מטען עודף

יא אללה, כבר שנה.

אני יושבת על הרצפה. המבט שלי תקוע במפשעה שלך, אבל מתיימר להתמקד במקומות אחרים. אף אחד מאיתנו לא קונה את זה. אם היתה לי ראיית רנטגן הייתי יכולה להפשיט אותך בדמיון ולהסתכל על הזין שלך, אבל אין לי וממילא אני יודעת בדיוק איך הוא נראה. פעם השתעשעתי במחשבה על היכולת לזהות אותך מבין אחרים רק על פי מראה הזין שלך, כנראה שאצליח, אבל אנחנו לא מתכננים לבחון את זה, או ככה לפחות נדמה לי.

בכל פעם שאתה זז - תנועות קטנות כאלה שאי אפשר להבחין בהן אלא אם אתה סיסמוגרף או מישהי שיושבת על רצפה ומבטה תקוע במפשעה שלך - אני מזיזה מעט את המבט, כאילו לא לאבד את האחיזה בו. אתה מתכופף אליי ואני נאלצת להרים אליך את העיניים ולהפסיק להתבונן בו. "למה את לא מסתכלת עליי?", אתה שואל.

ואני דווקא מסתכלת עליך מאוד, רק לא קודם, ולא על העיניים שלך. כמובן שאני לא יכולה לענות את זה, כי אז ודאי תסביר לי למה התשובה שלי לא מספיק מדויקת, לא מספיק כנה ולא מספיק עמוקה. האמת היא שבאמת לא הסתכלתי עליך קודם, כי העדפתי להסתכל עליו. המבט החודר שלך, כפי שקראת לו פעם, לפעמים חורך בי חריצים, כאלה שכנראה חצבתי בעצמי.

לפעמים אני מפחדת. לפעמים ממך, לפעמים ממני, לפעמים ממה שאני מרגישה או חושבת או מקווה. זה לא באמת משנה. ברגעים האלה, של הפחד, אני מוכנה לעשות הכל כדי לא להסתכל לך בעיניים ולגלות שמשהו השתנה, שמשהו לא בסדר. יתכן כמובן ששום דבר לא השתנה, אבל, אתה מבין, זה סיכון. השאלה הגדולה היא האם להסתכל ולהסתכן או לא להסתכן ולהסתכן פעם נוספת, הפעם בבורות. ברגעים האלה, של הפחד, אני רוצה שתכאיב לי.

אני מרגישה עד כמה הטוסיק שלי קר. רגל ימין, שעד עכשיו היתה מקופלת מתחתי, מכוסה בנמלים דמיוניות שמטפסות עליה בכיוונים מנוגדים. אני נזכרת בכל הרגעים בהם ישבתי כך, בדיוק כך, מתחתיך, משעינה את הראש שלי על הברך שלך ומתענגת על היד שלך, שבאותם רגעים היתה הדבר שהכי רציתי. אבל עכשיו אני רוצה כאב.

"אני רוצה שתכתבי לי סיפור", אתה אומר באיטיות. זה גורם לי לכווץ מעט את הגבות. "סיפור", אני חוזרת אחריך. "סיפור", אתה חוזר אחריי, "סיפור בשבילי". סיפור. סיפור זה קל. "אבל את הסיפור הזה את תקריאי לי. בקול. ותסתכלי עליי כשאת מקריאה אותו". אני נרעדת באופן שאני מתקשה להחליט האם הוא יותר בלתי ברור או יותר בלתי רצוי בעיניי כשאני חושבת על הסיטואציה. "זה סוג של עונש?", אני ממלמלת לבסוף, אחרי שתיקה של דקות, שודאי ארכה לא יותר ממספר שניות. פחד מתפשט לי בגוף, חונק לי את הגרון. לא את הכאב הזה רציתי.

