, מוריד אותו אל הזין שלך, לא? לא בטוח, הוא אומר, אולי הייתי לוקח אותך למושב האחורי ומשכיב אותך על הבטן, מפשיל לך את התחתונים ומזיין אותך כשאין לך מקום והראש שלך מקבל מכות קטנות מידית הדלת, רק כי זה מה שבא לי לעשות לך. אולי, אני אומרת לו וחושבת בדיוק על זה. וגם על דברים אחרים.

*

פעם הייתי כותבת פה יותר. לו אני עדיין כותבת המון. בהתחלה הוא אמר לי לכתוב לו, וכמה שיותר, וכשאומרים לי לכתוב - אני כותבת. שם זה אישי, רק הוא ואני, ופה זה אחרת, לטוב ולרע. אני אוהבת את המקום הזה, אבל לא פשוט לי לכתוב כאן. בכל אופן, אתמול הוא אמר לי שהיו לו כמה דקות פנויות והוא נכנס לקרוא את הבלוג שלי. זה מספיק בשבילי כדי להמשיך לכתוב, גם אם לא כל כך נוח לי. הוא בטח היה שואל למה זה צריך לשנות האם זה נוח לי או לא, ואני הייתי מבינה בדיוק מה הוא מתכוון ואומרת - צודק. ככה אני אוהבת את זה. ואותו.

יש את הרגע הזה בו הפנטזיה שניסית לשכוח שיש לך מקלידה את עצמה בליטארוטיקה.קום.

תגידי, אתה אומר לי, אולי דורש ממני. ההבנה שלי מעורפלת מעט כשהאצבעות שלך אוחזות בשיער שלי בחוזקה והגוף שלך מצמיד אותי למיטה. תגידי, אתה מוסיף, תגידי שאת רוצה שאני אזיין אותך בתחת, חזק, עד שתצרחי, ואני לא אפסיק, לא אאט אפילו.

אני שותקת.

תגידי, אתה אומר והזין שלך מתחכך בי. לא בתחת, אבל בסביבה. 

אני רוצה שתזיין אותי בתחת, חזק, עד שאצעק, ולא תפסיק, אני אומרת, ומרגישה את הפחד ואת הגוף שלי מתכווץ, מתגונן.

את רוצה? אתה שואל.

כן, אני אומרת, אבל הבהלה דוהרת לי בבטן, הפחד שזה יהיה יותר מדי, שאצרח, שאבכה, שלא אצליח להתמודד עם הכאב. אתה מרגיש את זה ורק מחבק אותי.

*

אני מלקקת לך את הביצים. לאט. אתה מסובב את הרגל שלי לכיוון שלך, ואני מרגישה את הנשימה שלך על הירך שלי. ואז את הפה שלך נפתח ואת השיניים שלך נוגעות בי. אני מנסה לברוח, אבל אין לי לאן ואני יודעת שזה לא כל כך יכאב, כלומר, זה יכאב מאוד, אבל הפחד דוקר אותי הרבה יותר. אתה נועץ בי את השיניים ואני מתפתלת על הסדין, ואתה לא מרפה, ואני ממשיכה לנסות לחמוק ממך, למרות שכל מה שאני צריכה לעשות זה לנשום עמוק ולתת לכאב לעבור עליי כמו גל במים סוערים במקום להיאבק בו, ועדיין, אני ממשיכה להיאבק, באינסטינקט כזה.

אני לא רוצה לעשות את זה כי זה מביך אותי.

אני רוצה לעשות את זה בדיוק מאותה סיבה.

אם היינו בסרט פורנו, עכשיו הייתי סוטר לה. אבל אנחנו לא.

אנחנו עומדים באמצע המדרכה, היא עומדת מולי כשהיד שלה שאוחזת בסלולרי עדיין מושטת מעט למעלה אבל המבט שלה נעוץ בי, אני עומד קרוב אבל לא מדי, כשיד ימין שלי מושטת ימינה ולקצה שלה מחוברת רצועה שמחוברת לסביח שמנסה להגיע לצד השני של הכביש כדי להשתין על שקית ניילון. זה הפטיש שלו. ברור לי שזה הזמן לומר משהו מאוד מתוחכם, שיבהיר לה שאני לא כמו מי שהייתי פעם, לא שהיא זוכרת מי הייתי בכלל. ברור לי שזה המאני טיים, להפציץ או להתקפל, לתת את מה שיש לי או לוותר. עוברות שעות ארוכות במהלך השניות האלה, עד שאני מצליח לומר לה "זה לא בסדר".

