7674

הראש שלי תפוס. המזגן עוד לא הספיק לקרר את הסלון. הבית ריק. ואני עייפה.
עוד מעט אקבל הודעה אם צריכה לחזור לעבוד או שאני יכולה להמשיך להעביר לי ערב שקט בבית. כל כך לא בא לי לחזור. צריכה את השקט הזה... שוב. אבל כנראה שלא תהיה ברירה.
ועד אז, הרגליים שוב למעלה, העיניים כבדות. הבטן מעכלת את האוכל, ומרוקנת לי את כל האנרגיות שעוד נשארו לי בגוף.
איך המלחמה הזאת באה שניה לפני שהספקתי לתפור את מכנסי הג'ינס שכל כך רציתי. אבל אולי עכשיו, בימים הקרובים, ואולי אפילו היום, יהיה לי קצת זמן לזה. ואתפור אותם.
פגשתי חברה, שעובדת אצל מעצבת אופנה ידועה, שגם אני עבדתי אצלה בעבר. פתאום עשתה לי חשק שוב, להיכנס לזה. ראתה מה שלבשתי, ואמרה, זה לא מקצועי? בפליאה, ברור שזה מקצועי. קדימה, היא אמרה, אני אעצב ואת תתפרי. כן.. חייכתי אליה. ממש, זה מה שאני צריכה. לתפור לפי עיצוב של מישהו אחר. אם כבר, וזה לא ממש אכפת לי, לתפור לפי העיצוב שלה, עם הגימור שלי. עם הטאצ' האחרון שלי. להכיר בזה, שכל בגד שהיא מעצבת, בזכות חוסר המקצועיות שלי, והיצירתיות, יצא קצת אחר, ממה שהתכוונה לו בהתחלה.
אם תסכים לזה, אז אולי יש על מה לדבר.
אבל אני מכירה בעל פה את כל המעצבות האלה, שבחיים לא חיברו שתי חתיכות בדים בתפר. הן מציירות, מדמיינות, ונותנות הוראות. אבל כל ה"פיל" הוא בתפירה עצמה. תתפרי, ותראי מה יצא לך. אז הנשמה שלך תצא. אז היצירה שלך תבוא לידי הביטוי האמיתי שלה..
אז בינתיים, אני ממשיכה בשלי. טועה, מתקנת, משפרת, מתמודדת, ויוצא מה שיוצא.
כן, שוב חזרתי לדיון הנצחי הזה, של התבנית, מול הדמיון הפרוע. של המוסכמות, מול הפריצה שלהן. של הנורמה, מול החריגה.
שיהיה.
אולי אלך לנוח, ואם לא אצטרך לצאת מהבית, אנסה להשתעשע קצת עם הג'ינס.
למרות שהוזמנתי לריקוד מושחת. מושחת במיוחד.
ואם יהיו לי אנרגיות, אולי באמת אלך לרקוד. שוב. אבל הפעם, באמת...

משתוקקת לכתוב שוב..
בוער לי..
אבל לא יכולה.
עוד לא.

אולי נחסמתי שוב. אולי אני לא צריכה את זה יותר. אבל משהו ברצון לכתוב התגמד, קצת נעלם. הדחף הזה, לא מורגש כמו פעם. אולי שוב, החשיפה מפריעה לי.

