מטען עודף

קריוקי בזיופים זה בגבולות שלי.

יש לה עיניים רכות. כשלמדתי, וזה היה ממש מזמן, על לאה אמנו, שגם לה היו עיניים רכות, המורה הסבירה לכולנו שמדובר בתואר מעליב, כיוון שהוא מציין שהעיניים שלה היו פגומות או שהמחשבות שלה גרמו למבט שלה להפוך לכבוי ובלתי מושך. למרות שלא נהגתי להקשיב בשיעורי תנ"ך, את השיעור הזה אני דווקא זוכר, ודווקא בגלל העיניים הרכות של לאה, כי כשהמורה הזכירה את זה, המחשבות שלי נעצרו אצל נועה. נועה ישבה בשולחן מאחורי, ומדי פעם הייתי מסתובב אחורה כדי לדבר כביכול עם אלון שישב לידה, רק כדי שאוכל להציץ בה עוד קצת. לנועה היו עיניים רכות, ולא כמו בפירוש המטופש שהציגה המורה, אלא רכות באופן שונה לחלוטין.

לנועה היה עיניים רכות כמו שמיכת פוך, כמו מרשמלו, כמו סווטשירט שהוצאתי כרגע מהמייבש, והוא עדיין חמים ומלטף. העיניים שלה היו רכות ומחבקות ומלטפות, בעיקר כשהיא הסתכלה על אחרים. עליי היא העדיפה לא להביט, תמיד משפילה אותן במקום להתבונן בי. רציתי לשאול אותה למה היא מונעת ממני את המבט הפלומתי שלה, למה אחרים זוכים במשהו כל כך טבעי ואני, שכל כך זקוק לו, לא מקבל. אבל לא שאלתי והיא לא ענתה.

-

אני עומד על המיטה. הרגליים שלי פשוקות וביניהן, ממש מתחתי, שרועה טל. השיער שלה סתור, אולי בגלל הסטירות שהיו קודם, והידיים שלה קשורות בחבלים לצדי המיטה. לא היה קל לקשור את הכלבה, היא השתוללה כאילו שיש לה סיכוי, ולרגע אפילו האמינה שיש לה, אולי כי נתתי לה. אני נהנה להפריח עבורה את בועת התקווה ואז לפוצץ אותה בדיוק מול הפרצוף שלה, ולראות את שאריות הציפייה נמרחות לה על העפעפיים. הרגליים שלה, שכבר עייפו מהמאבק, מוטלות, ישרות, ממש מתחתיי. 

אני מתיישב עליה. אני שוקל כפול ממנה, בעצם קצת יותר, אבל זה לא ממש משנה כרגע. היא נאנקת מתחתיי, מה שהופך את זה לנחמד אפילו יותר. "תגידי", אני מתכופף קדימה ולוחש לה ותוך כדי מועך אותה, "מתי תיכנעי?". היא משמיעה אנחה קטנה. אני תוהה האם זו היתה תשובה או שפשוט כואב לה כשאני נשען עליה באופן הזה. "קדימה", אני אומר. היא מזיזה את הראש מצד לצד. כמו ילדה קטנה, אני חושב לעצמי, וזה לא יפה להרביץ לילדות, אלא אם זה מגיע להן כמובן.

אני סוטר לה. ואז שוב. "את לא מוותרת, אה?". היא לא אומרת מילה. אני יורד ממנה ועומד לצד המיטה. היא יפה, באמת יפה, והמראה שלה כך, חסרת אונים כמעט, הופך אותה להרבה יותר מושכת. פתאום מתעורר בי הצורך להיצמד אליה, להפסיק להכאיב לה ופשוט לשכב לידה, להריח אותה, את הפחד שלה, את העייפות. אני מוצא מקום לידה, כמעט מתכרבל בה. הראש שלי מונח על הזרוע שלה, שצמודה אל המיטה. מתחשק לי ללטף לה את השיער אבל אני מתאפק. 

