מטען עודף

יש שקט כזה שאי אפשר לשמוע כשהתריסים פתוחים לרווחה.

התנור מחמם אבל הסדינים קרים כשאנחנו פוגשים את המיטה. צמודים. הכי צמודים שאפשר. הוא אומר לי כל מיני דברים רכים ונעימים ואני משיבה לו במילים מלטפות ולופתות ואנחנו מתחבקים וזה כל מה שאנחנו רוצים לעשות. רק להתחבק. בוניליות. מתחשק לי להגיד לו שאני רוצה שימשיך לדבר רק כדי שאוכל לשמוע את הקול שלו מחלחל לתוכי, קולח, מבקע את הדרך אליי. אני רוצה שזה כל מה שנעשה, שבמשך שעות רק נתחבק. נורא נעים לי ככה, בדיוק ככה, ומתחשק לי לומר לו "דג מלוח" ולהקפיא אותו כשהשפתיים שלו נעוצות בצוואר שלי.

ואני לא אומרת והשפתיים שלו עוזבות אותי לרגע, רק כדי לחזור, הפעם בשיניים חשופות, אל הכתף שלי. נדמה לי שהוא מחכה שאצעק, ואני מתאפקת ומנסה להתעלם מהכאב, ורק מתנשפת במהירות עולה וגוברת כמו מישהי ששיניים מבקעות את העור הרגיש שלה. והוא לא מפסיק, לרגע לא, ואני מפסיקה להחזיק את עצמי ומתחילה ליילל מכאב. איך הוא לא רואה שכואב לי? אה, הוא רואה, וזה רק גורם לו לרצות להכאיב לי יותר. כשהוא משחרר את הנשיכה, הכאב ממשיך לפעום בתוכי, מנסה לדלג החוצה. לאט לאט הוא נרגע וגם הנשימות שלי חוזרות לקצב הנכון. 

אני מתבוננת בו מתבונן בי. המבט שלו צורב ומלטף אותי. אני רוצה אותו. האצבעות שלו נשלחות אליי ואני יודעת, גם בלי להסתכל, מה הוא עומד לעשות. אני מהרהרת האם אני עומדת להגיב באופן זה או אחר, כי לפעמים נדמה לי שזה משהו בשליטתי, אבל אז הוא מניח את היד שלו בדיוק על הנקודה הזו ולוחץ, ואני מרגישה איך הכל מתמוסס סביבי. הוא מרגיש את זה. אני עוצמת עיניים ואומרת לאט, כאילו שזו הפעם הראשונה שאני מבקשת ממנו - "אני רוצה שתגיד לי שאני שלך". חבל שהעיניים שלי עצומות אבל אני לא מסוגלת לפקוח אותן, וכל שאני יכולה לעשות זה להרגיש אותו מתקרב אל האוזן שלי, לוחש "את. שלי." 

את לא יודעת עד כמה* התגעגעת לסטירות שלו, עד שאת מקבלת כמה בהפתעה.

 

*סתם. את יודעת מצוין.

זה יהיה בנאלי להפליא להתייחס לאופן בו אני מתמודדת עם מחמאות כ"אהבה-שנאה". מכיוון שזה אפילו לא מדויק - אמנע. ובכל זאת, כשאני מנסה להסביר לעצמי מה אני מרגישה כשאני שומעת (או קוראת - אז זה אפילו מתחדד כי אפשר[ואני אכן עושה כן] לקרוא אותן שוב ושוב) מחמאות שמכוונות אליי, אני מסתבכת בסבך תגובות סותרות שהן עצמן מעוררות בי תחושת חוסר נוחות. כמובן שככל שהמחמאה גדולה יותר והעיתוי או אופן הנתינה שלה מפתיע יותר, כך אני מרגישה את התחושות האלה בצורה מובהקת יותר.

כמובן שכדי להבין מדוע אני מסתבכת, חייבים להבין שאני מאוד אוהבת מחמאות. למעשה, נא לכסות לכל האנשים עם השוטים והקיינים את העיניים, אני אוהבת מחמאות הרבה יותר מאשר סטירות, שכידוע לכל חביבות עליי מאוד. לכאורה כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להכריז על עצמי כמתחלפת ולחפש לעצמי עבד-מחמאות, שהיה מספר לי, במשפטים ארוכים ומרשימים, עד כמה אני מוצלחת-מוכשרת-יפהפיה-מקסימה, ואז הייתי הולכת לקבל את הסטירות שלי שמחה וטובת לב. אבל לא. זה לא מה שאני מחפשת. אני לא מחפשת מחמאות קלות, הן לא עושות לי כלום. מחמאות קלות הן כמו חמאה קלה - רק מעוררות געגועים לדבר האמיתי. מבחינתי המחמאות השוות ביותר הן כאלה שצריך לעבוד בשבילן, להרוויח את הזכות לקבל אותן, להשתוקק להן ולהתבונן בהן כשהן מגיעות, ולמות ממבוכה ומאושר.

