7674

אין לי כוח לכלום. לא לעבוד. לא לחשוב. לא להיפגש. לא לדבר. לא לכתוב. פשוט.. לכלום.
שלא נדבר על להזדיין וכאלה דברים מהסוג הזה. כמעט והמילה הזאת יצאה לי מלקסיקון המחשבות, מרוב שאני לא בעניין.
אני עייפה, מרוקנת, עצובה, סמרטוט. בגדול, אפשר להגיד, שאם הייתי יכולה למות לאיזה שבועיים, אז הייתי קופצת על המציאה. למות לשבועיים, לא להיות פה. לא לחיות. לא לחשוב. לא להיות מודעת. לא להרגיש. כלום.
כן, קצת קיצוני. בדרך כלל, כשאני במצב כזה, אני רוצה למות לשלושה ימים. לא יותר. אבל הפעם, זה בא ביג טיים. שבועיים שלמים. לא רוצה להיות.
אני מאוכזבת קשות מעצמי, בכל מיני תחומים. בעבודה, בהזדמנויות, בקשרים, ביחסים, במשפחה, ובעוד כל מיני תחומים חשובים יותר ופחות.
פשוט לא רוצה.
לא רוצה כלום. רק איזה כדור, שירדים אותי לשבועיים.
אז חשבתי לנסוע לחופש. פריס ירדה מהפרק. עכשיו אילת על הכוונת, או איזה דיל אחר. למקום שמחוץ לארץ. הייתי נוסעת לסיני. ככה, להיזרק לאיזה שבוע. לבד. אבל אבא שלי בדיוק נסע. ונראה לי לא לעניין לנסוע עכשיו. במיוחד עם ההתראות.. ששני בני משפחה ילכו בסיני...?:) הצחקתי את עצמי. נו טוב.. לפחות את זה אני עושה.
פאתטית. כמה שאני מרגישה פאתטית. לא מוצלחת. לא יעילה. המערכת שלי פשוט לא עובדת. אולי זה בגלל שבאמת אני צריכה חופש. ועוד לא יצאתי לחופש. אבל נראה לי שזה בעיקר כי הוצאתי כל כך הרבה אנרגיות בחודשיים האחרונים, וקיבלתי בעיקר זין בעין בחזרה. בתמורה. בתגמול.
או במילים אחרות, לא קיבלתי כלום. וזה יותר ממתסכל. ואין עם מי לדבר.
בא לי לבכות. והנה זה בא. קצת עולות הדמעות. סוף סוף. והמחזור בכלל רחוק, עוד שבוע לפחות, כך שזה לא יום לפני המחזור, שבו "הדמעות זולגות מעצמן.."
אבל גם אם זה היה, נראה לי שיש לי מספיק סיבות לבכות.
שום דבר לא צלח. שום דבר לא הניב תועלת. לא רזיתי. לא התחלתי לעבוד בשום פרוייקט. לא יצאתי לחופש. אין לי בן זוג. לא קניתי דירה. לא קיבלתי תגמול ראוי על הקריעת תחת במלחמה. בקיצור, חרא. לאללה.
אבל אני בדרך כלל לא בוכה. ועכשיו פתאום מרגישה, שאני רוצה לבכות. לזעוק. לעולם. שכולם ישמעו. כמה אי צדק יש בעולם. כמובן שרואים אותו בכל מקום. אבל בדרך כלל אני מנסה לפלס את דרכי בלי לגעת בו. או לכל הפחות, לא לראות אותו.
אבל עכשיו, זה אול אובר מי. מכל כיוון. זה נובע. ומתפרץ.
החוסר צדק. הרוע. האטימות. המוסר הירוד.
שכולם ישמעו, שרע לי.
ושכולם ידעו, שלא משנה מה, ולא משנה מה יאמרו, ולא משנה מה אני אעשה,
זה יעבור מעצמו. בלי עזרה של אף אחד. יידחק שוב למעמקי הנפש, ישב לו בפינה המסריחה שיושב תמיד.. עד הפעם הבאה שיצא.
לא.. אין לי כוח לשנות. לא באופן מהותי. בלי תיקונים ובלי שינויים מרחיקי לכת.
זה יעבור.

