7674

מזמן לא הייתי עצבנית ככה. היום בקפה, בבוקר, הזעפתי פנים לכל מי שבדרך כלל אני מחייכת אליו. זאת שעשתה לי את הקפה, זכתה להצלפות הקשות ביותר, וגם המלצרית. וכולם. זה שבא והתיישב לידי, וזה שביקש את העיתון, והשניים ההומואים. וכולם. ודיברו אליי, ושאלו לשלומי, ככה סתם, כמו בכל יום, ואני, בקושי מוציאה חיוך, בקושי מסתכלת. רק עם הפנים נפולות, חורקת שיניים ומתפללת שיעופו לי מהעיניים מהר.
אין לי כוח. ואין לי חשק. ואין לי אנרגיות, לכלום. אני חושבת שעלה לי קצת לראש העניין הזה של ה"דיאטה" ושל זה שלא יורד ממני כלום, למרות שאני אוכלת, יחסית בריא ולא הרבה.
ועלו לראש עוד כל מיני דברים. כן, זה גם קצת תלוי אני חושבת בהוא מיום שלישי. הרגשתי שאני יכולה להתפרק ככה, כי הרגשתי שיש לי פרטנר. ומסתבר שלא. וזה קצת מאכזב. לא יותר מידי, אבל מוסיף קצת למצב רוח הכללי.
וכל הצעה אחרת, מינית או לא מינית, שמוצעת מסביבי, נדחית בעדינות, או בגסות. אבל נדחית.
לא מרגישה יפה. לא מרגישה סקסית. לא מרגישה שיש בי אהבה לתת. לא היום. ולמען האמת, גם לא אתמול.
אחרי יום שלישי, כל הסיפור הזה ניפח לי את האגו נורא. למרות שהייתי שיכורה וגם הוא, חזרתי משם עם אנרגיות מטורפות של סיפוק עצמי. הנאה מעצמי, ממה שעשיתי לעצמי, ממה שגרמתי לקרות, מכל הערב המהנה הזה. ואחריו, כמובן, רציתי עוד. רציתי עוד מחמאות. רציתי עוד תשוקה. רציתי עוד שליטה. ועוד הנאה. ולא היה כלום. באיזור. לא מחמאות. לא הנאה. לא שליטה ולא תשוקה. רק מיאוס. ודחייה. והרגשה לא טובה, שבאה מעצמי. אז ניסיתי להתגבר עליה, ובאמת, היה נדמה שהצלחתי. אבל הבוקר, התעוררתי ליום שחור. כימיה מקולקלת לחלוטין במוח, שגורמת לי לראות הכל, באופן שלילי.
אני שוב, חייבת לנקות את הבית. ושוב, אין לי כוח.
אבל אני אעשה את זה. אני יודעת. כי אני יודעת שהבית הנקי יעשה לי הרגשה טובה. במיוחד אחרי שאני ניקיתי אותו.
וקניתי בדים. ואני הולכת לעשות שני זוגות מכנסיים. ושתי חולצות.
ובכלל, סוף השבוע הזה נראה מבטיח. מבחינת השקט השורר בו עד כה.
רק שאימא שלי לא תפריע לי. והכל יהיה בסדר.
אז כן, באסה באסה, אבל אני אתמודד איתה יופי.
אני אמשיך לתת לה להיות, ולא אלחם. ובסוף, אצא ממנה - כמו גדולה.

אחרי ארבע עשרה שעות עבודה. אני מאובנת. עדיין. זה התחיל בבוקר. ונמשך. ולמרות זאת, ניסיתי להיות יעילה, כמיטב יכולתי. אבל הבטן הכואבת, החרמנות שלא מרפה, וההיצע הנמוך, שוב, בשוק האטרקציות המיניות - גרמו לי להרגיש, לא מי יודע מה.
פתאום אני בקונפליקט. איך להתייחס לעצמי. מאחר ואין המשכיות עם ההוא מיום שלישי, והוא לא ממש שש להיפגש שוב, לפחות לא בזמן הקרוב, אני מרגישה קצת לבד. פעם ראשונה, אני חושבת, שרציתי לשוב ולהיפגש עם גבר, למען הסשן בלבד. למען הסקס. למען העוצמה. ולא למען שום בעלות, אהבה, יחסים או כל דבר אחר שדומה לעניין המאוס הזה.
רק סקס.
רק כאב.
רק שליטה.