היא מפנה את הראש שלה לכיוון השני. "תסתכלי אליי", אני אומר. הרעב שלי מתחיל להתעורר בי. אני מתחיל להעביר עליה נשיכות קטנות, כמעט בלתי מורגשות. כשהרגליים שלה מתחילות לנוע אני נשכב עליה. היא נאנקת בגלל תוספת המשקל שלא ציפתה לה. הזין שלי מתחכך בה. היא ממשיכה להתפתל אבל שנינו יודעים שאלה הפרפורים האחרונים, שאין סיבה בעצם, שאין טעם.

אני מחבק אותה. פניי במרחק סנטימטרים בודדים מפניה. האצבעות שלי מתחילות לעבור על הלחי שלה, זו שעוד ניכרים בה הסימנים, על המצח המיוזע, על הסנטר. 

"אני חושב", אני מהסס, "אני חושב שאני אוהב אותך". 

היא עוצרת מיד. העיניים שלה נפקחות. סוף סוף. העיניים הרכות, עם שאריות הדמעות שאני אוהב כל כך. 

אני מסתכל עליה ולרגע אחד אני מרגיש את זה. הרבה יותר מעניין להכניע מישהי מאשר לקבל את זה מן המוכן.

בואי, הוא אומר, לאמבטיה.

הוא מחזיק בסכין הגילוח. היא הולכת לפניו.

כשהיא מכוונת את המים הוא מתבונן בה. היא שוטפת את עצמה, ואז מסבנת היטב. 

שיהיה הרבה קצף, הוא אומר.

היא יושבת על קצה האמבטיה, מפשקת רגליים ככל שהיא מסוגלת. הוא יושב על שרפרף עץ קטן למרגלותיה ומסמן לה לעצום עיניים. היא מצייתת.

הוא מתחיל להעביר את התער עליה במיומנות, לאט, בריכוז.

היא פוקחת עיניים רק כדי שתוכל להתבונן באצבעות שלו, אלה שמחזיקות את הסכין, אלה שאוחזות בקפל עור כדי להיטיב את הגילוח.

היא לא פוגשת בעיניים שלו. הוא מרוכז במלאכה שלו, כאילו שמדובר בטקס מקודש שאין להפר אותו.

השיער מתאסף והוא שוטף אותו, וחוזר אל השרפרף. בתנועות קצרות ועדינות, קפדניות ומדויקות, הוא ממשיך, רוכן לפניה בסבלנות, ואז מבחין בכך שהיא כבר לא עוצמת עיניים.

אבל ככה זה יותר מפחיד, היא אומרת, אני רוצה לראות מה אתה עושה.

אם תעצמי עיניים תוכלי להרגיש מה אני עושה.

היא שוקעת באפלה, והידיים שלו ממשיכות לעבור עליה, כמו בד קנווס שהוא מצייר עליו קווים עירומים, נקיים מקצף. המגע שלו אינו מיני, אבל היא מרגישה את זה בכל הגוף, הפחד, המלחמה בעיניים שמסרבות להישאר סגורות, התשוקה שעוברת בה בכל נגיעה אקראית. 

לאט, כאילו שהזמן עצר את עצמו, הוא מלטף אותה עם הסכין. העיניים שלו בוחנות אותה, בודקות, לא מתפשרות, והידיים שלו, כאילו שכבר ביצעו את זה אלפי פעמים, יודעות בדיוק מה לעשות, ברוגע, בשלווה, בסבלנות.

מושלם, הוא אומר, פשוט מושלם.

היא מחייכת לעצמה ואליו.

היום התחלתי במשהו שדחיתי המון זמן. שנים. שנים בהן התחמקתי מכך מתוך פחד מסוים, והנה היום, סתם היום, אולי דווקא היום.

אני מזכירה לעצמי שזו רק ההתחלה, ובכל זאת, התחלה :)

הפחד, זאת אומרת. יש לו נטיה כזו, לפחד, להשתלט על המצב ברגל גסה ובפרצוף מחוצף ולהכניע אותי. הכל כולל הכל. ופתאום אני לא מסוגלת לדבר, לא מסוגלת לחשוב, לא מסוגלת להחליט. הוא אולי נועד לשמור עליי, הפחד, אבל לפעמים הוא מיותר, מעכב, מדכא ומקלקל. 