מאחר ושום דבר, עדיין, לא מתפתח למשהו רציני, אני שומרת את כולם על אש קטנה. אז יש ימים שאף אחד לא מתקשר. ויש ימים, שפתאום, כאילו הם מריחים אותי, וכולם מתקשרים. אחד אומר בואי, אחד אומר, אני בא, אחד אומר תמצצי לי והשני אומר תאונני.
לכולם כמעט, אמרתי אתמול שאני לא רוצה. פשוט לא הייתי שם. לא הייתי חרמנית. נקודה.
ועדיין ממשיכה להכיר. אנשים חדשים. מילים חדשות. ביטויי רגשות חדשים.
כי זה מעניין, תמיד, להכיר מישהו חדש.
אבל זה לא מרפה, הרצון, התקווה, לפגוש כבר מישהו, שלא יברח.
שיראה את העיניים הדולקות שלי, את האש המרצדת בהן, את החיוך, את הרצון, את ההתלהבות, ויקבל אותם בחום ואהבה. ולא יברח.
אתמול שוב הייתה לי שיחה עם מישהו, שבסופה אמר, כמו כולם, ...אבל אני, מחפש זוגיות...
כן.. אמרתי לו. גם אתה, חמוד שלי. כולנו. רק שמשום מה, זה לא ממש הולך לשם.
אמרתי לו שאני לא מצליחה להיכנס לתפקיד ה"ניצודה". שאני חלק מכם, הגברים. אני כנראה ציידת.
אז שאל אותי, איך צדה.
קצת הגזמתי ואמרתי לו, אני מתבייתת, מפתה, שולטת וטורפת.
ככה אמרתי.
וזה באמת קורה לפעמים. זה קרה ביום שישי. עם ד. מהרגע שנכנס, רציתי אותו. רציתי שייגש אליי, שיתפוס אותי בלי בושה, שיגע, שילטף. והוא, בשלו. עמד בצד. הסתכל. ולא עשה שום צעד.
אז כציידת מנוסה, ניגשתי אליו, בלי מעצורים, ופיתיתי אותו. כמובן ששלטתי על הקצב. ובסוף גם טרפתי. בהנאה גדולה.
אבל פה, העניינים קצת שונים. אני לא ממש צדה. אבל בטח שלא מצליחה להיות ניצודה.
אני טרף קל. שיחה שתיים, ואני כבר שם.
וכאמור, קצת נמאס מזה.
אבל יש מחזוריות. והגוף מבקש את זה פעם בכמה זמן. ואני צריכה קצת חום ואהבה. אז מפיקה אותם בדרכים אחרות. נכון לאותו רגע, מנסה להשיג אותו. את החום הזה. ולרוב, מצליחה.
הריקנות..? כן.. אז יש קצת ריקנות אחר כך. זה מחיר, כנראה, שצריך לשלם.
אבל הרי גם בזוגיות ובאהבה, המחיר לא קטן.
לפחות פה, הוא בא והולך. חולף מהר. לא שוקע.
לא יודעת מה הוא באמת עושה לנשמה שלי. המחיר הזה שאני משלמת.
אבל בינתיים, הכל בסדר. ממשיכה לשרוד. ואפילו די טוב.
העבודה נכנסה לשגרה. קצת נרגעה.
המועדון חזר קצת לעניינים.
ק. עושה לי טוב על הנשמה.
והכל, בסך הכל, דופק לא רע.
נראה כמה זמן אני אחזיק מעמד בשגרה הזאת.

זהו. היום הרגשתי את זה. לגמרי.. הייתי שם.
רציתי להיות שפחה. שלו. רק שלו. רציתי להיות בידיים שלו, עם עיניים מכוסות, ערומה, כנועה, חסרת אחריות, חסרת שליטה. וכך היה.
כל כך רציתי להתמסר.
כל כך רציתי שיעשה בי כרצונו.
כל כך רציתי להרגיש שוב, את מה שהרגשתי אז.
לאבד את עצמי לדעת.
להתגרות עד אובדן חושים.
להתמסר.

ושוב, לצערי... זה לא קרה.
משהו בו, אני לא יודעת מה.
משהו בי, אולי.
משהו בנו, כשאנחנו נפגשים, פשוט, לא קורה.
הציווים, לא גירו אותי.
הסטירה, לא כאבה מספיק.
התשוקה, לא בערה. בכלל בכלל לא בערה.
אולי לרגע קט. כשהיינו צמודים. שכבתי לידו. והעיניים היו מכוסות. והוא לחש לי. אז הרגשתי את זה.
אבל עדיין,
משהו בהתנהלות בינינו, הרגיש לי, כאילו אני שולטת, ולא הוא.
משהו במילים שלו, באנרגיה, לא היה חזק מספיק.
לא מספיק יצירתי. לא מספיק עמוק. ולא מספיק מגרה.

שוב אני לא מצליחה להבין את הפער הזה, בין המציאות שלי, לבין המציאות שלנו.
לא מבינה את התשוקה שמתעוררת בי כשאני שומעת אותו. הקול שלו. נימת הדיבור. הטון.
ואז באחת, היא צונחת, כשהוא מתקרב אליי.
לא מבינה..
בחיי שלא.
אבל כנראה שבאמת, אין מה להילחם.
היה נעים, שוב, להרגיש את הרצון להישלט. להתמסר. לאבד את הצפון, את הדרום ואת האחיזה.
הרגשתי שאני רוצה את זה, איתו.
אבל לא היה שם מישהו מספיק חזק, כדי להשאיר אותי חסרת שליטה.
אולי פעם אחרת,
ואולי לא.