"לא, זה לא עונש. למה את חושבת שזה עונש?". אני לא עונה. אתה מתעקש, אוחז בסנטר שלי ומרים אותו בעדינות. "תעני לי בבקשה, למה את חושבת שזה עונש?". העיניים שלך אוחזות בי ולא מרפות, ועד כמה שאני משתדלת לחמוק מהן, שנינו יודעים שזה חסר סיכוי. "אני מתביישת", אני אומרת בשקט. אני מתביישת גם במשפט הזה, שנאמר בקול חלש כל כך, שאלמלא החלונות הסגורים, אפילו אני לא הייתי מצליחה לשמוע אותו. אתה מתרומם מעט ואז חוזר ומתיישב, הפעם על הרצפה, לידי. אני שומעת את הנעליים שלך משתפשפות בפרקט, ואת בד הג'ינס שלך מתפתל סביבך כשאתה מיישר את הרגליים ומשכיב אותי עליהן.

עכשיו אני מוטלת בניצב לך. הרגליים והטוסיק שלי עדיין על הרצפה, אבל פלג הגוף העליון שלי נמצא בחלקו הקטן באוויר ובחלקו הגדול על רגליך. אני מתקשה לומר שאני שוכבת, גם כי זו לא בדיוק שכיבה, וגם כי המילה מוטלת מתארת בדיוק רב יותר את האופן בו אני מרגישה, כאילו מישהו סידר אותי בתנוחה שנוחה לו, לפי רצונותיו, ואני אפילו לא התבקשתי לשתף פעולה. היד שלי נשלחת באופן כמעט אוטומטי לעבר היד שלך, אבל אני עוצרת את עצמי; זה כנראה לא מתאים עכשיו.

"אני אוהב את הביישנות שלך", אתה אומר, "דווקא בגלל שאת לא מצליחה להתמודד איתה. זה מוצא חן בעיניי". היד שלך נשלחת אל הבטן החשופה שלי, מעבירה עליה ליטוף איטי.

לפעמים לא לקבל סטירה כואב יותר מלקבל אותה.

ניצול כל הכישורים והיכולות שלי כדי להשביע את רצונו. ולא, אין בכך שום דבר מיני, ובכל זאת זה מחרמן אותי.

שאלתי אותו פעם אם הוא חושב שאני רוצה יותר מדי.

*

שנינו באוטו שלו, נוסעים צפונה. 

הכביש מהיר ואנחנו איתו.

במהלך הנסיעה הוא מפשיל מעט את השמלה שלי, וחושף את התחתונים. הם מתאימים לשמלה, אני מעירה. הוא מזיז אותם מעט הצידה. 

אני מתעלמת מהמכוניות האחרות לצדנו ומניחה את הראש על המושב.

הוא מלטף, בעדינות. אני נעה, בהתחלה באיטיות ואז מהר יותר, מאוננת עליו. 

אני מניחה את ידי על האצבע שלו ומכוונת אותה פנימה, לתוכי. ואז עוד אחת.

רמזור. אני ממשיכה להתענג עליו, לא משגיחה בקבוצת הבחורים שעומדת במעבר החציה. יתכן שהם מנחשים מה גורם לי להבעה הזו, לתנועות הקטנות שלי, ליד שלו שמתלכסנת אליי. הרמזור מתחלף והוא לוחץ על הדוושה ואנחנו ממשיכים הלאה. אני לא רוצה שהנסיעה הזו תיגמר.

*

ואני רוצה. בהחלט רוצה, אבל לא יותר מדי. אני רוצה בדיוק.

לאות. שובע.

כאלה שיכולים להפוך, במבט אחד, למשהו אחר לחלוטין.

זה מתחיל לאט, בבדיחות הדעת. אני מנסה להתקרב והוא מרחיק אותי. אני חוזרת והוא דוחף אותי בעדינות. אני יודעת שבשלב מסוים הוא יתחיל לקחת את הדברים ברצינות, ואני רוצה את זה בדיוק כפי שאני מפחדת מזה. הזרועות שלו נשלחות לכיווני, אבל אני נסוגה לאחור, אבל לא להרבה זמן; הסבלנות שלי נגמרת מהר ואני שוב מנסה להתקרב אליו, בתמימות מטופשת שהיא אולי טיפשות תמימה, מבלי לראות את הפתיון שמתנוסס מולי, זה שנמצא על הוו המעוקל שתכף יצמיד אותי למיטה ויסביר לי מי חזק פה ומי החלשה.