זאת הכותרת. זה השיר עכשיו. מזמזם לי בראש, שומעת אותו, שרה אותו, קוראת אותו.
מוש בן ארי שר את זה יפה. נינט לא משהו. ועכשיו אני מחכה לשלמה גרוניך. מאמינה שהוא ישבור את שניהם באיכות ובמנעד קולו.
ועד אז, אני שרה. יפה. באמת שיפה.
מרגישה פתאום שזה כבר לא המקום שלי. שאני כותבת, בלי להרגיש את החום בכתפיים. ההוא שהרגשתי תמיד כשכתבתי פה. זה כבר לא המקום המפנק, שבו אני מוציאה את כל מה שיש. אבל אולי, רק אולי, זה עדיין אותו מקום, רק שאני, לא אותו דבר.
למרות שאני חושבת, שנחשפתי פה, בשבוע האחרון, לכמה דברים מאוד לא נעימים, שגרמו לי לרצות להתרחק. ולהפסיק לשטוח ולפרוש את עצמי מול כולם. החשיפה הזאת, כבר לא נראית לי נחוצה. וגם לא ממש נעימה. העיניים הקוראות כבר לא מפרגנות. והכי חשוב, אני, כבר לא ממש נהנית.
כותבת עכשיו, וליבי קצת נכמר. קצת מתכווץ. קצת משחיר. משהו לא נעים. אולי נאטמתי בימים האחרונים. אולי סגרתי קצת. חסמתי שוב. ועכשיו, כשאני כותבת, פתאום חושפת, נפתחת, ולכן משהו מלנכולי, כבד קצת, נובע החוצה.
יכול להיות בכלל, שעברתי איזה תהליך פה, עם החשיפה, עם הפורקן, עם החוויות. והתהליך הגיע לשלב, שבו הייתי צריכה עוד קצת, לפתוח, לשחרר, או לחסום - שוב.
וכנראה שהבחירה שלי היתה, שוב - לחסום.
אולי כי אין לי תמיכה. אולי כי אין לי חבר. אולי כי אין לי מקום שאוהב, בלי תנאים, ושאוכל לסמוך עליו.
ואולי כי פשוט, כזאת אני, לא רוצה לפתוח, לא רוצה לשחרר, ומעדיפה להישאר חסומה, בטוחה ומוגנת.
אולי קצת התאכזבתי. אולי קצת פיתחתי ציפיות, במקום שלא הייתי צריכה. אולי תליתי תקווה, במשהו, שאולי היה מתפתח, ואולי הוא לא. לא יתפתח, ולא הייתי צריכה להאמין בו.
אני כבר לא יודעת.
ידעתי שאם אכתוב פה מילה, או שתיים - אתחיל להתעסק בעניינים האלה, של אמון, בטחון וכאלה.
אז עדיף שוב, שאפסיק לכתוב, ואמשיך את חיי,
למרות שאני לא מסופקת, ולמרות שממורמרת, ולמרות שלא מרוצה,
נחה לי עם הרגליים למעלה, בתנוחה המפורסמת והידועה לשמצה,
שותה קפה קר, מעשנת סיגריה, ממאיסה על עצמי את כולם, כולל את עצמי,
ומחכה לשלושה בספטמבר - שאולי אז, יהיו כרטיסים אטרקטיביים לחו"ל.
שיר למעלות.