אני רואה את העיניים שלה בוחנות אותי, מנסה להבין למה בדיוק התכוונתי ולא מצליחה. "זה לא בסדר", אני חוזר, ואפילו לא צריך לזייף את הפרצוף הרציני שעליי. אני באמת רציני, והיא באמת מתעצבנת. זה עוד דבר שחיבבתי אצלה אז, חוץ מהחיוך שלה שתמיד נהניתי לחפש, אהבתי לראות איך היא מתעצבנת. זה לא היה צריך להיות משהו מהותי, משמעותי או כזה שראוי להתעצבן בגללו. להיפך. ככל שהעניין היה פעוט ואווילי יותר, הייתי מאושר יותר. נכון שמאושר זו מילה מוזרה כשחושבים על מישהו אחר מתעצבן, אבל זה בדיוק מה שהרגשתי. הגלי הזו, עם נעלי הספורט הלבנות שלה והגרבים הקצרים שמציצים מעט מתוכן, עם השיער שהיא אוספת בתנועה כזו מצחיקה, עם התחת הזה שגם היום זיהיתי אותו מרחוק עוד לפני שזיהיתי אותה, הגלי הזו היתה מתעצבנת באופן שכמעט חירמן אותי.

והכל מרחוק. היא היתה מתעצבנת אבל לא ממני. לא שזה הפריע לי ליהנות מהעניין. הייתי מסתכל עליה מתעצבנת ומיד משפיל את הראש כדי להסתיר את החיוך ואת ההתלקחות הזו שהתפוצצה אצלי בבטן. לא רציתי שהיא תסבול באמת, רק רציתי לראות את הבעת הפנים שלה משתנה, את הגבות שלה נמתחות, את החיוך שלה נמחק, את העיניים שלה רושפות ואת האופן בו היא שילבה את הידיים בכעס ואז הטילה אותן למטה ושוב שילבה ואז הניחה אותן על המותניים כמו ריקוד מודרני מוזר ומרתק. בפנטזיות שלי הייתי אוחז בה מאחורה בחוזקה, התחת שלה היה מתחכך בי, והנסיון שלה להימלט ממני רק היה גורם לי לרצות אותה אפילו יותר, והיא היתה כועסת, צועקת, מקללת. היא לא היתה מודעת לחוסר האונים שלה, נאבקת בי כאילו שיש לה סיכוי, ואפילו לא הייתי צריך לחשוב עליי מכניע אותה באופן סופי ומוחלט. הספיק לי לחשוב על המאבק, על הכעס שלה, על הבעות הפנים שלה כדי לגמור.

זו בעיה למצוא סרטי פורנו עם מילת החיפוש "כעס" שמציגים בחורה שיש לה את התחת של גלי. אבל פורנו בצד, גלי בעצמה, עם התחת הזה, עומדת פה כל כך קרוב אליי באופן שאני כמעט יכול למשוך אותה ולהצמיד אותה לזין שלי כשהבעת הפנים שלה משתנה בפתאומיות מלבבת. אני כמובן לא מצמיד אותה לשום מקום, בכל זאת, אנחנו פה באמצע הרחוב ויש אנשים ומכוניות וסביח מסביב, ולא נפגשנו כבר המון שנים, אבל אני אוסף בזהירות את המבט שלה אליי ומתייק אותו אצלי, לימים קשים.

"מה לא בסדר", היא אומרת, אפילו לא שואלת. היא כבר לא מחייכת, אבל זה בסדר גמור מבחינתי.

"זה לא בסדר שאנחנו מדברים ככה ואת מסמסת תוך כדי. זה מאוד לא מנומס", אני אומר ברוגע אבל בפנים ההתרגשות הופכת לי את הקרביים.

"מה הבעיה שלך", היא מתחילה לכעוס, "באת לחנך אותי?"

