מטען עודף

לפעמים נדמה לי שאני מרגישה את הקרקע נשמטת מתחתיי. אני שונאת את הבהלה הזו שמרעידה אותי וגורמת לי להרגיש חסרת אונים.

ורק אחרי שאני מכריחה את עצמי לחזור לנשום, אני מבינה עד כמה זה מרגש אותי.

לפעמים דווקא שיחה על עניינים שלכאורה לא קשורים אליי, גורמת לי להרגיש משמעותית במיוחד.

אני חושבת שזה מה שכולנו מחפשים בעצם. טוב, אולי לא כולנו, אבל רבים מאיתנו. ההרגשה של להיות משמעותיים, וזה בכלל לא משנה אם מדובר בשולט או נשלט או מישהו שלא יודע בכלל מה זה בדס"מ. התחושה הזו היא משהו מלא עוצמה, משהו שגורם לנו לצאת מגדרנו לפעמים, להשתנות, להתאמץ, להשתפר, להזיע, לתת מעצמנו כמה שיותר ואפילו להיות במצב שלא תמיד נוח לנו, רק כדי שאותו אחד ידע ויבין ויהיה מודע לכך שאנחנו משמעותיים עבורו, שעזרנו לו, שגרמנו לו להבין דברים שלא יכול היה אחרת, ואם הוא אומר לנו את זה - זה רק הופך להיות אפילו מוצלח יותר.

וכרגע אני מרגישה בדיוק כך.

אני חושבת על כך שהוא מתגעגע אליי, ואני מיד מתגעגעת אליו אפילו יותר.

גם ברגעים קשים, גם כאלה שלא קשורים לכלוב כלל, חשוב להתבונן במציאות בעיניים פקוחות ולחשוב; בלי לאבד שליטה, בלי להיבהל, בלי לשפוך את חצי הכוס המלאה.

לפעמים הוא עוצר לרגע את שטף הדיבור, ואומר לי - את יודעת, אני לא צריך לגלות לך את זה, ואני יודעת שזה בדיוק הזמן שלי להקשיב ולזכור, לנסות לצרוב לתוכי את המילים, כי דווקא אותן אני רוצה לשמוע ודווקא אותן להבין. ואז, אחרי זמן קצר או ארוך, הוא אומר לי משהו ואני מיד מבינה למה הוא התכוון, ואז הוא תוקע בי מבט כזה, מרוצה להפליא - ממני ומעצמו - ואומר לי משהו מחויך.

אני זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו, אז בבית קפה, בה סיפר לי על החבר-הכי-טוב-שלו והדגיש את מערכת היחסים המופלאה ביניהם, ולצערי אני שוב לא זוכרת את המילים המדויקות, ואיך הם מבינים אחד את השני בלי לומר מילה, רק מתוך שבריר מבט, ואני הרגשתי אז את הרצון להבין ולדעת ולקלוט ולפרש בדייקנות גם אני, ורציתי להיות כזו שמסוגלת לקרוא את המחשבות שלו באופן מושלם, כדי להיות מושלמת, כזו שתמיד תזכה לאישור ולמבט המרוצה הזה.

ולא תמיד אני מצליחה. לפעמים אני טועה, לפעמים דברים נעלמים ממני, לפעמים אני לא מבינה גם כשמסבירים לי, לפעמים אני נתונה בתוך המחשבות שלי ולא שמה לב למציאות האמיתית שמתרחשת סביבי. נכון שאני יכולה להיות מאוכזבת מעצמי ומדברים שאני עושה וחושבת אבל אני בוחרת שלא להתאכזב ולהיות סלחנית כלפי עצמי. בדיוק כמוהו.

אני יושבת על הכסא, זה שנמצא בערך מול דלת היציאה מהבית. ניתן היה לנחש שבחרתי בו מתוך איזו נהמת תת-מודע שהפצירה בי למצוא מקום שיאפשר לי להימלט, אבל האמת היא שלא אני בחרתי במקום הזה. לפני שתים-עשרה דקות הוא פתח את דלת חדר השינה ואמר לי לבוא אחריו, הושיב אותי פה ומאז אני פה, יושבת על הכסא.  

אני מסתכלת על הכף  שלי, בוחנת אותה כאילו זו הפעם הראשונה בה נפגשנו. כף נירוסטה, ידית לבנה מפלסטיק עם קילוף קטן בצד. פעם היו עליה פרחים לבנים גם הם, אבל המדיח הצליח לקרצף אותם מעליה. לכלוכים לא, פרחים כן. אולי אני צריכה להוסיף מלח או מבריק או פשוט לעבור להדיח כלים ביד. הצלחת שאני לא רוצה להסתכל עליה ניצבת ממש מולי, ובכל זאת אני מנסה לא להתבונן בה.  