אתמול הייתה לי התקפה בולמית. רציתי לאכול, הכל מהכל וכמה שיותר. לא ממש יצא ככה, אבל בהחלט נתתי לעצמי. בראוניס מקפהנטו, פקאנים מצופים בשוקולד לבן, והיום קרואסונים עם שוקולד מלחם תושיה, ושתי שקיות שוקו.. ועכשיו עוד חזרתי ממסעדה, אחרי אנטיפסטי ופוקצ'ה. טוב נו.. המסעדה זה לא ממש נחשב, אבל בהחלט התפרעתי. אה, ובכלל שכחתי. אתמול, אחרי העבודה, עצרתי בסופר וקניתי בשר. ועשיתי קציצות לי, קציצות לרוני וספגטי בולנז. מה זה השתגעתי.. שחבל על הזמן. לא יודעת מה עבר עליי, ועדיין. מרגישה מן ריקנות כזאת. או שאולי סתם התפרקות. בא לי להתפרק.. לא לשמור, לא לדאוג, וליהנות. כן, מה קרה.. קצת להתפנק. כבר שבועיים בערך אני שומרת על מה שאוכלת. לא ממש שומרת, אבל משתדלת לא לאכול דברים משמינים. אז התפרקתי לי ליומיים, ואולי גם לשלושה, כי קניתי היום קצת עוגיות.. ככה, שיהיה לי בבית. כי אתמול בערב מרוב שלא היה לי כלום מתוק בבית מצאתי את עצמי אוכלת את הריבה של סבתא, שנמצאת פה כבר שנה במקרר, עם כפית. מעולה. ריבה באמת מעולה, אבל ברצינות.. יש גבול.
אימא שלי נטשה את הזירה ליומיים, ואני לבד. סוף סוף, גם בבית, בלי עבודה וגם לבד. השילוב הקדוש. כן ירבו. שיגיעו עוד הרבה. הם יגיעו, אני יודעת. אני אשוב להיות לבד.. עם החופשים והכל, אבל בינתיים, כל פיסת שקט כזאת, נטרפת בחום.
אולי אני אסע לפאריס ביום ראשון. עוד לא החלטתי. נראה אם אני אמצא איזה כרטיס אטרקטיבי. כי הדירה שם ריקה, והטמפרטורות ירדו. ולמרות שלא מתחת לאפס, זה כבר מספיק קריר כדי להיות נסבל.
זה די ברור שלא הספיק לי החופש הקצר שהיה לי. שלושה ימים, אימא שלי הייתה פה, קירקרתי סביב אחותי.. כדי שלא לפספס אותה, כי עוד מעט תשוב הביתה, וכל הזמן התרוצצתי. לא ממש נחתי.
ואילו פאריס, בדירה שם, בקומה השביעית, עם הנוף הנעים של הרובע השש עשרה, לבד, קורץ לי פתאום, מאוד מאוד מאוד.
אז אולי..אני עוד אמצא את עצמי ביום ראשון על המטוס.