ברגעים כאלה של פחד, אני מנסה לתת לי יד ולהוליך אותי למקום שקט ורגוע, בו אפשר לבחון את הדברים באופן רציונלי, בלי שהבהלה תדחוף את עצמה לתוך התמונה ותגרום לי להרגיש חלשה ואבודה. לא תמיד אני מצליחה. לפעמים כן.

אני אוהב שאת מאופקת, הוא אומר לי. מבטו רציני. הוא לא מתבדח איתי. חבל.

הייתי שמחה אם היה פורץ ממנו פתאום חיוך כזה שמבטל את המשפט הזה, אבל לא. הוא רציני.

אבל למה? אני שואלת.

הוא מסתכל עליי במבט של עוד-פעם-הלמה-הזה ולא עונה.

אני מנסה לענות במקומו אבל לא מצליחה.

אבל זה כיף לא להתאפק, להיות משוחררת, אפילו פרועה, לתת לדברים לצאת ממני בקלילות מענגת כזו, אני לא אומרת לו. למה? אני חוזרת על השאלה בלב, למה? ואני שואלת בלב כי הוא לא יענה, זה כבר ברור. הוא לא יענה כי אני יודעת את התשובה. התשובה היא שיש לי שריר איפוק חלש. לא מפתיע, אני לא מאמנת אותו, וזו המטרה שלו, להיות המאמן שלי לאיפוק. הוא יוביל אותי לאט ובבטחון למקום הזה בו אצליח, אם רק ארצה, להיות מאופקת כדבעי.

אני עושה לו פרצוף עצוב. לא נראה לי שהוא מבחין.

אני לא בטוח שאת מבינה את זה למרות שהסברתי לך את זה לא מעט פעמים, הוא מרצין אף יותר. 

אבל, אני מתחילה להגיד ואז שותקת.

אתה זוכר שפעם, אני מנסה שנית, ושוב מפסיקה.

יופי, הוא אומר, זו התחלה טובה.

האם בגלל שאני שונאת להתאפק אני כל כך גרועה בכך, או שבגלל שאני גרועה בכך אני שונאת להתאפק.

כבר יש ריח של מרק בבית. מרק עוף. אי אפשר לטעות בניחוחות שמרקדים בין חדרי הבית, פורצים מהמטבח ומתפשטים בכל מקום.

אני מרימה את המכסה ומציצה פנימה. עוד חצי שעה, אני מהמהמת לעצמי ומניחה חזרה את המכסה, מרגישה את אדי החום מכסים את הלחיים שלי.

את חייבת להפסיק להרים את המכסה כל חמש דקות, את מפריעה לבישול.

מה פתאום, זה לא מפריע לשום דבר.

את מבינה שאת מורידה את החום בסיר, נכון?

זה ממש זניח, הוא ממשיך להתבשל יפה.

את לא מקשיבה לי.

זה לא שאני לא מקשיבה. אני מקשיבה.

רק לא מתייחסת למה שאני אומר. מעניין מה גרוע יותר.

נו, אתה מגזים.

הוא תוקע בי את המבט הזה, שאני ממש מעדיפה שיתקע במישהו אחר. יתכן שעיצבנתי אותו. זו אפשרות סבירה.

אני מסתובבת אל הכיור, ומכניסה כמה צלחות אל המדיח. בהיסח הדעת אני ניגשת חזרה אל הסיר ומרימה את המכסה.

אתה מריח? איזה ריח נהדר.

הוא לא עונה.

לעזאזל. 

אני פוחדת להסתובב. ובצדק. הוא מאחורי ממש.

שוב הרמת את המכסה.

רק קצת.

את מבינה שזה לא בסדר?

אז מה, תעניש אותי על זה? אני מחייכת, מרוצה מהבדיחה הקטנה שלי.

החיוך שלי נקטע תוך שבריר שניה בסטירה.

אני נרתעת אחורה, מרגישה מאחוריי את הסיר נושף.

תראי את הפרצוף שלך, הוא אומר.

ואז עוד אחת, עם גב היד.

פתאום את שותקת, אה?