משהו בחיבור איתו, גורם לי לרצות עוד. אבל רק עוד כזה. ולא עוד אחר.
אבל הוא, לא רוצה. וזה לא כי לא הייתי טובה, או לא הדלקתי אותו נואשות, זה בגלל שהוא עסוק בעניינים שלו, ואולי היה לו קצת אינטנסיבי וקיצוני מידי, מה שהיה ביום שלישי.
אז כן, אני מרגישה זונה.
והייתי מעדיפה להרגיש עוד קצת, זונה, אם הוא היה לידי עכשיו וצועק "זונה" בקול רועם בזמן שגומר בתוכי.
אבל לא, הוא לא פה. ואני, עדיין מרגישה קצת ככה.
זונה.
אני חושבת שהתחרמנתי יותר מזה שהוא צעק זונה שלי, מאשר היה צועק רק זונה. משהו בבעלות שלו, בשליטה שלו, בכוח ששאב ממני, במצב הזה, עשה לי טוב.

אני כבר יותר משבוע שומרת על מה שאוכלת. משתדלת. באמת משתדלת. ולא יורד ממני מיליגרם אחד. קצת מתסכל. אבל סביל. לא לוקחת את זה יותר מידי קשה. אבל הייתי רוצה כבר להשתחרר מכמה קילוגרמים מציקים. ולהזדקף, ולנשום עמוק, ולנוח.
מתלבטת אם לנסוע לפאריס לשבוע. הדירה של אחותי ריקה שם. מזמינה. ואני רק מחכה לרגע שבו אגיד, אני הולכת, ואצא לחופש.
אבל משהו עוצר אותי. אני לא יודעת אם זה הטמפרטורות היחסית גבוהות בפאריס. אני רגילה לשלוש ארבע מעלות מעל האפס, ואם אפשר אז אפילו מתחת. לא אוהבת את פאריס בקיץ. אז קצת נבלמת בגלל העניין הזה.
השאלה היא, איזו אופציה אחרת יש.
חשבתי אולי בודפשט. לא הייתי שם הרבה זמן. אבל גם, לא ממש מדליק אותי, אירופה חמה.
מדליק אותי אירופה קרה.
אז אולי פשוט אשאר בבית כמה ימים, בשבוע הבא. כשאימא שלי לא תהיה פה. המזגן יעבוד על עוצמה מקסימלית, ואהיה בבית. לבד. נשמע לי אטרקטיבי למדי עכשיו. נראה.
אבל מה עושים עם החרמנות הזאת.
עד שהגיע כבר שולט, כמו שצריך. כמו שצריך לי, אני מתכוונת. הוא לא רוצה.
הוא מלא בדברים וכנראה שאין לו ממש מקום בשבילי.
אבל חשבתי על זה היום. ונזכרתי, שאני בעצם התחלתי איתו. לפני חודש בערך. במועדון. נדלקתי עליו, התבייתתי, וכבשתי.
אז כן, שלטתי.
אבל ברגע שראיתי שהוא עושה בדיוק מה שאני רוצה וזה נעים לי, שחררתי ונתתי לו לשלוט בי.
כנראה שזה מה שאני צריכה. שילוב מדוייק של השניים. שליטה שלי, ושליטה שלו.
אחרת, זה לא הולך.
יש דבר כזה בנמצא? באיזור? איפשהו?
זקוקה לזה.

אני לא נרגעת. קמתי אחרי שינה טובה. קצת מתגרדת מידי. ולא מבינה. הרי שמתי לרוני פרונטליין שלשום. אז למה הוא מתגרד כל הזמן, וגם אני. אולי הוא פיתח זן מיוחד של חיות טורדניות שלא מתות במגע עם החריפות של הפרונטליין. למרות שיכול להיות, שהגירודים האלה, זה לא ממנו. לפעמים אני מתגרדת, כי סתם חסרת מנוחה. ולא כי יש איזו עקיצה או משהו. הגוף מגורה, העור מגורה, ואני מתגרדת. הבעיה איתי, שאני לא יודעת להפסיק. אני ממשיכה לגרד. ויודעת, שאם אעזוב את זה, כל הגירודים יפסיקו. אבל משהו בי קופצני וחסר מנוחה ולכן גם מתגרד.
בחודשים האחרונים, יצא לי להיחשף לסוגים שונים של שליטה. כמובן שגם שליטה שבאה ממני, ולא הייתה כל כך מוצלחת, לרוב. אבל בעיקר, שליטה של אחרים, או לפחות נסיונות שליטה.