קצת מזועזעת. קצת מתפכחת. פותחת את העיניים ומסתכלת.. מפרספקטיבה שונה.
על עצמי, על האתר, על העולם הזה.
ראיתי אתמול את הסרט "8 מ"מ" עם ניקולס קייג'. את הסבל שלו, לראות את האנשים הפאתטיים האלה, שנהנים או מתגרים מזוועות שונות. מהכאבות. מהלקאות. מחתכים. מניצול ילדים. מכאב. וכן.. גם ממוות.
אז כן. אני יודעת שפה זה שפוי, בטוח ובהסכמה. ולא יקרה כלום. אבל מצד שני, עשיתי סקירה קצרה בבלוגים של הילדות האלה, שנפגעו מאדונן. ואז נכנסתי לאתר שלו, והסתכלתי על תמונות שפירסם, שמאמינה שחלק מהן, אמיתיות, ואותן ילדות מצולמות שם, קשורות, כפותות, כואבות.
באה בי תחושת גועל. בשלב מסויים פשוט הרגשתי בחילה, וסגרתי את האתר.
נזכרתי בפעם הראשונה שנחשפתי לעניין, לפני מספר חודשים. זוכרת איך נכנסתי לאתרים, הסתכלתי על תמונות, והתחרמנתי מזה.
והיום..לא רק שבזיק של גירוי לא התעורר בי, אלא ההיפך מזה. נגעלתי. זה דחה אותי. ריחמתי עליהן. זילזלתי בו. לא יודעת.. פשוט.. רגשות קשים והפוכים לגמרי מהסיבה ההתחלתית שנכנסתי לתחום הזה.
נזכרת בסרט מאתמול, במילותיו של המוכר בחנות המין, שמזהיר את ניקולס קייג', שכשנכנסים לזה.. מתמכרים ולא יכולים לצאת. השטן.. הוא אמר, תופס אותך, וכובש.
ובאותה נשימה, נזכרתי ב"יועצים" השונים שטרחו לפנות אליי כשנכנסתי לתחום. ואמרו, במילים זהות למדי, שאם אני חדשה, שאני אקח את הרגליים שלי ואברח, כי אחרי זה, לא אוכל לצאת
מזה.. לעולם. וזה כמו כדור שלג, הולך וגדל, ומתעצם.
אז נזכרת בחודשים שעברו עליי. בהתלהבות בהתחלה. בנסיונות הרבים. בנסיונות הכושלים. בנסיונות המוצלחים. בשיחות הארוכות והמעמיקות. בהבנות. בתובנות. בעיקר כלפי חוץ. לא ממש עירבתי את עצמי בעניין. לא ממש בדקתי את עצמי, מגיבה לעניין. אולי כי לא נתתי לעצמי מספיק הזדמנויות. אבל את הקווים הכלליים קלטתי.
אם אני שולטת, אני לא ממש מתחברת לזה. התחושה של להיות יותר ממישהו.. לא ממש עושה לי את זה.
ואם אני נשלטת, אז יש הרבה תוכן ועניין. ואני כן מתחברת. ואפילו מתגרה. אבל זה צריך להיות במגע, מיני כמובן, בלי השפלות, בלי שליטה מנטלית. עם הרבה חום ואהבה.. וכאב.
אבל הקיצוניות שמתקיימת פה, ושם, ובכל מקום שיש בו בדס"מ, לא מתאימה לי, בכלל.
לא מתאימה לי כי אני לא מתגרה מזה. אבל יש עוד כמה סיבות פילוסופיות פסיכולוגיות קיומיות.
בגלל שאני לא ממש מחפשת להגשים את עצמי. ואני לא מתיימרת להבין את עצמי, עד כלות. ולא ממש מפריע לי שיש בי טונות של הדחקות, והרבה דברים מצויים אי שם בפנים ואני נמנעת מלגעת בהם.
אני חיה עם זה בשלום. וזה מה שחשוב לי.
אז כן, אם יהיה לי בן זוג, שיהיה בעניין, כמובן שאבקש את הנגיעות האלה בבדס"מ, בשליטה, בנשלטות וכמובן בהתמסרות. גם מתוך הגירוי שכן קיים בתוך האווירה הזאת. וגם כנסיונות קטנים ועדינים, כן לגעת ברגשות העמוקים יותר.
אבל כסשנים, וכיחסים לא מוגדרים, זמניים ואירעיים - אין מצב.
ניסיתי, וראיתי כי לא טוב.
ובכלל, פתאום בא לי להכיר מישהו בצורה ונילית לגמרי. בלי קשר לאתר הזה. בלי קשר לסקס.
נראה.. אם יהיה לי זמן לזה. אם יהיו לי אנרגיות לזה. אם יהיה לי חשק.
בינתיים, החופש הקצר שלי נגמר, ואני אחזור להיות עסוקה.. כמו תמיד.
ואפילו יותר. בנוסף לעבודה שלי יש עוד שני פרוייקטים על הפרק.
פרוייקט אחד בשלבים מניחים את הדעת של לקראת יציאה לדרך.
ופרוייקט שני בשלבים התחלתיים של גישוש, לפני היציאה לדרך. זה האחרון, לא מראה סימני אופטימיות מספקים, אבל אולי.. נראה.. משהו בכל זאת יצא מזה.