לחנך אותה. מאוד מתחשק לי לחנך אותה, בדרכים שונות ומשונות, אבל אני כמובן לא עומד לספר לה על זה. אני מרגיש את הזין שלי מתעורר, את סביח כמעט פורק לי את כתף ימין, את המבטים הכועסים שלה שתקועים בי, את השמש שבוערת לי בעורף. אני מחייך אליה בשלווה גמורה, התאמנתי על החיוך הזה במשך שנים מול המראה, ולא אומר לה מילה. היא יכולה הרי ללכת, להגיד לי שלום או לא, להיעלם מהחיים שלי לעוד חמש-עשרה שנה, אבל היא לא זזה. היא פשוט עומדת שם, במבט העצבני שלה שכל כך התגעגעתי אליו. 

המחשבות שלי רצות, מנתקות אותנו מהמקום ומהזמן וממקמות אותנו אצלי בדירה, כשהיא מתחילה להשתולל ולצעוק ולהרביץ לי כמו שבנות מרביצות, וכל שאני צריך לעשות זה לאחוז בידיים שלה, לסובב אותה ולהחזיק אותה בחיבוק מוזר כזה, ממנו היא מנסה להימלט ולא מצליחה. אני בכלל לא משקיע בזה מאמץ, אבל היא מגייסת את כל האנרגיות שלה כדי להילחם בי, וזה מצחיק אותי, וזה מחרמן אותי, כמה שהיא חלשה לעומתי, כמה שזה פשוט לתת לה להתיש את עצמה, כמה שהיא עדיין הילדה ההיא מאז. 

"נראה לי שבאמת צריך לחנך אותך", אני לא מתאפק ושולח אליה את החיוך הרגוע שלי.

"חתיכת מטומטם", היא אומרת, אבל לא זזה מהמקום.

לעזאזל, לא הייתי צריך לעשות את זה.

טיול הבוקר עם סביח היה ארוך מהרגיל. ברור לי שסביח זה שם אידיוטי לכלב, אבל זה לא היה הרעיון שלי, אלא שלה כמובן, היא והרעיונות הדפוקים שלה. נורא הצחיק אותה לחשוב עליי עומד וצועק לו "סביח! סביח!" כשהוא בורח ממני כדי ללכת מכות עם כלבים אחרים. לא יודע למה הסכמתי, אולי זה בגלל שאני נוטה להסכים אחרי שאני לא מסכים ואז היא משכנעת אותי. בכל אופן, סביח החליט שהוא מאריך את הטיול הקבוע שלנו והתעקש לתקוע את הכפות השעירות שלו במדרכה דווקא ליד שתי סבתות מקומטות שתקעו בי מבטים של אבא מתעלל, אז המשכתי איתו עוד קצת, רק כי לא היה לי נעים, והוא, במקום להגיד תודה, משך עוד ועוד בטירוף כלבי חסר היגיון. מרחוק ראיתי פתאום מישהי שנראתה לי חצי-מוכרת, אבל לא ממש זיהיתי אותה, גם כי השמש סינוורה אותי וגם כי היא היתה עם הגב אליי. התקרבתי, כשסביח ממשיך להתנפל על האקרשטיין, ופתאום זיהיתי אותה. גלי.

גלי רוטמן, הכוסית של השכבה, מכיתה י' עד יב' הסתובבתי עם נקע קבוע בצוואר, כשהסתכלתי עליה בתשוקה אלכסונית. שתי שורות קדימה, אחת לצד שמאל. אם היתה לי תמונה אמיתית שלה, הייתי כנראה מאונן עליה שוב ושוב אבל כל מה שהיה לי זה את המראה של התחת שלה כשהוא נשען קדימה בכסא, מכוסה במכנסיים הכי קצרים שגם הם היו מיותרים בעיניי. והגב שלה, והשיער שלה, ונעלי הספורט שלה. זה לא משנה שלא חשבתי עליה כבר, כמה זמן עבר, אולי חמש עשרה שנה, אני זוכר אותה במדויק. סביח לא התרשם מהתקף הנוסטלגיה שלי והמשיך לרדוף אחרי עצמו, גם כן התיאוריה הזו של כלבים שמבינים את הבעלים שלהם בלי מילים. נראה אותו מתקשר להזמין אמבולנס כשאני חוטף שבץ. גלי המשיכה לעמוד שם, מנסה לקרוא איזו הודעה בסלולרי, או לשלוח לי אחת, נניח "מצטערת שהתעלמתי ממך במהלך התיכון, עכשיו זה זמן טוב לפצות על כך? כי אני גרה לא רחוק". 