אני עוד לא יכולה. עוד לא. אבל היום, אני מרגישה את זה יותר מתמיד. את הרצון העז. להיות שלך. מרגישה את הלב יוצא לי מהמקום עכשיו, כשכותבת את המילים האלה.
מנסה לדמיין, מה בך עושה לי את זה. למה אתה. למה היום. למה בעוצמה כזאת.
אז אני לא יודעת.
היום, כי אתה לא מרפה. אתה ממשיך לרצות. אתה רוצה אותי. אתה רוצה אותנו. אתה רוצה. וזה כל כך נעים לי לדעת את זה. שאתה רוצה.

אני לא רוצה לראות אותך. אבל רוצה להרגיש. רוצה לשמוע. רוצה לדעת, שאתה רוצה.
הידיעה הזאת, מלווה אותי. גורמת לי לחכות לך, לצלצול הזה, לקול שמלטף אותי ב"מה שלומך".

ואז אני פתאום נרתעת.
חושבת על מה שאתה אומר. מה שאתה מבקש. מה שאתה דורש.
לא רוצה לאכזב אותך. לא רוצה להגיד לך לא. אבל זה מרתיע אותי.
הכי יקר לי, וקרוב לי ללב, זה שאתה לא מפסיק לרצות. זה ששיגעתי אותך, ואתה עדיין רוצה. וראית אותי, נגעת בי, ועדיין רוצה. וכל המכשולים והמטרדים למיניהם, ועדיין, אתה רוצה.
זה לא הכמות. וזה לא האופי של העניין. זאת האיכות.
ולמרות שאמרת שאתה משתעשע. אני לא מאמינה לך. אני חושבת שיש בך משהו שנמשך אליי, ככה, מתוך החיבור הזה, בינינו, על אמת.

ולא, אני לא רוצה למצוץ לך.
ולא, אני לא רוצה שתדפוק אותי בתחת.
ולא, אני לא רוצה שתרד לי.
ואפילו, לא שתזיין אותי.
טוב נו, לגבי האחרון, אולי כן. קצת. אולי הרבה. עמוק.
אבל מה שבעיקר חשוב לי
ועושה לי
חם בלב
ונעים בנשמה
זה שאתה רוצה.
אותי.

הלוואי שזה היה יותר..
יותר מציאותי
יותר הגיוני
יותר נכון
ויותר אמיתי.

עשיתי פאשלה. העייפות כנראה החזירה אותי מוקדם מידי למיטה. והפאשלה שלי עלתה כמה מאות דולרים. טוב נו.. זה ברור שעם עומס שכזה קורות פאשלות לפעמים. אבל התגובות שלו, ההלם שהוא נמצא בו, מה?? את עשית פאשלה?? כן כן אדוני, אני, בשר ודם, עושה פאשלות לפעמים.
זה יעלה לי.. זה הרי ברור. הוא יזכיר לי והוא יזכיר לי. המניות שלי צונחות פלאים אצלו, אחרי פאשלה כזאת. הכסף, זה מה שחשוב. אי אפשר לראות שיש בן אדם מאחורי ההגה של המערכת הזאת. בן אדם, שלפעמים עושה טעויות. טוב, אולי אני קצת מגזימה. אבל לזכותי ייאמר, שבכל המלחמה הזאת, כמעט, לא עשיתי טעויות בכלל. והנה. דווקא עכשיו. בין שינה לשינה. בין התעוררות להתעוררות. עשיתי פאשלה.
כי ככה זה אולי. כשעובדים מהבית. אז דברים רבים מסיחים את דעתי. ופתאום, מה שהייתי צריכה לזכור, נשמט ממוחי.
וזה מה שקרה.
ועוד מתוך שינה, לקבל על הראש. להבין שטעיתי.
באסה.
אז כבר התעוררתי. עוד לא שטפתי פנים. ולא שתיתי קפה. והייתי רוצה נורא עכשיו שיהיה לי חיבוק חם ואוהב במיטה. כשמה שכן רובץ אצלי במיטה, זה רוני החמוד שמתכרבל בין השמיכות.
טוב, זה גם משהו. אבל מילה טובה, לא הייתה מזיקה. למרות שיש לי את כל המילים הטובות בשביל עצמי. אבל מה לעשות.. אני כל כך שונאת לעשות טעויות. כל כך כל כך לא חיה איתן בשלום.

