מטען עודף

אני לא מתכוון להזדיין איתה היום. היום אנחנו רק מתחבקים. אין לי בעיה לומר לה את זה, ואז לומר לה את זה שוב, כשהיא נצמדת אליי ליד דלת הכניסה ומעבירה עליי את הברך שלה הלוך וחזור, כי ברור לה שזה עושה לי חשק לעשות לה דברים אחרים שגובלים גם הם בהלוך וחזור. והיא משעינה עליי את הפנים שלה, והשיער שלה רך כשאני מעביר עליו את האצבעות לאט, והיא מנשקת לי את החזה שיש מעליו חולצה ומעליה יש סווטשירט, וכל הזמן הזה היא ממשיכה עם התנועה הקטנה הזו של הברך, הלוך וחזור, וזה עושה לי חשק למשוך אותה אחריי למיטה, לעלות עליה כדי שהיא לא תוכל לזוז ולהסביר לה, תוך כדי שאני צובט ונושך לה את הישבן, שהיא מפריעה לי עם כל התנועות האלה. אבל אני לא זז, ורק ממשיך להעביר את האצבעות על ובתוך השיער שלה, ולפעמים קצת על האוזן שמתחבאת בפנים.

היא בטח מרגישה את הזין שלי, שהתחיל לעמוד עוד בדרך אליה, כשחשבתי על מה שאני עומד לעשות איתה, וגם על מה שאני לא אעשה ורק אשמור לפעמים הבאות. היא בטח מרגישה אותו, כי אני מבחין בכך שהיא נצמדת יותר בנקודה מאוד ספציפית, שאפשר למתוח קו ישר ובולט בינה ובין הזין שלי, שמתעלם מהתחתונים ומהמכנסיים שמעליו, ומרוכז כולו בכל מיני תנועות קטנטנות וכמעט בלתי מורגשות שהיא מייצרת. כל כך נעים לי לחבק אותה. "כל כך נעים לי", אני אומר לה, והיא מיד נצמדת אפילו יותר ומשמיעה את הקול הזה שלמדתי להכיר, שהוא סוג של נשיפה קטנה של התרגשות שהיתה כלואה בתוכה. 

אני רוצה לעשות איתה כל כך הרבה דברים, בו זמנית, כאלה שאי אפשר לעשות בו זמנית וזה לא מפריע לי לרצות. והיא מסתכלת עליי, במבט הזה שהייתי מחפש בכל מיני בחורות שהייתי רואה, כדי לדעת האם הן "כאלה", כלומר נשלטות, ואני מרגיש איך כל מה שאני רוצה לעשות זה להאט קצת את השעון, ולהמשיך להתבונן בה מתבוננת בי. אני מעיף מבט בשעון במטבח. המחוג של השניות ממשיך לזוז, כמו הברך שלה. הלוך וחזור.

כל כך הרבה משפטים מוצלחים נפתחים בשתי המילים הללו. עם ההתלבטות הזו אני זוכה בהצצה קטנה למחשבות שלו, לרצונות, לצרכים הכמוסים, לפנטזיות שלעתים נסתרות ממני. לפעמים, יחד עם תיאור האפשרויות, ותמיד יש כמה אפשרויות, הוא מוסיף, ממש בקצה, "מה את אומרת?". במקרים מסוימים הפה שלי קצת תפוס, אבל כשהוא לא, אני בהחלט אומרת; לפעמים אני מסבירה לו את ההתלבטויות שלי, תוך כדי הדגמה. לפעמים אני מהרהרת באפשרויות השונות תוך כדי שאני מנקדת אותו בנשיקות קטנטנות בכל מקום. לפעמים אני משנה את דעתי שוב ושוב כי פתאום נראה לי שכל האפשרויות נכונות לגמרי ומתחשק לי לסמן את כולן. 

ומה שמושך אותי בעיקר בשתי המילים הללו הוא האופן בו הוא הוגה אותן; בשילוב של רוגע, מתינות, תשוקה וציפייה, שאי אפשר להתנגד לו. יש עוד כמה מילים שהוא הוגה באופן דומה, וגם עליהן אני חושבת ממש עכשיו. 

זה לא שאני כל כך אוהבת להתערב; אני פשוט מאוד אוהבת לנצח* בהתערבויות.

*במיוחד כשהפרס שווה כל כך.

הרגע הזה בו את מבינה שלעולם לא תוכלי להשתמש יותר בצירוף "הרגע הזה" בלי להישמע כמו קלישאת פייסבוק.

להתחבק. חיבוק ארוך. כזה שמתחיל ליד דלת הכניסה ונגמר אחרי כמה שעות באותה נקודה. עם בגדים, כי מדובר רק בחיבוק. ארוך מאוד, בדיוק בגודל המתאים.

חיבוק שהוא כמו קו שאפשר להשלים עליו את המילים שלא הצלחנו לומר, או שלא רצינו. חיבוק אוהב ורגוע ושקט, כלל לא מיני (לפחות בהתחלה). חיבוק שחיכיתי לו ולא ידעתי עד כמה. 

ואז הוא אמר לי כל מיני מילים והניח את היד שלו בכל מיני מקומות, וזה גרם לי לשכוח את כל מחשבות הסרק האלה, שלא הצלחתי לגרש לבד. 

כמה שאני אוהבת את האופן בו הוא גורם לי לשכוח דברים מסוימים, לא פחות מהאופן בו הוא מלמד אותי לזכור אחרים.

על הכיריים: שקשוקה. שתי ביצים. אפשר להריח את הפלפלים החריפים מטפסים למעלה עם האדים.

מקינטה. כמה דקות מאוחר יותר הקפה ימזג והחלב יוקצף והקפוצ'ינו יוגש.

בתנור: לחם. מתחמם בחום נמוך.