"את יודעת שאין לך ממש ברירה", הוא אומר ומזיז את הכסא הקרוב אליי אחורה, מתכונן להתיישב בו, ואז מתחרט ומחזיר אותו למקומו. אני ממשיכה לא להסתכל על הצלחת אבל גם לא מרימה את העיניים אליו, כדי שלא ישים לב שאני לא מתבוננת בצלחת. הצלחת היא בעצם קערה לא עמוקה מדי. נדמה לי שקיבלתי אותה פעם מסבתא שלי, כשבתוכה ערימה קטנה של עוגיות. היא שכחה לבקש אותה בחזרה, ואני שכחתי להחזיר. אבל עכשיו אין בתוכה עוגיות. הפעם מדובר במרק. עוף.  

הוא מושך את הכסא מולי. מתחשק לי שילך. אולי במקרה יצלצל הטלפון שלו, עם נעימת הפתיחה של החבובות, והוא יגיד לי בלי קול, רק עם השפתיים, שאני יכולה ללכת לחדר בחזרה. אבל אין חבובות ואין שפתיים ויש רק צלחת מרק עוף שעומדת מולי ואני מעמידה פנים שאני לא מתעלמת ממנה.  

"אני יודע שסיכמנו, אבל את יודעת איך זה".  

"איך זה?", אני מרימה אליו עיניים ומיד מורידה, נזהרת לא להרטיב את המבט שלי במרק.  

"ככה זה", הוא אומר כאילו שזו תשובה אמיתית. אני רוצה לומר לו שזו תשובה מחורבנת, אבל אני לא אומרת. "קחי את הכף".  

אני לא רוצה לקחת את הכף. "זה מגעיל אותי", אני פולטת בשקט.  

"איך כף יכולה להגעיל אותך?", הוא מדבר אליי כמו אל ילדה קטנה, וזה מעצבן אותי נורא. הוא נושף אוויר באיטיות, כאילו שדיברנו על זה כבר. אולי כי דיברנו על זה כבר לפני שתים-עשרה דקות, כשהוא הסביר לי את העניין הזה עם המרק, כשעוד חשבתי שהוא צוחק איתי, כי הרי היה לנו הסכם בלתי כתוב. מתחשק לי לקום ולזרוק את הכף לכיור ולהגיד לו שאני לא ילדה קטנה ושיפסיק להגיד לי מה לעשות, וההסכם, שלא ישכח אותו, כי אם הוא ישכח, אז גם אני יכולה לשכוח כל מיני דברים אחרים! ולא אכפת לי גם לצעוק עליו, ולהתרגז, ולהראות לו שהוא לא יכול לעשות בי מה שהוא רוצה, כי אני בנאדם, עם צרכים, ועם רצונות, ויש לי דברים שחשובים לי ועקרוניים, והוא לא יכול להתעלם ממני ככה. הוא מסיים לנשוף את הנשיפה הארוכה שלו ונדמה לי שהוא עומד לקחת עוד שאיפה ארוכה ולנשוף גם אותה, אבל הוא רק מסתכל עליי ואומר שוב – "קחי את הכף". יש לו מבט רציני. לפעמים הוא אוהב לצחוק עליי ולהעמיד פנים שהוא רציני כשהוא לא, אבל פה אי אפשר לטעות, הוא באמת רציני.  

"את יודעת, כשהמרק מתקרר הוא פחות טעים, ולחמם אותו שוב זה הרבה פחות מוצלח, אז אני מציע לך להתחיל לאכול עכשיו" והוא לא אומר את ה"אחרת אני אאלץ" שאפשר לשמוע אם מקשיבים טוב. בא לי לקום ולהשליך עליו את הצלחת המגעילה הזו. כבר ארבע שנים שאני צמחונית, ומאיפה החוצפה הזו לנסות להאכיל אותי בכוח מרק עוף. כאילו שהוא לא יודע מה זה עניין עקרוני, הרי על הדברים שחשובים לו הוא מקפיד, אבל פה מדובר במשהו אחר, והוא בטח לא מבין על מה אני מדברת, מבחינתו אני צריכה לעשות כל מה שהוא רוצה שאעשה, אבל עכשיו, כשהצלחת הזו ניצבת מולי, אני אפילו לא יכולה להסתכל עליו או עליה. הרי היה לנו הסכם בלתי כתוב – אני לא אעיר הערות על הבשר שהוא אוכל, והוא לא יציק לי בנוגע לצמחונות שלי. וזה באמת עבד מצוין שלוש שנים בערך, עד עכשיו, עם הצלחת שתקועה מולי, ועם ההסברים שלו שאם אני צריכה לבחור בין תרנגולת לבינו, ברור במי אני צריכה לבחור. לעזאזל איתו.  