איתו, לא היה נסיון בכלל. הוא לא ניסה לשלוט בי. בכלל לא היה בכיוון. היה לנו גוד טיים, בלי קשר לשליטה. המון מילים. המון מבטים. נגיעות, נשיקות, חום ו"חיבה", כמו שהוא אומר. אבל כשלא יכולנו יותר, זה יצא החוצה. כמובן שביקשתי את זה. אבל גם הוא הבהיר לי קודם שהוא אוהב לעשות את זה. שזה מדליק אותו נואשות. וככה היינו. הוא אמר לי את המילים הנכונות, ואז גם הכאיב לי ברמה הנכונה. וכשזה כאב מידי, אמרתי, והוא הפסיק. והוא נתן לי את השניות השקטות שהייתי צריכה, כל פעם אחרי שהכאיב לי. כי הכאב, יוצר בגוף הלם כזה, ואז ההלם נעלם והכאב חייב להירגע. ועשר שניות בערך, אחרי שהכאב נרגע, הגוף שלי מוצף בעונג, בגירוי מיני מטורף וברצון לעוד. והוא הלך איתי, לגמרי. סוג של התאמה נפלאה. במישור הזה לפחות.
יוצא לי להסתכל על הלילה המטורף הזה, ועל כל השולטים האחרים שנפגשתי איתם בעבר. ואפילו גם אלה שלא נפגשתי אלא רק דיברתי, או התכתבתי. ואני נזכרת גם במילים שהתרוצצו לי בראש לאחרונה, המילים על זה שזה צריך לצמוח מעצמו. מתוך הכימיה. מתוך הקשר. כל השיחות הבנאליות האלה על העדפות השליטה שלי, על הגבולות, על מה אני אוהבת ומה לא,תמיד לא עושים לי את זה. תמיד אני אומרת שצריך להיפגש, ולראות איזה סוג של שליטה יצמח מהחיבור, אם בכלל. זה משהו אינדיבידואלי. ספציפי לחיבור בין שני אנשים. לדעתי.
וכך היה איתו. לא תכננו כלום. הוא בכלל לא ידע מה עובר עליי בימים האחרונים. כשסיפרתי לו, הוא אמר שזכה באור מן ההפקר. היה בעננים. כן, כשהזמנתי אותו לבוא איתי למועדון, היה לי בראש שאני הולכת להתפרק היום, באיזושהי צורה. אבל לא הייתי בטוחה שזה ילך איתו. למרות שזכרון המגע האחרון בינינו, היה טוב ונעים. אבל עברו כמה שבועות מאז. ולא סתם שבועות. אלא שבועות של מלחמה. וכל אחד עם הדרך המיוחדת שלו להתמודד עם זמנים כאלה. קשים.
ובאמת כשנפגשנו, היתה איזו חוסר תקשורת. לא משהו שאי אפשר להתגבר אליו, ובטח לא משהו שהאלכוהול לא יכול להפיל, באחת.
וכך היה.
ממשיכה לגעת בזה, שוב ושוב. כי לא יכולה להרפות. זה היה עוצמתי מכדי שאתן לו ללכת עכשיו. לזכרון. למרות שהוא לא עשה קולות של להיפגש שוב. אני יודעת שאם ארצה, אנחנו ניפגש שוב. אבל זה לא ממש העניין. מה גם שיש כמה גורמים טכניים שלא ממש מאפשרים את העניין. אבל אימא שלי אתמול הודיעה שבשבוע הבא היא כנראה תעזוב אותי לשבוע. שבוע שלם, הבית ישוב להיות באמתחתי בלבד. ואז, אני יודעת, אני אקרא לו שוב. ומקווה שיבוא,ונשתה, ונתפרע.
לא באותה מתכונת. לא עם אותו קהל. אבל הלשון, תהיה אותה לשון. והפה, אותו פה. והריח. מממ.. איזה ריח.
אתמול, מישהו קרא את הפוסט ההוא, ושאל אותי למה אני עושה סטוצים ולא נשארת עם אחד יחיד ומיוחד. חח, גיחכתי לעצמי. אמרתי לו שבגדול, אני מחפשת אחד, אבל מאחר והוא לא נשאר, אז מגיע אחר ואחר ואחר. ויוצאים סטוצים. מה לעשות.