יומיים חופש. ומחר השלישי. עכשיו אני בחצי הדרך. עבר כבר חצי, וחצי לפניי. הספקתי כבר להשתזף, לשחות לא מעט (בים), לבלות עם אחותי, עם אחי, שתי פגישות חדשות, אחת מוצלחת והשניה פחות, והרבה שינה, בעיקר אחר הצהריים. כזאת שקוטעת את היום ומחלקת אותו לשניים. והופכת אותו לחלק א' של היום, וחלק ב' של היום, שמורכבים שניהם מהתחלה, אמצע וסוף. יותר יום.. בקיצור.
אולי אני גם בחופש מההתעסקות הזאת במילים. פה. בבלוג. למרות שעדיין, מתעסקת במילים. אבל מהצד השני. קוראת. קוראת ספר. קראתי תסריט. קראתי מניפסט. ובקרוב, אפילו אכתוב, הצעת מחיר. משהו גרנדיוזי כזה, שיכיל בתוכו את כל האלמנטים הדרושים להפקת אירוע וסרט.
תראו איך הפכתי לרצינית.. בשניה וחצי. האמת לא ממש בשניה וחצי. כבר די הרבה זמן אני קורעת את התחת, ומשתפשפת בעולם הזה. כך שהגיע הזמן שאתחיל לעשות דברים עצמאיים, בכוחות עצמי, ואולי גם סוף סוף אתוגמל כראוי.
בכל מקרה.. כנראה שבזה אני מתעסקת. יותר בדברים חיצוניים לי, ופחות בפנימיים.
וכשיגיע איזה אירוע "חדשותי" פנימי, איזו חוויה אקסטרימית חדשה, כמובן שתיכתב פה.. במלוא עוצמתה. אבל מאחר ובינתיים, החדשות ממאנות להגיע, אני עובדת על "חדשות" בתחומים אחרים.
לגבי החופש, הוא כל כך מוצלח, שכל יום, אני מודיעה על הארכה..
בא לי להיות ככה איזה כמה חודשים, ולהתפנות לעיסוקים יותר ממצים ומועילים. כמו, ללכת לים, לבלות, וכמובן, לעשות דברים עצמאיים, מבחינה מקצועית.
זה גדול, וזה חדש, וזה קצת מפחיד. אבל הפעם, לעומת פעמים קודמות, אני מרגישה שאני יכולה.

טוב,
אני די ריקה.
אז אולי כדאי שאכתוב בהזדמנות אחרת.

פתאום המקום הזה, המקום שלי, הפרטי, האוהב, המפרגן, הפך להיות שדה קרב כמעט.
בכלל לא התכוונתי.
ואני גם לא ממש מרגישה ככה בחוץ.
לפי התגובות של האנשים, זה נדמה כאילו עוברים עליי דברים רעים. וזה לא ככה.
אז כן, עבדתי קשה, קשה נורא בתקופה האחרונה. וכן, אני צריכה חופש. וכן, אין לי סקס.
אבל לא, אני לא אובדת עצות. ואני לא בפלונטרים. ואני לא שואלת את עצמי מהבוקר ועד הערב, מי אני, למה אני פה, וכיוצא באלו.
אני חיה. בלי לשאול שאלות.
כך שהמועקה לא ממש קיימת.
ואם מישהו, רוצה בכוח, לשאול אותי מה אני מנסה להשיג, מה אני מחפשת, ומהן השאיפות או החלומות שלי, אז אני מבקשת להפסיק לשוחח. לא מעניינות אותי השאלות. וגם לא התשובות.
שוב, תקראו לזה בריחה. הדחקה.
אני קוראת לזה - אני. וטוב לי עם זה.
אז חלאס.
הכל בסדר.
אני בחופש היום. הייתי בים. שחיתי. כן, הוזעקתי לעבודה לאיזה שעתיים. אבל מה לעשות.. זה מה יש. אבל בתמורה, לקחתי עוד חופש למחר.
פתאום בא לי נורא שוב לראות אותו. ולעשות תיקון.
לשבת לדבר. ככה סתם. לנשום עמוק. להכיל. לחמול. ולהעביר ערב, שיחה, נעימה.
להכיר.
כי אתמול, לא הייתה לי שום אפשרות להכיר. הייתי עסוקה בהתגוננויות שהסתירו מעיני את עצמי שם, ואותו.
אבל פתאום חוששת, שהדחף הזה, לעשות את זה שוב, נובע מהצורך שלי לרצות. לעשות טוב. לטפל בילדים קטנים, בגברים חלשים, באנשים כואבים.
ונזכרת, שאני כבר לא מתעסקת בזה. ומשתדלת.. באמת משתדלת.. להתרחק מהכאב.
אפילו אם המחיר הוא הדחקה, אני, עם כאב, לא מתעסקת.
ואז נזכרת, כמעט בנשימה אחת, בתשוקה והמשיכה שלי לבדס"מ.
ובמהות הזאת, של להתמודד עם הכאב. וכן רוצה את זה.
אבל זה לא אותו דבר.
יש התמודדות עם כאב נפשי. ויש התמודדות עם כאב פיזי. וכמובן, איך לא, יש את התשוקה לכאב. אבל הכל מתערבב ביחד הרי. כמובן.
ההנאה מהכאב, שנוגעת ברגש, שמטלטלת ומרעידה ומרטיטה, ואז בסוף, גם משחררת.
משחררת את אותו כאב נפשי.