המבוכה הזו, היא מה שמוזר פה. אם עבדתי קשה בשביל משהו (או שסתם הייתי מצוינת לעילא) אז לא בלתי סביר שמישהו יגיד לי משהו ממש נחמד שיגרום לי להרגיש ממש טוב. ובכל זאת, מבוכה. כמובן כשמנסים להבין מאיפה זה מגיע, צריך ללכת אחורה עד שנופלים על כורסת הפסיכולוג, לכחכח בגרון ולהאשים את ההורים.

כשהייתי ממש קטנה, אמא שלי תמיד השתדלה לחסום ממני מחמאות כדי שלא אהפוך להיות שוִויצרית (שזה, כידוע, שקול לצרעת) ולכן אם מישהו בטעות אמר שאני יפה, היא נהגה להשתיק את הדובר (תוך הסחת דעתו), לבטל מיד את המחמאה ("את בסדר, כן") ולשלוח אותי לשחק במקום אחר תוך שהיא מסננת אחרי בשקט "שזה לא יעלה לה לראש". כמובן שלא מדובר רק במחמאות בנוגע למראה חיצוני, אלא גם בכל עניין אחר, ואין מה לומר, מדובר בטקטיקה שהצליחה באופן מסחרר, ולכן עד היום אני לא שוויצרית בכלל, ויהירות אפילו נמצאת בפרופיל שלי תחת גבולות (למרות שהוא טוען שאני בעצם מאוד אוהבת שהוא יהיר), מה שמוביל לכך שאני לא ממש יודעת איך להתמודד עם מחמאות, בעיקר כשאני לא מצפה להן. כשאנשים קרובים ויקרים לי מחמיאים לי על עניין זה או אחר, אני כבר מוכנה מראש, ויש לי משפטים שכתבתי לי בצד, שכוללים בעיקר את המילה "תודה" המלווה בחיוך מנומס. הבעיה מתעוררת כשהמחמאה מגיעה באופן בלתי צפוי, ואז אני שוכחת את הרשימות שלי, ומתחילה להסתבך, וכל רגשות המבוכה ותחושת האין-לי-מושג-מאיפה-זה-נפל-עליי פורצת ומכסה אותי בחיבוק לוחץ ומיוזע.

זה נעים אבל מוזר, מרגש אבל משונה, משמח ועורם ציפיות, מעלה חיוך של אושר ומבוכה וסיפוק והגשמה והיסוס וביישנות, כאלה שיש לאסוף יפה בערימה מסודרת, להדק בקצוות ולסגור במגירה, רק כדי לחזור ולפתוח אותה כדי להציץ פנימה ולוודא שהכל עדיין שם. אני הרי אוהבת אותן גם, ואולי בגלל, שלא תמיד קל לי איתן.

 

נשלטת חכמה אחת פעם אמרה שאנחנו, הנשלטות, מבלות חלק גדול ממערכות היחסים שלנו בהמתנה. אנחנו מחכות, ממתינות, לעתים בסבלנות ולעתים בקוצר רוח, לפעמים בתשוקה ולפעמים ברוגע. אני אוהבת לחכות, יש בכך משהו מאוד מעורר, סוג של משחק מקדים, שמטשטש את גבולות הסיטואציה. אני מחכה שיתקשר, שיבוא, שיחבק, שינשק, שיכאיב, שילטף, שיצמד, שיביט בי, שיבחן, שילחש לי, שיגע בי ועוד המוני פעלים שאני מצמידה לו בראש תוך כדי שאני מחכה. ולא רק לדברים שלו אני מחכה, אלא גם לגעת ולחבק ולהיצמד וללחוש ולהביט ולהקשיב ולשוחח ולגעת ולהרגיש. הבעיה בלחכות היא שאני כמעט אף פעם לא יודעת מתי שלב ההמתנה הזה יסתיים - לכאן או לכאן - האם הוא יבוא ומתי, האם הוא יחבק ומתי, האם הוא יתקשר וכן הלאה. להמתין אני אוהבת, חוסר ידיעה - הרבה פחות.

ובינתיים הגשם יורד.

 

קשה לי לחשוב על כך שעשיתי משהו שפגע בך. כן, זה שוב השלב בו אני משתוקקת למחוק איזו סיטואציה, אבל הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, זה לא משהו שנדמה לי. זה אמיתי.