בדיעבד, החודש הזה של המלחמה, עשה טוב עם העניין. נרגעתי קצת מהאינטנסיביות של האירועים. המיניים כמובן. וחידשתי את מלאי התשוקה שבי, ואת הרצון לחוות שוב את טירוף הרגשות הזה.
ק. אמר לי לפני כמה ימים, שהוא זה שכתב את הסיפור, על האהבה. משמע, הוא פריק של אהבה, של רגש, של עומק. זה לא שלא ידעתי. ורואים לו על המצח, כתוב לו שם בגדול, את כל תוכנו ומשאלותיו.
אבל רק אם היה נותן סימן. הכי קטן שיש. למרות שמרוב שאני רוצה, יצא לי כבר לפרש, לא אחת, סימנים כאלה ממנו. אבל הדחקתי אותם מהר. וטיאטאתי אותם מתחת לשולחן. רק שלא יעלו שוב ויתבעו את זכותם להתקיים.
אבל הרצון שלי, מהול בחוסר רצון שלו, ובעוד כל מיני גורמים שמציפים את הקשר שלנו.
ולכן, הרצון הזה לא בא לידי ביטוי מעשי. אבל מתדלק את הקשר שלנו עם אהבה, ועם חרמנות. טונות של חרמנות.
לפני כמה ימים, עלינו במעלית, עשרים ושבע קומות. היתה מראה במעלית. והיינו לבד. הרגשתי את התא הקטן הזה, מתפוצץ מתשוקה. כמובן שלא שיתפתי אותו. והסתכלתי על עצמי במראה, וחשבתי לעצמי, הנה את, ככה את נראית, ובגלל זה הוא לא רוצה אותך. למרות המחשבות הקשות, זה לא הוריד לי את התשוקה בכלל. ואז נכנסנו לדירה, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו, זה להיזרק איתו על הספה בסלון, ולפצוח בסשן מין, אהבה וכאב - מטורף...
כשירדנו חזרה למטה, הרגשתי כאילו הייתי אחרי סקס סוער. לא מסופקת, אבל מותשת.
הוא בטח יכחיש את זה, אבל אני יודעת שאנחנו מחוברים. מאוד מחוברים. לפעמים הוא מגיע בבוקר, ומספר לי על התחושות שלו באותו יום. והן זהות לשלי, שזה מדהים. כאילו איזה קו אנרגטי מחבר בינינו לפעמים, ואנחנו שנינו, גולשים על אותו גל.
אני אוהבת את הקשר הזה. למרות שלפעמים הוא קשה לי. לפעמים אני מרגישה שאם לא אאנוס אותו עכשיו, לא אוכל להיות במחיצתו עוד רגע אחד.
אבל התשוקה הזאת, והאהבה הזאת, מזינות את העניין באנרגיה חיונית. אנרגיה קיומית.
הוא ממשיך להצהיר בראש חוצות, שבחיים לא יקרה בינינו כלום.
אבל הוא יודע, עמוק בתוכו, שכבר מזמן, קורה. הרבה מאוד קורה.
שישאר ככה. ריקוד סוער של אנרגיות מטורפות.
בלי מעשים.
אתמול, צ. היה אצלי. וניגנתי על הפסנתר. הייתי רגועה, אבל מלאת תשוקה. ניגנתי את אחת היצירות שלי, שבהן אני מתפרעת על הפסנתר, ומידי פעם חוזרת על אותו מוטיב שהולך ומשתנה ומקבל גוונים אחרים במהלך הנגינה. וירטואוזיות במלוא עוצמתה. כמובן, במגבלות הטכניקה והמיומנות המקצועית שלי.
סיימתי לנגן. והוא שאל מה זה היה. מה ניגנתי. בטח ציפה לשמוע איזה בטהובן או שופן או משהו. אז חייכתי ואמרתי לו "סערת רגשות" מאת: השם שלי.
וצחקתי. תמיד נעים לראות אנשים שמקשיבים ליצירות שלי, וחושבים שזה יפה.
לא באמת הרגשתי סערת רגשות. אבל נתתי שם הרבה רגש. והייתה אווירה חופשית למדי, כדי שאוכל באמת לשפוך את עצמי על הפסנתר.

איזה קטע..
רק כתבתי כמה מילים, שרלוונטיות לאתר הזה, וכבר כמות הצפיות הוכפלה ואפילו שולשה, יחסית לחודש האחרון.