אבל לא עכשיו. עכשיו אני נחה. עכשיו אני מטעינה מצברים, צוברת כוחות כדי להמשיך.

אתמול הוא דיבר על מניפולציות סמויות. עדינות. "מלאכת מחשבת" הוא קרא להן.
אז נראה לי שכל ה"סשן" הזה, היה מניפולציה רגשית אחת גדולה. אולי בלי כוונה. ובלי מטרה. אבל גרם לי בעצם לראות בו יצור חלש ושברירי, שבא לי לחבק אותו, ולתמוך בו.
אבל אני לא אפול לשם שוב. אני, עם גברים כאלה, גמרתי.
לא רק אתם חלשים, ולא רק לכם קשה. ונשים, עם כל הכבוד לכוח שלהן, שהוא באמת עצום, לא תמיד חזקות. וגם הן צריכות קצת הכלה ותמיכה.
אז...
קדימה.

טוב, זה עדיין לא מרפה. התעוררתי ליום של חופש, מאוחר יחסית, ועדיין חושבת על זה. פתאום נתקלתי בזה שוב ואני חושבת. אני בודקת את עצמי, בודקת מה לא היה בסדר, ומבינה.
מבינה שההתנהגות הזאת יוצאת ממני כשיש כוחנות בסביבה. אני מגיבה קשה לכוחנות.
והכוחנות הזאת נובעת מתוך חולשה. הם מרגישים קטנים ומגדילים את עצמם...על ידי מניפולציות וסתימת פיות אינטנסיבית. וזה מה שהיה. הוא המלך, הוא השולט, הוא הבעל בית. הוא יודע הכל, הוא צודק, הוא מבין והוא ילמד אותי.
ואני, הקטנה, הלא מבינה, החדשה, הבורה, הטיפשה והכי חשוב - האישה.
אישה שלא מבינה, אישה שמתימרת להיות אינטלגנטית, אינטלקטואלית, חריפה, אבל בעצם, חלולה ולא מבינה מימינה ומשמאלה.
ככה זה. עם גברים קטנים. גברים שנאחזים בקורי עכביש פיקטיביים, כדי להיות חזקים.
ואיך שאני נופלת לפח הזה..
שונאת את איך שאני נופלת.
כן, אני יודעת. זה מאחורי. אבל אני מכירה כל כך את הריקוד הזה, שמתחולל בתוכי. שהכוחנות והאגו מתעוררים. אני נגנבת. רוצה להוכיח את עצמי. רוצה להוכיח שאני שווה.
זה מהבית הרי. מהילדות. ככה גדלתי. הוא שב והוריד אותי שוב ושוב, כל פעם שניסיתי להרים את הראש מעל למים. סתם לי את הפה, הראה לי שאני לא מבינה כלום, הראה לי שהיכולות השכליות שלי עלובות למדי. והכל מתוך חולשה. מתוך פחד, מתוך תחושה שאני לא שווה, אז אני צריך להוכיח לה, שאני המלך. שאני יודע. ושאני שולט.
וכן, כביכול, התגברתי עליו. והתגברתי על זה. ואני עצמאית היום, וחכמה, ופועלת בדרך שלי, שהיא טובה בשבילי. אבל כל פעם שמישהו מרים את הכפפה הזאת, ומנסה להילחם איתי שוב, אני הולכת על חבל דק שם. ואני עלולה ליפול. שוב. למלחמה הזאת.