"אני מבין שאין ברירה", הוא מתרומם מהכסא. אני מנסה להבין האם הוא כועס או מיואש, האם הוא עומד לקחת ממני את הצלחת ולהעביר אותה לכיור ומשם למדיח שלא ממש מצליח להוריד לכלוכים, האם הוא עומד להתבונן בי במבט שרק אני וכאלה שהיו פעם במקומי מכירות, והאם אני עומדת לחטוף על זה אחר כך. הוא אוהב להעניש אבל לא בסמוך למעשה, זה משעשע אותו הרבה יותר. כן, אני ממש בטוחה לגבי הלחטוף. אני מניחה שיש עליי מבט מבוהל. הלב שלי דופק בפראות. הוא מתכופף אליי ואני כמעט יכולה להריח את הסטירה שתינעץ לי בלחי, אבל הוא רק מרים את הכף. כפות הידיים שלי נטועות על מושב הכסא שלי. הוא מניח בעדינות אצבע על יד שמאל שלי ואומר בשקט – "תראי, אני טועם".  

הוא ממלא את הכף במרק. הידיים שלי רועדות. הוא מקרב את הכף לשפתיים שלו ויונק את הנוזל באיטיות. ואז שוב. אני מתבוננת בו, במסע של הכף מהצלחת אל הפה. הוא ממלא אותה שוב. "עכשיו", הוא אומר, "תחשבי שזה כאילו שאני מתנשק איתך". הוא מגיש אליי את הכף. הריח מסתובב לי ליד הנחיריים. "כאילו שאני מנשק אותך", הוא מתקן, ומציב את הכף בין שפתיי.    

היה לנו הסכם בלתי כתוב. 

אני לא מבינה איך זה קרה. את הפרטים אני כמובן מבינה ויודעת, ואני חלילה לא מתנערת מאחריות לעניין, אבל לעזאזל, איך זה קרה? יש את שברי המשפטים שנאמרו, ואז את אלה שבאו בעקבותיהם, ואת המילים הקשות שאיש מאיתנו לא רוצה לומר (ובכל זאת אומר) ואיש לא רוצה לשמוע (ובכל זאת מקשיב) ואת הפגישה הזו, בה ישבתי למרגלותיו והסברתי, או לפחות ניסיתי להסביר, ואת הדמעות שהוא לא ניגב בעדינות ורק הותיר אותן לטפטף כדי שארגיש ואדע ולא אנסה להסתיר ממנו את מה שאני מרגישה. 

זו לא הפעם הראשונה בה רבנו, אבל זו הפעם הראשונה בה לא הצלחתי לפייס אותו. הוא אמר שאין טעם לבקש סליחה, כי הוא לא זקוק לסליחה ואת ההחלטה הזו אי אפשר לבטל, הכל גמור וחתום וברור ומוחלט. ניסיתי, בחיי שניסיתי. התחננתי. אמרתי לו שזו טעות לוותר על מערכת יחסים כזו גם אם יש משבר, כי הוא עניין רגעי, ואפשר להתגבר עליו. אבל הוא החליט, ואני לא מסוגלת להתווכח איתו, ואני לא יכולה להתווכח איתו, ואני לא רוצה להתווכח איתו.

אני מנסה להפסיק לחשוב עליו באופן בו חשבתי עליו עד עכשיו - זה שתמיד לצדי, תומך ומבין ומחבק וסבלני. אני לא יודעת כמה זמן יקח לי להפסיק. אני נאחזת במחשבה שאני איתו למרות שאני כבר לא. אני לא רוצה לחשוב את זה, אבל צריך להתמודד עם המציאות במקום להתעלם ממנה, גם כשהיא שוברת את הלב. 