ככל שהוא מנסה להרחיק אותי, אני מנסה להתקרב, משתעשעת ברעיון שאנחנו שווי כוחות, מחייכת לעצמי בבטחון כוזב. ואז היד שלו אוחזת בי ומשליכה אותי אל המיטה, ותוך חלקיק שנייה אני מוצאת את עצמי על הבטן, כשהרגליים שלו אוחזות בי ואני נאבקת על כל נשימה. בהתחלה אני מנסה להשתולל, לברוח, אבל מהר מאוד אני מגלה שזה גוזל ממני כוחות שאין ברשותי. האוויר נגמר לי, ואני מסתפקת בנשימות קצרות ומהירות. אני כבר לא בורחת, לא נאבקת ובוודאי שלא מנסה להפגין את כוחי. אני לא מסוגלת להתבונן בו, למרות שמאוד הייתי רוצה, העיניים שלי קרועות לרווחה אבל כל מה שאני רואה זה סדין לבן ופיסת קיר מוארת. 

הייתי רוצה באותו רגע להתחרמן מהסיטואציה, אבל את זה אפשר לעשות רק בדיעבד, אז מיישרים את הקמטים בזיכרון ומגהצים את החתיכות החסרות לכדי תמונה שלמה. באותו רגע זה לא מחרמן. זה נואש, זה מפוחד, זה חסר סיכוי, זה שילוב של חוסר אונים וכניעה מרצון. אז זה רק מישהי שמוטלת מתחת למישהו ומשתוקקת למלא את בית החזה שלה באוויר, להרגיש את החופש, להתיר את הידיים שנלכדו מתחת לגוף, להשאר לרגע על המיטה, מנסה לנשום לפי הקצב שמתנגן באוזניים, ומיד להתגעגע למאבק הזה, הנעים, העיקש, הנואש, המענג.

התריסים כמעט סגורים אצלה בחדר, אבל לא עד הסוף. מעט אור נכנס דרך השלבים שהיא פתחה, כשהיא סיימה להתרחץ ולהתלבש, רגע לפני שהגעתי. יש סימני גרביים על הקרסוליים שלה, מהריצה של הבוקר, רגע לפני שהיא התרחצה, קצת לפני שאני הגעתי. אני מסוגל להריח את השמפו שלה אם רק אתכופף מעט אליה, אבל אני משתדל לשמור על המרחק ממנה, עדיין לא הגיע הזמן להתקרב. בראש עוברות לי מחשבות על מה אני עומד לעשות, מעביר בראש את כל הדברים שאני יכול לבחור מתוכם, ויש הרבה כל כך דברים, ואת כולם אני רוצה כל כך. הטוסיק שלה לבן והחיבור שלו אל הגב קורא לי לגעת, אבל אני לא נוגע, עדיין לא. השיער שלה עדיין רטוב, משאיר סימני רטיבות על המצעים, וקווצת שיער קטנה כמעט נכנסת לה לפה. אני תוהה האם זה מציק לה, האם היא רוצה שאושיט אצבע ואסלק אותה משם, אבל אני לא נוגע בה, עדיין לא. העפעפיים שלה עצומים בחזקה, גם ילד היה יכול לראות שהיא לא באמת ישנה, למרות השלווה הזו שכאילו מכסה אותה, כי זו לא שלווה אמיתית אלא להיפך; זה פחד, כזה שגורם לה לא לזוז, כמו טרף שקופא בבהלה במקום לברוח, וגם אם יברח זה לא יועיל לו במיוחד. ואני מדמיין אותה רכה וחמימה כשאני עומד מעליה ולא נוגע, עדיין לא.

אבל זו תשוקה, בהחלט.