עכשיו הייתי רוצה שתתקשר. ותלטף אותי עם הקול עמוק שלך. ותקלל אותו. ותעודד אותי. ותהיה מקסים, כמו שאתה תמיד. טוב נו.. כמעט תמיד. אבל אני יודעת שלא תתקשר. ולצערי, אני גם יודעת כבר, שהקול שלך במציאות לא נשמע בכלל אותו דבר. אולי אותה נימה. אבל גם היא.. קצת משובשת. לפחות יחסית לטלפון.
זה מוזר לי לכתוב על זה, כי אני יודעת שהעיניים שלך ירפרפו על פני המילים. ואני קצת חוששת. אבל אשחרר את זה מהמערכת. כי שום טוב לא יצמח מזה כשזה תקוע בינינו.
הקול שלך הדליק אותי. כן. והמילים שלך והרצון שלך. וכן, מה לעשות, ברגע שאמרת שאתה נשוי, קצת ירד לי. למרות שטרחת להעלות את זה חזרה מהר מאוד. אבל הריאליות, מתדפקת בעוצמות בתוך המוח, ואני יודעת, שאתה מחוייב למשפחה היפה שלך. ולעולם לא תהיה לי.
ולמרות שאוהבת סקס שכמוני, צריכה לקפוץ על גוף מטריף כמו שלך, על קול משגע כמו שלך ועל דמיון פורה כמו שלך, עדיין - זה לא ממש קורה.
חלמתי עליך עכשיו. חלמתי שאתה בא, ושוב, מצווה עליי עיניים מכוסות עם צעיף משי. ואני לא רואה כלום. ואתה לידי. ופתאום יש לך טלפון. ובמקרה, הצעיף משתחרר מעט. ונופל. ואני רואה אותך.
ואתה נראה כמו נסיך. נסיך איטלקי. רחב. שיער גלי, קצת מאפיר. עיניים בהירות גדולות. פנים רחבות, חזקות. שפתיים גדולות. יפה תואר. עדין וחזק בו זמנית. והפנים שלך עושות לי צביטה, כל כך חזקה בלב, שאני נצמדת אליך, מחבקת אותך, ואומרת לך, זהו, התאהבתי בך.
אני חושבת שרגע אחרי זה, בחלום, כבר השתנית. הצעיף פתאום נפל מכיוון אחר, ואתה גם, נראית אחרת. לא זוכרת. ולא זוכרת את סוף החלום. רק שחלמתי את זה. וזה היה נעים וכואב.

ולגבי המציאות, אולי השקטתי את ההתלהבות. אולי המפגש בינינו, שהיה מוזר וקצת אנמי מידי בשבילי, השקיט אותה. אני לא יודעת. מה שבטוח, שהיא בהחלט נרגעה. אם ב"זכותי" ובזכות ההתלהבות שירדה, ואם ב"זכותך" ובזכות ההתלהבות שירדה לך, נוכח ההתלהבות שירדה ממני.
לא יודעת. ובאמת אין טעם לדוש בזה כל כך הרבה. ובטח לא להילחם.
אבל הייתי רוצה אותך עוד. קרוב לי לאוזן. מעלה אותי לרמות הרגש החזקות, שהצלחת בכישרונך הרב להעלות אותי, לא פעם ולא פעמיים. משהו ממך לא מאפשר לי לשחרר. לעזוב.
אני רוצה. אבל מודה, הרצון הזה מבוסס על משהו שלא כל כך קשור למציאות שלנו.
הוא קשור למציאות שלי, עם הקול שלך לוחש לי באוזן.
ואולי, רק אולי, נוכל לחבר בין המציאות הפרטית שלי, לבין המציאות שבה אנחנו ביחד.
אולי, ואולי לא.