וזה מוזר. כי הרי לא כתוב בחוץ מה יש בפנים. אז למה דווקא היום כל כך הרבה נכנסים.
אולי זה בגלל שנכנסים שוב ושוב..
האמת היא, שאני קראתי את זה כבר כמה פעמים, ועדיין מתגרה כל פעם מחדש.
כי נזכרת,
ואולי, כי רוצה עוד.
מה שהולך עם ק. נורא מוזר. התשוקה שלי, מופנית אליו, לא פעם ולא פעמיים, ולא בעוצמות נמוכות, בכלל. אבל הוא, לא רוצה אותי. אני שמנה מידי בשבילו. ויש עוד כמה סיבות כנראה.
אבל הכי מתאים היה, שעם האהבה שלנו, וההחרמנות שלי ושלו, והשעות הרבות שאנחנו מעבירים ביחד, היינו מתפרקים מידי פעם אחד על השניה. אוי, כמה שזה היה יכול להיות טוב.
רק חושבת על זה, ומרגישה שמתנפח לי שוב, שם למטה.
היום גמרתי ארבע פעמים. הייתי חייבת. לשחרר. לפרק את מה שנטען בי אתמול.
כי עם כל הרעש והצלצולים, וכל הכיף, ההנאה והצעקות, לא גמרתי.
הרי איך אוכל לגמור ככה, בתנאים כאלה..
לא שזה היה חשוב לי מידי, אתמול. הגמירה היתה שולית לסיפוק הרב שהפקתי מהמצב.
אבל עדיין, קמתי הבוקר, כולי תפוסה וכואבת. שלא נדבר על הראש שהיה עמוס באלכוהול עד אחר הצהריים בערך, וכמובן, חרמנית. איך לא.

פגשתי מישהו היום, אחר הצהריים, מפיק רציני בתעשייה.
הוא הדליק אותי. גבר מבוגר. אבל משהו בו, הקסים אותי. קצת דומה לפול ניומן.
והקול שלו. איזה קול. הייתי גמורה מעייפות. וכנראה שזה היה נורא סקסי. כי ההוא נדלק עליי, והציע לי הצעה מקצועית, תוך איזה שתי דקות.
טוב נו, נראה מה יתפתח. אני אתקשר אליו ונראה.
זאת בהחלט הזדמנות. השאלה היא אם אנווט את עצמי להפיק תועלת מההזדמנות הזאת.
היו לי מלא הזדמנויות כאלה בחיים, שהייתי פתאום נורא קרובה להשיג משהו גדול. מבחינת הקריירה. וכל פעם, מצאתי את עצמי שניה לפני, נסוגה. זונחת. עוזבת. ולא ממשיכה.

"פרי גנך", ממשיך להדהד בקולי קולות בחלל ראשי ואני ממשיכה ליהנות ממנו, ולשיר אותו. ולמרות שהוא נורא עצוב, ושוב, מתנצלת, ואני יודעת שזה לא פייר, וזה לא יפה, וזה לא מוסרי,
אבל הוא עושה לי כל כך טוב על הלב.
משהו בעוצמה, ברגשות שאמורים להתפרץ,
עושה לי טוב. ומשמח אותי.

זהו. הגעתי הביתה. היום הזה היה ארוך מהרגיל. התחלתי אותו באפיסת כוחות מוחלטת, וכל דקה ושעה אחרי ההתחלה, ירדתי אל מתחת לאפס והייתי בגרעון כוחות אדיר.
הכל רפוי. משוחרר. כבד. כואב. מסופק. מלא. ועייף. כל כך כל כך עייף.
ככה כל היום. ועם העבודה, זה היה שילוב לא מוצלח בכלל. למרות שרגע אחד, בזכות השילוב הזה, הצלחתי ליצור קשר מקצועי חדש, שצופן בתוכו עתיד מבטיח, אם אדע להשתמש בו בצורה מושכלת ונכונה. לגבי זה, עוד נראה.
אבל לגבי מה שהיה, היה כל כך טוב.
זה התחיל כמובן עם הימים האחרונים, בהם התעוררתי מחדש לעולם התשוקה. או אם לומר את זה אחרת, התשוקה שבה והתעוררה בי - מחדש.
עם תגבור נכון מהסובבים אותי, הצלחתי להגיע הפעם, לרמת תשוקה חדשה. עוצמתית. עמוקה ומתה להתפרץ החוצה.