תוך כדי שהכלב הארור הזה ממשיך לרוץ קדימה, אני מנסה להבין מה אני רוצה להגיד לה, ומיד לאחר מכן איך אני עומד להגיד לה את זה בלי להישמע מטומטם. אני מתפלל לאלוהי הכלבים שיאט קצת את ריצת האמוק שלו, באופן שיאפשר לי לחשוב לרגע בלי לנסות להשתלט עליו, אבל זה לא עוזר, ואני מדגים לעצמי איך אני גרוע בחינוך כלבים, גרוע בהתחלות עם בחורות וגרוע בשני הדברים כשהם מתבצעים גם יחד. גלי ממשיכה לעמוד שם כאילו כל זה לא נוגע לה, משקפי השמש שלה מורמים מעט למעלה והיא מקלידה משהו, מתעלמת מהמהומה הזו שמתרחשת אצלי באותו רגע ממש.

אני מאט את הקצב, וסביח עושה קולות של חנק שחשבתי שודאי ילכדו את תשומת לבה, אבל היא ממשיכה לעסוק בענייני הסלולרי שלה. כמה מטרים ממנה אני עוצר לגמרי, פשוט נעמד שם, ומסתכל עליה. היא מרימה את הראש ומסתכלת עליי בחזרה. שום מוזיקה רומנטית לא מתנגנת ברקע. היא מתבוננת לרגע ומיד מרכינה את הראש, ממשיכה להקליד. "גלי?", אני מנסה בשקט. היא לא מגיבה. אולי זה היה יותר מדי בשקט. "גלי, זו את?", אני שואל ותכף מתחשק לי לקבור את עצמי מתחת לאיזו אבן שפה. זו, ללא ספק, שורת ההתחלה הגרועה ביותר שהוצאתי מהפה שלי בכל שנותיי, והחלטתי להקדיש אותה לגלי. גלי הכמעט מושלמת, זו שגרמה לאסף, רועי ולי לעשות תחרות אכילת קרמבו בה הזוכה יוכל להציע לה ללמוד ביחד למתמטיקה וגם למצוא את עצמו לומד לבד בבית עם כאב בטן מהגיהנום. 

זו שלא רצתה ללמוד איתי למתמטיקה מרימה את הראש מהמכשיר שלה ומתבוננת בי במבט שכולו סימן שאלה. אני תוהה האם לפקפק בכך שזו היא, אבל אני לא מספיק, כי היא מקמטת מעט את הגבות שלה: "תסלח לי, הזכרון שלי גרוע". הייתי סולח לה על הכל, בעיקר אם היא מבקשת כל כך יפה, בעיקר אם אני יכול לקחת את המשפט שלה ולהרכיב ממנו את המשפט שאני רוצה, כולל המבט המתחנן שלה בעיניים שמעולם לא ראיתי אבל זה לא הפריע לי לדמיין, כולל המכנסיים הקצרים מדי, כולל היד שלי על השיער שלה. 

אני מחייך אליה. אני שוקל האם להושיט לה יד ללחיצה, אבל זה נראה לי מטופש. סביח בועט במדרכה, אני משחרר מעט רצועה ואז מושך במהירות. "נדב", אני אומר, "היינו ביחד בכיתה בתיכון". "אה", היא מחייכת. היא כנראה לא זוכרת אותי, וטוב שכך. "אז", היא ממשיכה, "אז מה איתך היום?". הייתי מזיין אותה בתחת, אני חושב לעצמי ואומר לה "לא רע", מנסה להיזכר אם התרחצתי הבוקר, והאם זכרתי דיאודורנט. "אחלה", היא אומרת, וממשיכה לסמס כשאני עומד ממש לידה. אני ממשיך לעמוד שם, מסתכל עליה. היא מרימה אליי את המבט.

הייתי מעדיפה סיבה אחרת, אבל לא נותר לי אלא להסתפק בסיבה שיש לי.