קול המוסיקה הפסיק לשדר. זה קרה כבר כמה פעמים מאז תחילת המלחמה. התדר דומם. ומידי פעם, קריין עולה לאוויר, ומודיע באיזה אזורים בארץ מופעלת אזעקה עכשיו, ושכדאי לתושבים באיזורים אלה להיכנס לחדר מוגן או פנימי. מוזר. הפכו אותו לערוץ חירום, של המלחמה הזאת.
לא יכלו לקחת משהו יותר לא נחוץ כמו רשת ג' או משהו כזה. דווקא את המוסיקה הקלאסית הפסיקו לשדר..
סתיו השקתה אותי שוב, כמו שצריך אתמול.
במן אקט ספונטני ונמהר, מצאתי את עצמי עם ק. במועדון. קצת בגלל שרציתי לראות את ההופעה של ונוס, וקצת בגלל שרציתי שק. יהיה שם, ויחווה את המועדון בפעם הראשונה. לצערי, המועדון לא היה כבכל יום שלישי. האווירה הייתה אחרת. האנשים קצת אחרת. והמוסיקה, לגמרי אחרת.
אבל בכל זאת, מצאתי את עצמי בשתיים בלילה, מפזזת בטירוף, מזיעה נורא, מפלרטטת עמוקות עם פילוסוף בעל שורשים יהודיים חזקים. היה קצת הזוי. החושניות, החום, האהבה, עם הציטוטים המרשימים מכל ספר אפשרי שקראתי בחיים, או שלא קראתי. ניטשה, הרמן הסה, תנ"ך ורבים וטובים אחרים. וכל זה, תוך ריקוד חושני מתמשך, מגע נעים, מילים חמות והרבה הרבה אלכוהול.
שוב. תודות לסתיו. שגם הפעם לא הכזיבה. כל כך יפה הילדה הזאת.
מזל שעם הפילוסוף, זה היה רק פלירטוט חסר מעצורים, ותו לא. כי כשהגעתי הביתה, חיכתה לי הודעה ממנו, ש"גם אני נשוי".. לא יאומן.
אבל הפעם, לא התרגשתי מזה בכלל. היה לי נעים. לא ידעתי. לא היה רלוונטי. לא היה המשך. וזה הכל. מה שאני לא ממש מבינה, זה למה הריח שלי מושך אותם. את כל הנשואים האלה.
למרות שהירהרתי בזה בימים האחרונים מעט, וגיליתי, שאולי משהו מושך אותי לשם. הקלות שבעניין, זה שאין שם לחץ, זה שזה לא יכול להתפתח לשום דבר משמעותי. או לפחות לא מחייב וטוטאלי. בעצם אני לא יודעת. הכל יכול להיות. אבל זה קצת מקל עליי את ההתמודדות, עם יחסים אפשריים. וזה משאיר אותי להתענג על הרגע, ועל המצב, ועל החוויה.
הבוקר הזה הזוי מעט.
התעוררתי מוקדם מידי. אחרי שהלכתי לישון מאוחר מידי. עם הרבה יותר מידי אלכוהול בדם.
אבל נראה לי שאחזור להתפנק במיטה עוד מעט. אדליק מזגן. אתחבר ל"חדר בית המלון" שלי, ואצלול. למרות שהעבודה חזרה לקצב הקודם שלה, ואני שוב לא בחופש. כך שאם הטלפון מצלצל, אני מתייצבת, עונה ומתפקדת.
מה לעשות.. אלה הם חיי.

בהתחלה זאת הייתה רק מחשבה חולפת..
חשבתי שהמשפטים הבנאליים האלה של השולטים כגון "קודם כל תמצצי.." או "אחרי שתמצצי נדבר.."
הם סוג של להשיג "מציצה קלה", עבורם. במקום לשלם חמישים שקל בתל ברוך, הם עוטים עליהם את תפקיד השולט, ומצווים על השפחה, למצוץ. קודם כל, למצוץ.
אז בהתחלה, רק חשבתי את זה. למרות שניסיתי לדחוק את המחשבה הצידה. ניסיתי לחפש אלמנטים אחרים של שליטה.
אבל היום, קיבלתי הוכחה ברורה שכך הוא הדבר.
כן, יש גברים בכלוב, שמתחזים לשולטים, דורשים מציצה, ובזה מסתיימת יכולת השליטה שלהם.
היצירתיות איננה. הרגש לא מתפקד. הרדידות מנצחת על הכל במן דיס-הרמוניה מזוויעה.

שיתביישו להם. לנצל את המרחב העמוק והיפה הזה, כדי לקבל מציצה..
איחס.

מזל שיש פה גם שולטים אמיתיים.