לרוב, אני מריחה אנשים כאלה מרחוק, ולא מתקרבת אפילו. אני פשוט נמנעת מלהתעסק עם אנשים כאלה, שגורמים לי להוציא את הכפפות ולהתחיל להילחם.
אבל אתמול, מצאתי את עצמי במקום הזה, שוב.
שמונה פעמים בערך הייתי שניה מלקום וללכת.
אבל כל הזמן קיוויתי שאולי זה ישתחרר. ואולי ננשום עמוק, ונירגע.
אבל זה לא נרגע. ולא יכולתי להסתכל עליו אפילו. כי רק המבט שלו והאנרגיה ששידר, היו מחזירים אותי לזירת ההיאבקות. שוב.
כשנסעתי הביתה, היתה איזו יצירה של בטהובן אני חושבת. ברדיו. וברגעים שהתעצמה, וכל התזמורת פעלה במרץ, ניגנה בעוצמה, והקליטה ברדיו היתה לא משהו, הרעש העצום שמילא את האוטו, דמה לרעש שהתחולל בראשי, והרגשתי שאם היה מולי עכשיו, הייתי מרביצה לו.

נשמע טוב, שי, אה?
אז זהו.. שלא.

כואב לי הראש. כדאי שאלך לישון. אני אחרי שלוש שעות של סשן עצבים, שלא יצא ממנו כלום מלבד עוגמת נפש. אם הייתי מנתחת אותו מכל הכיוונים, הייתי לומדת הרבה. עליי, עליו, על עולם השליטה. ואפילו אם לא הייתי מנתחת אותו. אלא רק נמצאת שם, בלי כוחנות, בלי אגו, בלי האנרגיות המטורפות שהלכו שם.
אבל העיקר שזה מאחורי.
לא רוצה להיכנס לזה. לא רוצה לנתח. לא רוצה להבין.
הייתי בסרטים האלה, לא פעם אחת ולא פעמיים. התחושות הקשות של החולשה, שיוצרות תחושות חזקות של שליטה, של הכנעה, של השפטה. איחחחח, שונאת את זה.
במקום לעשות אהבה, נלחמים.
לא בשבילי.
ואם זה מה שיצא ממני, אז זה לא טוב.
ואין לי שום כוונה לשחזר למה זה יצא ממני ככה. אני מכירה את המצבים האלה, מכירה איך אני מתנהגת בהם, ונמנעת מהם.. וגם אם נקלעת אליהם, יודעת לרוב, איך לשחרר את האנרגיות המעיקות.
אבל לפעמים, נופלת לפח הזה.
ונגררת.
נזכרת בסשנים הארוכים עם החבורה העליזה.. מגבעתיים.
וואי וואי, איך היא הייתה קורעת אותי שם. ואני הייתי מתנגדת, ומתנגדת ומתנגדת..
עד שבסוף, כבר לא היה לי כוח להתנגד..
והייתי בוכה או משהו בסגנון. ומתפרקת. והיא הייתה מלטפת אותי, ותומכת..
והייתי מרגישה כל כך קטנה, ומסכנה. והיא, המלכה, השולטת. חזקה וצודקת.
ומי דיבר בכלל על בדס"מ..
אף אחד.
אבל זה היה שם, במלוא עוצמתו, במלוא עוזו, ובמלוא תהילתו.