אתה זוכר את השיחה שלנו אז, ממש בהתחלה, כשמילה אחת הפכה למוקד הויכוח ופתאום לא היה מדובר כבר במילה אלא בכל מה שמסביב, אז כתבתי לך מייל בו ביקשתי סליחה, ואתה אמרת שאתה לא כועס ולכן אין סיבה שאבקש סליחה. אז גם הפעם אתה לא כועס, או למעשה כבר לא כועס, ואמרת שכל זה מאחורינו ושהכל בסדר. אני מבינה. אני מבינה שאתה לא מחפש את בקשת הסליחה שלי, והיא נועדה בשבילך ולא בשבילי ולכן אין טעם שאכפה אותה עליך, אז אני לא מבקשת את סליחתך, אבל קשה לי. קשה לי עם התחושה שנהגתי באופן שפגע בך, ושאפילו לא הבחנתי בכך עד השיחה שלנו אתמול. אתה מבין שפשוט כאב לי, פיזית, כשאמרת לי שהדברים שקרו הותירו בך משקע, שריטה. אני רוצה למהר ולהניח על לבך תחבושת, אבל אני לא מצליחה להגיע. אולי אם אתקרב, אם אחבק אותך, אם אצמד אליך, אולי אז אצליח.

אמרת לי שקראת שוב את כל הבלוג שלי - מהתחלה ועד הסוף. זה מה שעשית אתמול בלילה במקום לישון. זה לקח לך כמה שעות והעביר בך כמה מחשבות. אני מקווה שתספר לי מתישהו מה בדיוק עבר לך בראש. אני רוצה לדעת. אני מבקשת לדעת.

במהלך התקופה שלנו יחד לימדת אותי הרבה דברים; עניין אחד הוא לנסות להפיק את המיטב מכל סיטואציה, ללמוד משגיאות במקום להתבוסס בהן, ולא להתחפר בתחושת הבאסה אלא לנגב את הבוץ שדבק בנעליים ולהמשיך הלאה, טובה יותר וקשובה יותר. אני מודה בכך שזה מסובך לא פעם, ובכל זאת, זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו. אני מקווה שאני עושה את זה כמו שצריך. 

 

 

מפתיע מה אפשר להחמיץ כשאתה שקוע בתוך חיבוק.

"את ממש קורנת", אמרת לי כשנכנסתי לאוטו. התבוננת בי לרגע עוד לפני שהתחלת לנסוע שוב וחייכת. מלמלתי משהו שאינני זוכרת, ואתה רק המשכת להתבונן בי בריכוז, כאילו לא שמעת אותי, וחזרת על המשפט. החזקתי לך לרגע את האצבעות שנחו קרוב כל כך אליי והחזקתי עליהן את המבט שלי, ואתה המשכת לחייך כשהגלגלים התחילו לזוז. לא ידעתי מה לומר כשסיפרת לי שאתה רוצה נורא לחבק אותי, נדמה לי שהשתמשת במונח "מרגיש צורך פיזי לחבק" מרוב הפחד שלי לקלקל משהו בסיטואציה, להפר אותה, ובאותו רגע רק רציתי להגיע כבר ולסגור את הדלת אחרינו ולהיצמד. שיזדיינו הבדס"מ והתפקידים, שיזדיינו המקובל והבלתי, כל מה שרציתי זה רק להיות קרובה אליך ככל האפשר. ככל שרצית אתה, כך רציתי גם אני ויותר, אני משווה ומעלה, בלי שביב של פרצוף פוקר.

אחרי החיבוק הזה, שלא רציתי לעזוב אותו וגם אתה לא, אבל בכל זאת מתישהו הזרועות שלנו התיישרו, התחלנו לדבר. יש דברים שצריך לומר רק בחושך, לא כי אי אפשר לומר אותם באור, אבל העלטה מעניקה להם את חופש הפעולה להתרוצץ בחדר בחדווה. "אני נורא רוצה אותך", אמרתי. אני חושבת שאתה יודע גם בלי שאגיד, אבל אתה נהנה מאוד שאני אומרת, בדיוק כפי שאני נהנית מהצד שלי. והמשכתי לספר לך את הדברים ששנינו כבר יודעים וגם את אלה שלא. "את נורא יפה כשאת מדברת", קטעת אותי לרגע, מעודד אותי להמשיך וגורם לי להיות מודעת מאוד למראה שלי, לדיבור שלי, לשילוב ביניהם. ורציתי שתחשוב שאני יפה, ורציתי שתרצה שאמשיך לדבר ורציתי בדיוק את מה שהיה, כל מילה, כל מבט, כל נגיעה. וזה היה תמים ורך ונפלא.