שחור בעיניים הבוקר. התנגשות המסוקים והחיילים ההרוגים. הרבה יותר קשה לשמוע על חיילים הרוגים, ועוד בקצב כזה, מאשר על נפגעי קטיושות. לא, בעצם לא. הכל נשמע נורא. מפחיד בעיקר. אבל החיילים נמצאים בקרב מתמשך ומבעית. מתח, לחץ, יריות, פגזים, פיצוצים, ריצות, חם, צעקות, בוער, כאב ושקט. תמיד יש איזו נקודה של שקט. שאז יודעים שהגרוע מכל הגיע. עצוב.
שש וחצי בבוקר. השמיים מעלים הד מונוטוני של רעש מטוסים, ציחצחתי שיניים והיה נדמה לי שאני שומעת אזעקה רחוקה. חשבתי אולי בתל אביב. אבל מיד הבנתי שאם היה בתל אביב, אז היה גם פה, וכנראה שזאת הייתה אזעקה של חנות או משהו. ולא של מלחמה.
אבל המצב לא טוב. וזה מעציב אותי. וגם מעצבן.
אף פעם לא הבנתי מלחמה. אתה צריך להיות פאנאטי כדי לקום בוקר אחד, ולהתחיל מהומה כזאת. אידיאליסט רציני. טרוריסט צמרת. אחרת מה רע השקט והשלווה. גם אם סובלים. וגם אם חסר. עדיין, עדיף להיות בשקט, בלי סכנה ממשית לחיים, בלי הרעש הנורא הזה של המלחמה המתחוללת מסביב. לא?
כן, זה ממריד. והיום שהיה לי אתמול לא תורם מאומה למצב. ומרוב שהיה רצוף באכזבות, אני כמעט ולא רוצה לחזור ולשחזר אותו. או לכל הפחות לכתוב עליו, מילה נוספת. אבל כנראה שאכתוב. לפחות על א. למרות שגם בפגישה איתו, מצאתי את האכזבה. שוב מעצמי.