על השולחן: סלט ירקות קצוץ. סלט עגבניות שרי. סלט טחינה ביתי עם הרבה פטרוזיליה. אבוקדו. גבינות. סחוג תוצרת בית - אחד אדום ואחד ירוק. מיץ תפוזים שנסחט דקה קודם לכן. כוס מים.

בצד: עוגיות שוקולד, עוגיות שוקולד צ'יפס, טראפלס שהגיחו מהמקפיא.

לקינוח: זיון איטי ומענג.

ככה צריך לפתוח את הבוקר. אני רק מנסה לשמור על המוניטין שלי.

אתמול חשבתי עליו מתגלח. אני לא יודעת למה נטפלתי דווקא לעניין הזה, בעיקר כי מעולם לא צפיתי בו מתגלח, אבל לדמיין אני יודעת. ובדמיון הוא התגלח. הקצף כיסה רק לחי אחת שלו, והוא עבר עליו באיטיות ובדייקנות ובריכוז, אולי כדי לא להיפצע, אולי כי כך רציתי לחשוב עליו. 

לפעמים אני משאירה את המחשבות שלי ומניחה אותן בצד, מתוך הנחה שאעסוק בהן בהמשך. במקרים רבים אני שוכחת, אבל לפעמים אני זוכרת. אני מנסה להבין למה זה מושך אותי, האיטיות-דייקנות-ריכוז האלה, ההתמקדות במלאכה אחת שהיא לכאורה פעוטה אבל למעשה יש לה חשיבות עצומה, לפחות באותו רגע, לפחות בדמיון שלי. אולי זה המבט שלו, של איש (להבדיל ממבט של גבר או בחור) שיודע מה הוא עושה, שמבין מה הוא צריך לעשות, שעסוק בענייניו בשעה שאני מביטה בו, גם מתוך המחשבות שלי, והוא מתעלם מהמבטים שלי למרות שהוא ודאי חש בהם, ואני יודעת היטב לא להפריע והוא יודע היטב לא להניח לי.

זה כמו להתבונן בו מתלבש. למרות שברוב המקרים אני מקבלת תפקיד פעיל כמלבישה ראשית, לפעמים אני מתבוננת בו בזמן שאני מתלבשת בעצמי, ולומדת את התנועות שלו. ללבוש את החולצה, למשל, בעיקר אם היא חולצת כפתורים, בעיקר אם צריך לשים לב לכך שאסור לה להתקמט, בעיקר אם האצבעות שלו נוגעות בכפתורים בסוג של ליטוף שאני לא יכולה להסיר ממנו את העיניים. אולי העניין עם הגילוח הוא לא בנוגע למבט, אלא בנוגע לאצבעות. כנראה גם וגם.

אני רוצה לדעת בדיוק כיצד הוא עושה את כל הדברים הקטנים האלה, אבל רק כמעט, כדי שתהיה לי סיבה לבקש לצפות בהם שוב ושוב.

ללכת להחליף תחתונים כי הם מלאים בזרע שלו, או לא ללכת, בדיוק מאותה סיבה.

תיאורים עצמיים, תוך שימוש במילים שניתן למצוא בתזאורוס תחת הערך "תשוקה" ושימוש גורף בשלוש נקודות.

תיאורים של השולט, בין היתר של כפות ידיו הגדולות, הקול הנמוך שלו, העיניים הבוהקות שלו והזין הנפלא שלו. תיאור של המקום והזמן תוך שמירה על כללי הז'אנר: הרהיטים תמיד כבדים, הנשלטת תמיד מתרגשת כמו ילדה קטנה, השולט תמיד גבוה ומרשים. עוד תיאורי נשלטת נוזלת מרוב חרמנות. עוד תיאורי שולט-קשוח-מצד-אחד-וקורא-אותה-כמו-רומן-למשרתות-מצד-שני. 

תמהיל לא מדויק של "עיניים עצומות", "רטיבות", "אצבעות", "התמסרות", "שיער" ו"דמעות". פסיקים, במקומות,,הלא ,נכונים. ר וו ח ים אקראיים. וגם:

כוס. זין. ביצים. תחת. לשון. פה. שפתיים. 

חור. צעצוע. זונה. לשימושו. שלו.

"ציטוטים מדיאלוג שכנראה לא התרחש"

"הוא לא התרחש?"

"לא. לא התרחש".

רווחים.

להגברת הדרמטיות.

אמירה פשטנית המנוסחת ברמת בהירות משתנה.

קטע מיוטיוב.

אני אוהבת לקרוא בלוגים.

לפעמים אני קוראת ונתקלת באיזה משפט מעניין, והוא נתקע לי בראש ולא מרפה. בניגוד למאסטרמיינד, שמחלטר גם כאלוף העולם בזכרון פנומנלי למרחקים ארוכים, אני שוכחת הרבה יותר ממה שאני מצליחה לזכור. זו הסיבה, למשל, שתקוע לי בראש איזה משפט שקראתי באיזשהו בלוג שאני כמובן לא זוכרת למי הוא שייך, "פנטזיה אחת ביום. זה מה שאת מקבלת". כל כך מצא חן בעיניי המשפט הזה, שבטח הצלחתי לזכור באופן שגוי למדי, עד שזה גרם לי להרהר בסיטואציה בה מישהו מנפק לי מדי יום פנטזיה אחת קצרצרה, אפילו שורה אחת שמקפלת בתוכה את הסיטואציה כולה, ואני צריכה, כי אלה הכללים, להשתמש בה כדי לכתוב טקסט שלם שנובע מתוכה.

וזה כבר לא משנה האם זכרתי את המשפט הזה באופן מדויק, כי עכשיו הוא כתוב אצלי והוא מדויק להפליא.