אתה זוכר כשאמרת לי שאתה כל כך אוהב להפשיט אותי? ודאי שאתה זוכר. גם אני זוכרת, זוכרת היטב. לא להפשיט מבגדים אלא ממחשבות, מרגשות, מפחדים, מדאגות. להפשיט בלי להבהיל, כדי שלא אמהר לכסות את עצמי מפניך, אלא בשלווה, ברוגע, בידיים בוטחות. זה הרגע בו אני מרגישה שייכת. זה בדיוק הרגע.

זה כמו לפקוח עיניים במהלך חלום; ההתרחשות מסביב מעורפלת אבל ההרגשה היא ממשית לחלוטין, רוגע שמתפזר כמו חול ים רך וממלא את כל החריצים, את כל השקעים. זה הרגע בו מתבוננים בשעון ומפצירים בו לעמוד לרגע, רק לרגע, ולהקפיא איתו את המציאות. התת מודע נוגע באצבע מהוססת בלחי שלי, מעביר עליה ליטוף בלתי נראה. 

*תוספת מאוחרת: מאסטרמיינד אמר לי שהפוסט הזה גם קצרצר וגם לחלוטין לא מובן. כנראה שהוא צודק, ועדיין לא הצלחתי לכתוב אותו בדרך אחרת. אולי בפעם הבאה יצליח לי יותר :)

נשיקות קטנות, עדינות, רכות, מתוקות, אווריריות כמו מוס שוקולד, מתפזרות עליי באיטיות.

נשיקות על המצח, על הלחיים, על השפתיים, מתעכבות וחוזרות. נשיקות במורד הגב ועל המותניים, לפעמים נדמה לי שאני מרגישה אותך נעצר וטועם אותי, רגע לפני שאתה ממשיך הלאה. נקודות נשיקה קטנטנות על הטוסיק, מיד לאחר שאתה מפשיל מעליי את התחתונים. נשיקות בחלק הפנימי של הירכיים, כשאתה משכיב אותי על הספה, מפריד אותן בעדינות לצדדים, כאילו שאתה מחליק את היד על נייר האריזה. נשיקות בהירות, מרפרפות, מדלגות עליי ובתוכי. אני כל כך רוצה להתבונן בך כשאתה מתבונן בי הכי מקרוב, אבל לא מסוגלת. אני מתבוננת בך בעיניים עצומות, בשפתיים שלך שנצמדות אליי. תמשיך בבקשה, אני אומרת בלי להגיד. ואתה ממשיך.

הוא מפשיט אותי. לאט. כאילו שאני לא מסוגלת לעשות את זה בעצמי. כשהוא התחיל זה שעשע אותי, אבל הוא נעץ בי בזריזות מבט שגרם לי לשתוק, ומאז אני שותקת, למרות שהוא מתבונן בי במבט שמביך אותי. אין סיבה לכך שזה יביך אותי, הוא הרי ראה אותי לבושה ועירומה ובין לבין, והוא הפשיט אותי גם בעבר, אבל הפעם המגע שלו שונה, כמעט, איך לומר, פונקציונלי. הוא לא מתעכב על הגוף שלי, לא מלטף, לא ממשש, לא בודק. מפשיט. 

כשאני נטולת בגדים ונטולת מושג, הוא מתבונן בערימת הבגדים שלי שמונחת, מקומטת כפי שניתן לצפות מערימה כזו, על הרצפה. שמלה דקה, חזיה, תחתונים. הוא אוחז בידי ומוביל אותי אל פינת החדר ומורה לי להושיט את הידיים קדימה. אני מצייתת. הוא מסדר את התנוחה שלהן, קצת פחות ישרות, מרפקים לצד הגוף, כפות ידיים מופנות כלפי מעלה. הוא מתבונן בי. מצוין, הוא אומר בסיפוק לבסוף. נדמה לי שאני רואה אצלו חיוך קטן. הוא ניגש בחזרה למקום בו עמדתי קודם, מתכופף ומרים את הבגדים מהרצפה. אני מתפללת שלא יבדוק את התחתונים שלי ויעיר משהו על כתמי הרטיבות שמצא או לא מצא בהם. אני עוצמת עיניים. הוא מתקרב ומניח את הבגדים עליי, על הידיים שלי. אני לא פוקחת עיניים, אבל ברור לי שהוא עומד מולי, קרוב אליי. אני שומעת את הנשימה שלו.

סל כביסה, הוא אומר.

אני מכווצת גבות. אין לי מושג למה הוא מתכוון.

סל כביסה, הוא חוזר. הוא עומד לרגע לידי, לבוש כל כך לעומתי, ואז נכנס לחדר האמבטיה. אני שומעת את זרם המים פוגע בכיור.