אין לי כוח יותר לדברים האלה.
אני, את הסרטים האלה כבר מספיק אכלתי.
אז או שזה נעים, או שלא.

אני קצת מהופנטת. וקצת מרוכזת מידי. וקצת רצינית. כי קראתי עכשיו טקסט של שבעה עמודים, שבעה עמודים של חזון. חזון תרבותי, ארץ ישראל הישנה, הערכים של פעם, שאמורים לבנות מחדש את הזהות שלנו, כישראלים.
אני ביקורתית. נורא ביקורתית. ואני מחפשת. השאלה העיקרית שעומדת לנגד עיני, זה איך לשלב את הכסף, את הקפיטליזם, עם אותה אחוות זהות ישראלית שמתבקשת כל כך מהחזון הזה.
כן, אני יודעת. יש שיטות. ואם ננתב נכונה את הכסף הגדול של מנהיגי התעשייה והשוק המקומי, אזי הוא יועיל לאותה בניית זהות ישראלית. מחדש.
אז אני יושבת פה, וחושבת. אם להיכנס לזה, או לא.
הוא מלא חזון. ומלא מילים. וגם קצת מלא שחצנות, או מלא ביומרה ובשאיפה להשיג משהו, שלא קיים. קוראים לזה חלום. אבל יש דרך, ויש דרך. הוא מלא התלהמות, וכפייתיות, והאמת, גם קצת חוסר בהירות.
למרות שהטקסט ששלח לי, מאוד מאוד מובנה, לוגי וברור.
אבל משהו בו.. קצת מרתיע אותי.
מהססת, חושבת. אבל אולי זה טוב, להסס ככה.
אני לא הולכת לשם בכל הכוח. ואני יושבת פה, וחושבת. ומנסה לשתף אנשים מסביבי, ברעיון.
אם להיכנס לזה, אם לאו.
כי גם אם הכסף, בתור התחלה, לא יהיה המטרה, ישנן מטרות אחרות שיכולות לבוא לטובתי בעניין.
אז קודם כל יעצו לי להציג את שוויי בשוק המקומי. לנקוב במחיר שאני עולה. כמה זה יעלה לו, או להם, כל חודש.
ואחרי זה, לראות את התגובה. ואם הם רציניים, וימשיכו לדבר באותה התלהבות כמו עכשיו, אז בהחלט יש על מה לדבר.

הוא רוצה שאהיה יד ימינו בכל הפרוייקט הזה.
זה לא עניין של הפקה אחת. זה עניין של מפעל חיים. שלו.
ואני, המפיקה בפועל, של כל העניין הזה.
לא יודעת מה לחשוב....

יש פה מישהו, באתר, שטרח, כבר במספר הודעות, לכתוב לי את דעתו השלילית על הבלוג שלי.
זה לא נעים, וזה לא מועיל.. לאף אחד. אולי רק לו, שמנסה להקטין מישהי.. כדי להרגיש גדול.
נתקלתי בהרבה מאוד מקרים, של אנשים, שלא יודעים לעשות אהבה. ומאחר שכך, הם מוצאים שיטות אחרות, להתקרב אל אנשים. אם זה בהקנטות, אם זה בהתגרות ובכל מיני שיטות שלא כשרות בעיני. מה שכן, באתר הזה, עוד לא נתקלתי באנשים כאלה. עד עכשיו.
פה, כך נוכחתי לדעת, עושים בעיקר, אהבה. ובגלל זה אני פה.

בכל מקרה, רק לשם הבהרה,
הבלוג הזה, הוא אני. בין אם הוא כתוב כהלכה או לא.
ואם אני, לא מוצאת חן בעיני מישהו, באמת שאודה אם לא יפנה אליי.
נחסוך מילים, שטויות ודיבורים שלא מובילים לשום מקום.

זה באמת מיותר..