אז הגיע יום שלישי, והחלטתי, היום אני הולכת למועדון. אבל הפעם באמת אלך, לא כמו פעם שעברה, שקרסתי שעה קודם ונרדמתי. שלחתי הודעה תמציתית לפרטנר פוטנציאלי, בלשון, אתה בא איתי היום? והוא ענה כן חד משמעי וברור.
וכך היה.
הגענו למועדון, מוקדם, מתקשרים באיזה שהוא אופן, שגרם לי לאבד עניין מיני, לחלוטין. בעצמי, בו, בהכל. המועדון לא נראה לי מיני, האנשים לא, רק סתיו, היתה יפה, כמו תמיד.
אבל לא נשברתי. והזמנתי לשתות. הפעם שוטים של וודקה, שיעשו את העבודה טוב ומהר.
ובאמת, חצי שעה אחרי, כבר התחלתי לנוע בחושניות, להתחכך בו, והוא בתמורה, לוחש לי באוזן, מלטף לי את התחת, ומחמיא, נגנב, מתעורר ומתקשה.
המשכנו לשתות, ולהתמזמז על הבר. היה לי נעים. הבהרתי לו שיש בי תשוקה עמוקה להרגיש כאב. כמובן שגם יידעתי אותו על מהלך הימים האחרונים ועל כך שרמת התשוקה שהגעתי איתה היום, היא ענקית. לא היה צורך להגיד לו את זה, הוא ראה. נדהם מכמה מין נוטף ממני. אם רק היה נוגע לי בתוך התחתונים, היה מרגיש שלא רק מין נוטף. בשלב מסוים, הכנסתי אצבע, לעצמי, להרגיש את הרטיבות שכל כך התגעגעתי אליה. הוצאתי אותה מטפטפת ונתתי לו ללקק אותה, וליקקתי גם אני. היה איזשהו קצב נעים, שזרם בינינו. בלי לחץ, אבל חרמנות הולכת ומתפתחת במסלול תלול מאוד. עולה לרמות גבוהות מאוד. והוא נתן לי להחליט, מתי אני מוכנה לעלות למעלה. שכן, לי, זה היה ברור שכל מה שנעשה, נעשה שם. ואין שום דרך להגיע לבית שלי או שלו, על מנת לבצע את זממנו.
אז המשכנו. לשתות. לגעת. הוא הכאיב לי, אני אמרתי לו ושיתפתי אותו, הוא קיבל, הוא נתן, הוא היה מדהים. ואז פתאום הסתובבתי, וראיתי את ונוס יושב לידי. ליטפתי לו את הכתף החשופה והוא הסתובב והתנשקנו. היה נעים להיפגש. ותוך כדי, כמובן, הפניתי את גבי אל בן זוגי שישב לידי. הוא הלך, ואנחנו המשכנו להסתכל, לרצות, עד שפתאום שוב התנשקנו. ואז תהום הגיעה. חמודה. חיבקתי אותה. ליטפתי אותה. ושנינו, קצת מימזנו אותה. ואז היא הלכה שוב. ושאלתי אותו אם הם לא עולים לאיזה סשן. הוא אמר לי שלא, ופתאום זה אפף אותי מכל כיוון. אני רוצה.
הוא שאל אותי, את רוצה לעלות איתי. אמרתי לו, מאוד. אבל אני לא מעיזה. הוא קשר לי את פרקי הידיים עם רצועות העור עם המתלים, וכבר דמיינתי את עצמי תלויה שם, והוא מפשיט אותי, ואני נגנבת. הרגשתי כל כך פרוצה. פרוצת גבולות, פרוצת מחסומים. פרוצה.
ואז ביצבץ ועלה איזה גבול. והחלטתי שלא. ובדיוק בן זוגי חזר, אז נצמדתי אליו בכוח, ואמרתי לונוס שאני לא עושה את זה. הוא הוריד לי במקצוענות את הרצועות, והלך. יותר, לא ראיתי אותו.
מחורמנת עוד קצת יותר, המשכתי עם הסשן הפרטי שלי, על הבר, איתו.
לא ראיתי מסביבי. כמה אנשים יש. מה הם עושים. כל מה שיכולתי להרגיש זה את הזין הנפוח שלו, את הלשון הנעימה, את הנפיחות הרטובה שלי, ואת העירפול. כל כך שיכורה הייתי.