הגעתי לבית קפה, לפגוש חברה. הגעתי באפיסת כוחות. כנראה חשבתי שאני יכולה. אבל בעצם הייתי צריכה להישאר בבית. ועדיף אם זה היה במיטה.
אז התיישבתי, או ליתר דיוק צנחתי על הכיסא. ובהיתי מסביב. הזמנתי אספרסו וכוס מים. הרבה קרח, בלי לימון. מזל שהמים הגיעו מהר, אחרת באמת הייתי מתעלפת.
לא היה לי נוח. משהו במיקום, בכיסא, במאוורר הגדול שפעל מאחורי. סקרתי את השולחנות מסביבי, קמתי, ועברתי מקום. לאט. העברתי את הקפה והמים. את המפתחות ומשקפי השמש. את הקסדה ואת התיק. ככה, בנגלות. כל פעם, שני דברים. לא היה לי כוח לאופרציה הזאת. וכשנגמרה, צנחתי שוב לכיסא החדש. והפלא ופלא, גם בו לא היה לי נוח.
הסתכלתי שמאלה ואחר כך ימינה, וראיתי אותו מסתכל עליי. חייכתי בעייפות, ואמרתי לו, אני לא מוצאת את מקומי היום. אז הוא חייך ואמר, בואי תיכנסי לפה, יש פה כורסא ומזגן, יהיה לך נוח.
וככה התחלנו לדבר. עדיין לא עברתי פנימה, מולו. אבל עברתי לכיסא קצת יותר קרוב.
שלושה משפטים אחר כך, הוא אמר לי שנראה לו שאני צריכה זיון. אמרתי לו, אין לך מושג כמה. אבל אין לי כוח. אני מותשת. ועוד היה לי עכשיו משהו, שבכלל לא תרם לעניין. שאל אותי מה, עניתי לו בקצרה, על המפגש המוזר שהתרחש שעתיים קודם.
הכרתי אותו. אני מכירה אותו. את השם שלו. את החיוך. את השיניים. אפילו את הבן שלו, שראיתי בתמונה על מחזיק המפתחות.
לא הצלחתי להיזכר מהיכן אנחנו מכירים. אבל אני יודעת שהיה מפגש. אולי אפילו מפגש סוער.
בכל מקרה, המשכנו לפלרטט. חמש דקות אחר כך, הוא הציע שנעזוב את המקום ונלך אליי או משהו. ונתפרק. נשתולל. נסתער אחד על השניה.
אם לא העייפות, והעובדה שהחברה הייתה אמורה להגיע בדקות הקרובות, בטוח שהיינו הולכים.
אבל בכל זאת, היא מגיעה מרחוק. וגם, כמה זיונים חד פעמיים כאלה בן אדם צריך.
אז כנראה שהרבה. ואני קצת מצטערת שלא גמרתי את הסיפור הזה איתו, אצלי במיטה. אתמול.
עברתי לשבת מולו. עדיין עייפה, כבדה, סהרורית. היה נעים. ההיכרות הטבעית הזאת. התחושה שאנחנו מכירים כבר שנים. לפחות מצידי. בלי לחץ. מצב נעים שכזה.
ואז היא הגיעה, וחזרתי למקומי, ישבתי מולה. הסתכלתי. בהיתי. הקשבתי. דיברתי.
אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה שהייתי רוצה להיות במקום אחר עכשיו.
במיטה. אם לא איתו, אז לבד. היה לי קשה להחזיק את עצמי ישובה, קשובה ומעוניינת.
בשלב מסויים הוא עבר החוצה, לכיסא שלידי. קצת נגענו. הרגל. היד. העיניים. האוזניים.
ואז היא הלכה.
הייתי צריכה להחליט. הולכים אליי, או לא הולכים.
הכל היה כל כך זורם וטבעי. לא מבינה למה עצרתי את זה. במצבים הרבה פחות נעימים, אני ממשיכה הלאה, עד הסוף. אז למה במצב הזה, שזרם בדיוק למקום הזה, שאני כל כך צריכה עכשיו, למה דווקא אז, עצרתי.
העייפות כנראה. והחשש מפני הרדידות שאחרי. מפני הרגע שאחרי, אחרי כל הטירוף שנהיה בו, כשהוא ילך. המחשבות האלה גרמו לי להישאר במקומי.
מזל שקיבלתי טלפון, מדייט טרי וחדש. בלי הרבה דיבורים, הצעתי לו להיפגש. הוא אמר בסדר. קבענו. והודעתי לבחור המקסים שישב לידי, שלא היום. היום זה לא יקרה.
הייתה לי חצי שעה להעביר בבית קפה. אמרתי לו, בוא שב לידי, יותר קרוב.
הוא בא בשמחה. והתחלתי לגעת בו.
הרגשתי כאילו היינו שם כבר. כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. היה לי נעים. ליטפתי לו את הגב. את העורף. הוא שאל אותי, מה, כאן, בבית קפה. שאלתי אותו, אתה מתבייש ממישהו. הוא אמר לא, ממש לא. אז המשכתי. זה היה יותר מנעים. הרבה יותר מנעים.
לקחתי את הטלפון שלו. והלכתי.
הפגישה הבאה הייתה נוראית. שוב פעם עמדו עם אקדח לראשי ודרשו תשובות.
את שולטת, או נשלטת. את מסוגלת לזה, או לא.
יאללה, שיעזבו אותי כבר. הם לא מבינים שיש יותר מזה בחיים האלה. שהקשר מוביל למקומות הנכונים. ואם זה לא יקרה אז לא נורא. ואם זה יקרה, אז אחלה. אבל לא צריך לקבוע ולהגדיר ולצייר בדיוק את מה שאפשר לעשות או אי אפשר, כבר בפגישה הראשונה.
אז כן, יצאתי בתחושה חמוצה, שממש לא בא לי לשלוט בו. בעיקר אחרי שהציג את זה בצורה כל כך חד משמעית וברורה. אני רוצה שתשלטי בי, אבל לא נראה לי שאת מסוגלת.
נכון. לא מסוגלת. לפחות לא בך.
ואז הבנתי. שדווקא השולטים, מעלים בי את הצורך לשלוט. מעוררים בי את היצר הזה, להכניע אותם. ואילו הכנועים, לא מהווים אתגר. לא מושכים אותי לכיוון הזה.
מה שמושך אותי בעניין זה התהליך. ואם הוא בא אליי, בסוף התהליך, אז מה זה שווה.
כן אני יודעת, זה שווה. יש כאלה שזה שווה להם. אבל לי, כנראה, לא.
אז אחרי כל זה, חזרתי הביתה. עדיין עייפה. משועשעת בצורה סרקסטית.
ואם אימא שלי לא הייתה ישנה בסלון, היה מגיע אליי א. כי הוא ביקש מאוד יפה לבוא לעשות לי מסאג'. ואז זה היה סיום מתוק לכל היום המוזר הזה.
אבל מאחר והיום נראה כמו שהוא נראה, כנראה שגם הפגישה הזאת, הייתה יוצאת בסופו של דבר מאכזבת.
אז אני מאוכזבת מעצמי, וחיילים נהרגים לי בצפון.
זוועה.