נדמה לי שזה משהו שעובר בראש של כל נשלטת, המחשבה על הרגע שאחרי. גם ברגעים הכי טובים, היא מנקרת בעוז על נימי הנפש ומסרבת להיעלם. אם כל כך טוב לי איתו, אז זה בטח יגמר מתישהו, זה הרי לא יכול להיות כל כך נהדר לנצח. מתחשק לי לבעוט בבטן למחשבה הזו, שהצליחה היכן שכשלתי.

היה לי כל כך טוב איתו. היה לי נפלא. למדתי איתו וממנו, אהבתי המון וחזק, הנחתי לו להוביל אותי למקומות שלא הכרתי, התמסרתי, התמכרתי.

ועכשיו הכל נגמר.

כשיש לך הרגשה מחורבנת, יש לך הרגשה מחורבנת.

לקח לי זמן להחליט שזו היא. בהתחלה הייתי משוכנע שזו לא היא. ההתחלה הזו היתה לפני שלוש שעות, כשראיתי את התמונה שלה, ואפילו לא זכרתי שהיא היתה איתי פעם בכיתה. זה לא מפתיע שלא זיהיתי אותה, היא לא דומה בכלום לבחורה הזו, שבעצם היתה די ילדה אז למרות שהיתה בת שבע-עשרה, וגם השם שלה לא אמר לי דבר כי אף פעם לא הייתי טוב בשמות, ובכל זאת השארתי עליה את המבט לרגע נוסף לפני שסגרתי את החלון. אחר כך הלכתי להשתין ולרחוץ ידיים במים החמים שלא נשארו בגלל הדוד החשמלי שמקצר ולכן אסור להדליק אותו, והלכתי להכין לי קפה וגירדתי את הגרגרים שהתייבשו בתחתית הצנצנת בתנועות קצרות ומהירות כשפתאום הבנתי שזו לא הפעם הראשונה שאני רואה אותה. הסקרנות שלפה לי מהיד את הצנצנת, הניחה אותה על השיש והובילה אותי בחזרה אל המחשב. פתחתי מחדש את הלשונית שנסגרה לאחרונה והתבוננתי בה שוב, בסתיו, וניסיתי להיזכר האם גם אז היא התעקשה לכתוב את השם שלה בלי י'. סתו. כאילו שהיא לא רואה שזה נראה מוזר. התעלמתי מהאיות והתרכזתי במבט שלה. פעם הוא היה יותר מבויש, היא התבוננה בי בחיוך קטן שאפשר היה לתאר אותו כמבויש אם ממש משתדלים, אבל העיניים שלה התבוננו בי כאילו שהיא בוחנת אותי. נעצתי בה את המבט שלי אבל היא לא הגיבה. החלטתי לכתוב לה.

שלוש שעות לאחר מכן אני וסתיו, ואני יכול לאיית את זה איך שבא לי, מדברים בטלפון. לא היה קל להביא אותה לתת לי את המספר שלה, לא שהיתה לי בעיה להשיג אותו בדרכים לא ממש מסובכות, אבל חשבתי שראוי שהיא תתן לי אותו. נכון שהיא התלבטה בלי לשתף אותי אבל אחרי שכנעתי אותה שחבל שנבזבז זמן על שיחות כתובות, כשכל מה שאני רוצה זה לשמוע אותה ולחבר את הצליל שלה לתמונה שיש לי בראש. כמובן שלא אמרתי לה את זה, לא הכל אני צריך להגיד, ובטח לא לה, בטח לא אחרי כל השנים. בהתחלה השיחה מתנהלת בהיסוס, כמו אנשים שנפגשים אחרי חמש-עשרה שנה בערך ומנסים לגשר על הפער בין מה שהיה אז לבין מה שעכשיו. אני מקשיב לה, אבל בעיקר לקול שלה, מחפש בו את זו שפעם. 

אני מספר לה שכמעט שלא זיהיתי אותה. כן, עבר זמן, היא אומרת. הרבה זמן, אני מסכים. שנינו שותקים. מתחשק לי להרגיש אותה, להעביר את היד במורד הגב שלה עד שאגיע לחיבור הזה, המתעקל, בדרך לטוסיק, והיא תרעד והצמרמורות יעברו בה, והיא תיצמד אליי ותגיד לי שהיא לא מאמינה איך שהיא לא הבינה כל השנים האלה עד כמה שהיא מתגעגעת אליי ואני רק אחייך ואתפוס את הטוסיק שלה, בהתחלה בעדינות ואחר כך קצת יותר בכח ואשאיר בו סימני אצבעות משתוקקות, אבל אני רק אומר לה "את נשמעת שונה". היא ממשיכה לספר לי על העבודה שלה והבעל שלה, כי היא התחתנה לפני חמש שנים ויש לה אפילו ילדה קטנה, וכמה שטוב לה עם האמהות, וכמה שהיא התבגרה, וכמה שטוב לה בחיים וכמה שכל זה לא מעניין אותי בכלל ורק המחשבות על הטוסיק הזה והמבט המבויש שהיה לה מתנגנות לי בראש עם מנגינת הקול שלה, ששונה כל כך ממה שרציתי שתהיה. אני קצת מתחרט על כך ששכנעתי אותה לדבר איתי, בתמונה עוד אפשר היה לדמיין אותה כמו שאני רוצה, אבל עכשיו זה הפך לבלתי אפשרי. 