שיכורה, וכל כך חופשיה. כל כך פתוחה. רציתי הכל. כל כך הכל שכמעט עליתי על הבמה ועשיתי סשן. אפילו חשבנו אנחנו, שנינו, לעלות לשם. הוא כבר אמר, אני עולה, מוריד את המכנסיים ומחכה לך. אבל אמרתי לו, רגע רגע רגע, והחלטתי שלא.
הוא כיבד. היה כל כך נעים אליי.
ואז השתן כבר לחץ לי יותר מידי על השלפוחית, והחלטתי שזה תירוץ טוב לעלות למעלה.
אז עלינו. בדרך ראיתי מה שקורה מסביבי. למרות שלא היו סשנים על הבמות, המקום כולו הסתשן אחד עם השני. עבדים על הרצפה. עבדים קשורים. שפחות כנועות. מלכות חזקות. מכל הבא ליד, והרבה. עליתי בקושי במדרגות, והגעתי לתחנה הסופית.
לא היה מקום. לא כזה שרציתי. אבל בכל זאת, החלטתי להידחף ליד חבורה קטנה שהסתשנה שם. ישבתי. פיניתי לו מקום. חייכתי לבחור שהיה לידי בהתנצלות. פתחתי לבן זוגי את המכנסיים, ובלעתי אותו. איזה בלעתי, טרפתי.
לא יכולתי לעמוד בזה יותר. וזה היה כל כך טעים. ונעים. ובדיוק. וקשה. ו..
ואז התחלתי להרגיש אותן. את כל הידיים שנדחפו שוב. כבר הייתי בסרט הזה, פעם, מזמן.
אבל הפעם, שיכורה כל כך, רוצה כל כך, חרמנית כל כך, הלכתי על זה. כמובן שוידאתי אם זה בסדר לו, והוא אמר, כל מה שטוב לך, טוב לי.
אז המשכתי לנשק אותו, בזין, בפה, והרגשתי לשון מלקקת לי את כף הרגל. ירדתי על ארבע, מולו, ופתאום ידיים נדחפו לי לתוך המכנסיים. התחילו לגעת בי, שם, בפנים. לגעת ברטיבות הזאת. ואני גונחת. זוכרת שלרגע, קיויתי שאולי זאת היד שלו. אבל שתי הידיים שלו היו עליי. חיבקו אותי. זאת היתה יד שלישית. בלי כל ספק. ואולי אפילו רביעית וחמישית.
והאצבעות נכנסו לי פנימה, ורציתי עוד. הן עברו לחור של התחת, ונכנסו גם לשם.
ואני איתו, ממשיכה, ונצמדת, ומתנשקת, ומתנשפת ו...
ושוב פעם המעצור. עצר אותי. אז אמרתי לו, מספיק לי. מהם.
הוא נפנף אותם בשניה, וקמנו ונעלמנו בתוך אחד מתאי השירותים.
לא האמנתי שאני עושה את זה. בפעם האחרונה שהייתי בתוך תא שירותים עם גבר הייתה לפני יותר מעשר שנים. וגם אז, אם זכרוני אינו מטעני, רק ניסינו לעשות משהו. ולא ממש עשינו.
והפעם, כולי בוערת והוא, כולו זקוף, פתח את המכנסיים ואני הורדתי את שלי. נשענתי על הקיר עם הידיים, הגשתי לו את התחת, והוא נכנס. מזל, כל כך מזל שהעברתי את הקונדום מהתיק השני לתיק שהלכתי איתו אתמול. הוא חדר אליי עמוק ותפס אותי חזק, והכאיב לי. והמשיך לזיין. חזק. עמוק. ואני מרימה עוד קצת את האגן, כדי להרגיש אותו יותר ויותר.
ואז היא הגיעה. ההצלפה הראשונה. היא הייתה כואבת, שורפת ונעימה כל כך. ואז עוד אחת. ואני צועקת. ופתאום מישהו רוצה להיכנס, להצטרף. אני שומעת אותו אומר, יש לי זין גדול, תנו לי להיכנס. והוא מנפנף אותו, וצועק בכוח, היא הזונה שלי, היא השרמוטה שלי, אף אחד לא נוגע בה בלי רשותי. והוא ממשיך, להצליף, ולהגיד לי, את זונה טובה. את הזונה שלי, ואני צועקת, ומתחרמנת כל כך מהדיבורים שלו. והוא ממשיך להצליף. ופתאום זה נורא כאב, אז זזתי במהירות, והנרות שהיו על המדף, עפו עליי, וכל השעווה הרותחת נשפכה לי על הכתף החשופה. כמות ענקית של שעווה. לא טיפה. ולא שתיים. אלא בערך שתי כוסות, עמוסות בשעווה. בבת אחת. על הגוף החשוף שלי. אני לא יכולה לתאר אפילו, כמה הכאב הזה היה נעים. רגע אחד שורף ורגע שני מתקשה ונעלם.