ואני רואה את היד שלו מתרוממת שוב והלחיים שלי נצרבות. אני עוצמת עיניים חזק כדי לא להירתע אחורה מאימת הסטירה הבאה שתבוא, ואני יודעת שהיא תבוא, והיא לא מאכזבת.

הוא עוצר. מתבונן בי.

זה נחמד, הוא אומר.

אני מהנהנת. אני מרגישה את דמעות הכאב נצמדות לי לעפעפיים.

עוד חצי שעה, הוא אומר.

אני יושבת ליד השולחן ולא ניגשת לסיר אפילו פעם אחת.

זה יהיה מרק נהדר.

אני מסתכל עליה מלמעלה. היא שוכבת על המיטה וניכר שלא נוח לה. זה לא ממש מפתיע, בהתחשב בכך שמרכז הכובד שלה נמצא איפשהו באוויר, והיא נאבקת להשאר על המיטה ולא ליפול ממנה. זה משעשע. 

היא משמיעה קולות קטנים של מחאה. נדמה לי שהיא גילתה שכשהיא נאבקת בקול, זה מצחיק אותי, מה שגורם לה להתעצבן מצד אחד, ולא להיות מסוגלת לעשות שום דבר בקשר לזה מצד שני. אז היא בוחרת להתלונן בשקט, אבל לא מספיק בשקט לטעמי. אני מתקרב אליה, מניח חלק ממשקל גופי על הצד הבלתי יציב שלה.

אמרת משהו?

לא.

לא מה?

לא אדוני.

היא מפרפרת ומנסה לייצב את עצמה, מנסה להיאחז בי, מנסה להישען על האוויר מסביבי. חבל שהעיניים שלה עצומות, זה בטח לא היה מוצא חן בעיניה לראות עד כמה זה גורם לי לחייך.

אני ממשיך להתבונן בה עד שזה מתחיל לשעמם אותי. כמה זמן כבר אפשר להסתכל על מישהי מנסה לא להתרסק על הרצפה? מקסימום רבע שעה. אני מרים אותה בעדינות, ומניח אותה בעדינות בצמוד לראש המיטה. ממש צמוד. בעדינות. אמנם לראש שלה אין מקום, והיא נאלצת להחזיק את הצוואר באופן שקשה להחליט האם הוא יותר משונה או יותר כואב, אבל זה לא ממש מפריע לי.

בבקשה

בבקשה מה?

בבקשה אדוני

לא, לפעמים את ממש טיפשה. מה את מבקשת?

בבקשה תן לי לזוז, זה לא נוח לי

למה?

כי כואב לי

לא, למה את חושבת שזה מעניין אותי?

כנראה שהקול האדיש שלי עשה לה משהו. היא מפסיקה לזוז. נדמה לי שהיא מנסה לפקוח את העיניים וכעבור רגע מתחרטת.

אני עולה על המיטה. היא מרגישה את התנועה של המזרן ואין לה מושג מה עומד לקרות, וזה בסדר, כי גם לי אין מושג.

מה את רוצה?

היא שותקת. אני מנסה לפענח את השתיקה הזו ולא מצליח.

לא משנה, אני אומר, אני יודע מה אני רוצה.

והשיניים שלי ננעצות בירך שלה.

אני תכף מגיע, הוא אומר לי.

אני מרגישה את המרחק בינינו מתקצר, ואז המכונית שלו מחליקה בשקט וניצבת מולי.

אני מביטה בו דרך החלון, ואז פותחת את הדלת ומתיישבת, לא מסירה ממנו את המבט.

הוא מחייך. גם אני.

בוא ניסע מכאן רחוק, וכל הדרך אצמד אליך, אני לא אומרת לו.

בואי ניסע מכאן רחוק, וכל הדרך תספרי לי שאת אוהבת אותי, הוא לא אומר לי.

היד שלי מחפשת את שלו. אני עוברת על האצבעות שלו, אחת אחת, לאט.

התגעגעתי אליו.

ריח פרחי ההדרים מתגנב פנימה דרך החלון הסגור.

ואנחנו נוסעים משם.