אני מציע לה פגישה, למרות שאני לא באמת רוצה, והיא ממלמלת משהו על לוחות זמנים שאני לא באמת שומע, וכבר לא מתחשק לי כל כך לפגוש אותה, אז אני אפילו לא לוקח ללב את התגובה שלה. היא אומרת בחיפזון משהו לגבי זה שהיא חייבת לסיים כי מישהו מחפש אותה בקו השני ואני אומר שבטח, גם אני חייב ללכת, ואנחנו מסכימים שחייבים לשמור על קשר, עכשיו שמצאנו אחד את השני, ושנינו יודעים שזה לא יקרה. אני סוגר את השיחה ומתבונן עוד פעם אחת אחרונה בתמונה שלה רגע לפני שאני לוחץ על האיקס בצד למעלה. 

בהתחלה, ממש בהתחלה, הוא כתב לי שהוא מאוד אוהב אדומות. בהמשך הוא אמר שהוא אוהב לקרוא את המיילים שלי, ושאמשיך לכתוב עוד ועוד. אני יודעת שלא תמיד הוא מצליח לקרוא הכל, והיו תקופות בהן הוא לא קרא כלל, ועדיין אני ממשיכה לכתוב, עד שהוא יגיד לי להפסיק. 

*

אני יושבת לידו ומעבירה אצבע על האצבעות שלו. לאט. אנחנו במקום ציבורי להחריד, אבל מוסתרים למדי, ובכל זאת אני לא מעזה לעשות יותר מאשר לגעת לו באצבעות. הוא אומר שזה נעים לי בגלל שאני יודעת מה האצבעות שלו יודעות לעשות ומוסיף שחבל שאנחנו לא יכולים לעשות עוד דברים. אני מתחילה לנחש בשעשוע באילו דברים מדובר, והוא מחייך אליי ואומר לי - כן, ועוד קצת. אני מחייכת בחזרה. אני מביטה בזריזות הצידה ותוהה מה חושבים האנשים שעוברים מסביב והאם הם יודעים מה קורה בינינו, האם אכפת להם בכלל, והאם הם מרגישים במשיכה הזו, שאולי מתפשטת מסביב, והאם הם יודעים מה אני חושבת, מה הוא חושב, מה שנינו רוצים לעשות ולא יכולים כי אי אפשר עכשיו. כנראה שאין להם מושג. 

פעם הוא שאל אותי מה מחרמן אותי יותר - לגעת לו ביד ככה או להרגיש אותו נוגע לי בתחתונים. זו כמובן בחירה קשה, אבל הריגוש הזה שעובר דרכי ופורק את עצמו בחיבור המרפרף של האצבעות שלנו, מתעצם אפילו יותר כשמדובר בכל הדברים שאנחנו רוצים ולא עושים, מאפשרים להתרגשות לגדול וללבלב בתוכנו. זה כל מה שכמעט ותכף אולי יקרה. זה מה שנוגע-לא-נוגע. זו העדינות המהפנטת הזו. זו ההרגשה הרכה והמערסלת הזו של הגוף שמתכונן למשהו שכל כך ציפה לו. כמו יהלומים שנוצצים גם כשאיש לא מתבונן בהם. האצבעות שלי נוגעות בשלו, מתחברות. זה לא כואב, זה לא מטלטל, זה לא גורם לי לגמור ולא מטשטש לי את הראייה, אבל זה מה שאני רוצה - רך ונעים ואיטי. אני ממשיכה לשקול את האפשרות המפתה השנייה, וכל מי שנגעו לה אי פעם בתחתונים יודעת עד כמה היא מפתה, אבל ברור לי מהי התשובה שלי. 

*

אבל גם אל תשכח לגעת לי בתחתונים.