פתאום שמתי לב, שכל המגעים שהיו לי אתמול, היו עם אנשים שהשמות שלהם מתחילים בא'.
כמעט כולם.
מוזר.

כמה נעים השקט. הבית ריק. מידי פעם נשמעים צעדי קצות האצבעות של רוני, הולך בבית, מהמטבח, לחדר שינה, למרפסת וחוזר חלילה. הרדיו על המינימום, כך שלא נשמע. המזגן כבוי.
אני יושבת. ומפשירה.
לא מהקור של המזגן, כי גם בלילה הצלחתי לישון שתים עשרה שעות מעולות ועמוקות בלעדיו, אלא מהלחץ. מפשירה מהלחץ. מרפה. ומשחררת.
רק מידי פעם צפצופים עצבניים בחוץ, שמפריעים. אבל אני מתעלמת. שקועה עדיין במנוחה.
התעוררתי בבוקר, בלי כאב. הכאב הפסיק. אני אתן לזה כמה שעות, ואם הכאב לא יחזור, אני לא אלך לרופא לקחת אנטיביוטיקה.
אולי זה עבר. אולי זה היה "סתם חלום".. לא יודעת. העיקר שהגוף עכשיו רגוע.
עייף, כבד, סחוט, מותש, מרוסק - אבל רגוע.

דיברתי עכשיו עם הבוס שלי. אם הייתי בקו הבריאות, הייתי פורצת בבכי עכשיו. והאמת.. גם ככה, די בא לי לעשות את זה. אני יודעת שהוא מרוצה מאיך שהכל דפק כמו שעון כשהוא לא היה, ואני יודעת שהוא חושב שאני מדהימה באיך שתפקדתי שבעה ימים של מלחמה. אבל עדיין, התגובות שלו, כל כך צוננות יחסית למצב שהיה, ויחסית למצב שלי עכשיו, שזה מחפיר.
ובכלל, העובדה שאני נחה בבית, והוא שם, משתלט על העניינים, לא נעימה לי בכלל.
הייתי שולטת, מלכה, אחראית, במשך שבוע. ואני גם ככה בדרך כלל, אבל תמיד יש אותו, להפיל עליו את האחריות, לזרוק אליו דברים שאני לא יכולה להתמודד איתם. ועכשיו, עצם זה שהגיע ולקח את שרביט הניהול של כל האופרציה הזאת, משום מה, זה לא נעים לי.

אבל אני חייבת לדעת לשחרר. באמת לשחרר. למה לעזאזל אני מרגישה שאני משחררת אז אני לא בסדר. ובכלל, הוא נותן לי להרגיש שאני לא בסדר.
היה אתמול איזה פיצוץ בעבודה. חלק בזכות העובדה שבאמת נגמרה לי הסבלנות. אבל גם חלק לא מבוטל בזכות העובדה שלא הייתה תקשורת בין האנשים. וגם.. לא הייתה כימיה. למרות שעל כימיה אין לי בעיה להתגבר. אנחנו הרי בעבודה. ולא צריך לפתח יחסים עכשיו. אבל עדיין, משהו שם לא דפק כמו שצריך בכלל. והעזרה שהייתי צריכה בהרגעת המצב, לא הגיעה. למרות שהייתה נוכחת, לא יצאה לפועל. בקיצור, נדלקה שריפה. שהוא עכשיו, צריך לכבות.
אני מאמינה שיצליח, לכבות אותה. אבל עדיין, מאחר וזה האירוע האחרון שהיה במשרד באמתחתי, יש לי אחריות לא קטנה על העניין. התפקעתי, התפרצתי והדלקתי את המערכת.
ועכשיו, הוא מכבה אותה.
אז כן, זה השאיר טעם לא טוב בכל העניין. אבל כוס עמק. כל בן אדם, יש לו את הקצה שלו. ולי, נגמר.. בדיוק כשהם הגיעו והייתי צריכה לשרת.. גם אותם.
אז זה המצב.

בקיצור, מתחיל לי כאב ראש עכשיו. ואני צריכה לחזור להירגע.
לא יודעת מה לעשות עם הזמן הזה שהתפנה לי. אני לא מרגישה יפה מספיק כדי לפגוש אנשים עכשיו, ולא חזקה מספיק כדי להזדיין או להתחרמן.
למרות שפתאום בא לי לצאת לשתות בירה, לצחוק ולהשתכר. נראה.. אולי בערב.

אז.. אנוח. בינתיים.