השיניים האלה עומדות להינעץ בי. הפנים שלי צמודות אליו, ולמען הדיוק אציין שמעבר לרצון שלי להיות שם, משהו מצמיד אותי אליו. זו היד שלו, שמורידה את הראש שלי למטה ושומרת עליו באופן הזה. יתכן שהיא לא מצמידה, אולי זו רק הידיעה שלי שזה המקום שלי, בדיוק שם, ולא רק שאין טעם שאאבק, אלא שזה מטופש, מכיוון שאני רוצה, נורא רוצה, להיות במקום הזה. יש את העניין הזה, של תחושת החופש, שלפעמים קשה להניח לעצמך לאבד גם אם זה מה שאתה רוצה, אבל אחרי כמה דקות שם, במקום הזה, הוא הופך להיות נוח וטבעי כמעט, כאילו שמדי יום אני מוצאת את עצמי עם התחת למעלה והראש למטה. ויש את העניין הזה עם השיניים, שעומדות להינעץ.

הפעם הראשונה תמיד הכי מפחידה, בגלל החשש. היא גם הכי פחות מפחידה כי הראש נוטה לשכוח את הכאב. ואני עם הראש למטה והתחת למטה והמחשבות על השיניים שעומדות להינעץ, והניסיון לנחש מתי זה יקרה, כאילו שזה משנה, כאילו שזה חשוב אם אדע שזה יגיע עוד עשר שניות, חצי דקה, רבע שעה או בכלל לא. למעשה זה לא חשוב בכלל, זה רק הפחד שהולך ונוגס בי עוד לפני שהשיניים נאחזו בי.

וזה תמיד מפתיע כשזה מגיע, כי אי אפשר באמת לדעת, רק התחושה הזו של כף היד שלו שמקרבת אותי אליו, מעבירה את המשקל שלי לרגל שמאל ומשרטטת בעדינות את קו המתאר של מה שעוד מעט יקרה, מסמן אותי במבט. אני עוצרת לרגע, מצמצמת את האוויר שאני שואפת מרוב בהלה, והנה אני כבר מרגישה את הנשימה שלו קרובה אליי. אני כל כך רוצה שזה לא יכאב נורא, שאצליח להתמודד עם זה בלי לצרוח, שאיכשהו אגדל לעצמי עוד ערימה של סיבולת או כוח רצון להתבונן בכאב מקרוב ולא להיכנע לו.

וזה אף פעם לא קורה. הרגע הראשון הוא כמעט מלא שלווה, השיניים כבר ננעצו אבל הירך עדיין לא סיפרה למוח מה קרה לה. ואז זה קורה, תמיד מהר מאוד, מהר מדי, והסבל מתפשט במהירות בגוף, טווה קורים עדינים ומפותלים, מתפשט בתוכי והולם בי. כואב. כואב נורא. אני מנסה לעצור את הנשימה, לעצור את הכאב, להתאפק, לחכות שזה יחלוף, אבל אני לא מצליחה. הגוף שלי מתפתל, אני מנסה לברוח למרות שאין טעם, אני הרי לא באמת רוצה לברוח והוא שם, מחזיק אותי. הידיים שלו אוחזות בי כמו גם השיניים שלו, שגורמות לי להרגיש שבעוד רגע העור שלי יתלש ממני ולכן אני צריכה להיצמד אליו למרות התשוקה שלי להימלט. 

אני משתדלת לא לצרוח, אבל לא מצליחה. את יודעת שזה מחרמן אותי, הוא אומר. באותו רגע אני לא יודעת שום דבר, לא האם אני רוצה להשתחרר או דווקא להתקרב, לא האם אני סובלת או נהנית, לא האם אני רוצה עוד. מזל שהוא לא שואל אותי, כי לא הייתי יודעת מה לומר. ההכרה שלי מעורפלת והצעקה שלי חדה וכואבת. ורק כשהוא משחרר ממני את לחיצת הלסת שלו, אני מרשה לעצמי להניח את הראש על הירך שלו ולהרגיש מחדש את הכל.