כולי מכונסת עכשיו בתוך חווית הכאב והשחרור כשאני כותבת אותה עכשיו. רוצה לחזור לשם. אבל עדיין מתאוששת. עדיין משתקמת.
ואז הוא גמר. בתוכי.
הסתובבתי אליו. וראיתי מאחוריו את הראש של ההוא שרצה להצטרף מציץ מעל הדלת. ביקשתי ממנו בנימוס שיעזוב אותנו, והוא הלך.
גם אנחנו הלכנו.
ישבנו בחוץ, על ספסל, עישנו סיגריות. הראש שלי הסתובב, לא יכולתי לראות כלום מרוב עירפול.
ועוד הנהיגה על האופנוע הייתה לפני, ולא הצלחתי לחשוב בכלל איך אני הולכת לעשות את זה.
אז שכבתי על הספסל, הנחתי את ראשי על רגליו, והחזרתי את שפיותי לאט לאט.
לבסוף אמרתי לו, יאללה, ננסה. מקסימום, אם לא אצליח, אעצור בצד.
ונסענו.
כמובן שהצלחתי. וכמובן שגם עצרתי בצד. פעמיים. פעם אחת למים, ופעם אחת למזון. אבל הצלחתי.
בסופו של לילה, הגעתי הביתה, קצת פחות שיכורה, נורא עייפה, מאוד מסופקת, והלכתי לישון.

זאת פעם ראשונה שהצליפו בי וזה היה יותר מנעים. זאת פעם ראשונה שנשפך עליי חלב רותח וצעקתי מהנאה. זאת פעם ראשונה שקוראים לי זונה, ושרמוטה, ואני נהנית מזה. ולא רק נהנית, אלא צועקת "אני רוצה עוד".
כמעט לא מאמינה שעשיתי את זה. כמעט לא מאמינה שנתתי לעצמי סוף סוף להיות במקום הזה.
ועוד בדרך הזאת. כל כך זונה. כל כך טובה.
נתתי לעצמי, ונהניתי מכל רגע.
כן ירבו.

תודה תודה תודה תודה. תודה לי, תודה לו, תודה לכם.
מרוב שאני שיכורה, אני בקושי כותבת. האצבעות בקושי מרגישות את המקשים. אבל אני חייבת.
לפחות, עכשיו, להגיד תודה.
כל כך נהניתי. איתו. איתכם. איתך. עם עצמי.
עשיתי כל כך טוב לעצמי. הייתי טובה. הוא היה מדהים. אתם הייתם נעימים.
ואתה ונוס, כמעט והעלית אותי על הבמה, לסשן. יו.. כמה שהייתי קרובה לזה. כבר איזקת אותי, עם הצמידים מהעור. קשרת אותי חזק, ולא היה דבר יותר נעים מזה, באותו רגע. ראיתי את עצמי עומדת, כבר, עם ידיים קשורות אל על, ואתה מפשיט אותי. אבל לא העזתי. והתנגדתי, בכל הכוח.
והרגשת אותי, אז הסרת את האזיקים, תוך כדי שאני נצמדת בחוזקה ובתשוקה לבן זוגי להערב.
אבל עדיין, לא היה יכול להיות יותר טוב מזה. יותר עוצמתי. יותר נעים ויותר מענג.
לא מסוגלת לשחזר אפילו, מרוב שמעורפלת עדיין.
אבל מלאה בעונג. בהכרת תודה. בהנאה. מעצמי. ומכולם.
התחיל מוזר. ונגמר, בשמיים. הכי טוב שיש.
כשאהיה שפויה, אכתוב את פרטי הערב המספק הזה.
הולכת לישון מסופקת.

כן.. קמתי חרמנית. ונשארתי חרמנית. ובמהלך היום הזנתי את החרמנות עם עוד ועוד תשוקה, רצון ורטיבות. ניסיתי לעזוב באמצע היום ולהיפגש עם מישהו, וזה לא הלך. נכנסה לי עריכה, ושידור, ושוב, לא עשיתי את זה. כל היום חשבתי, על זה. על התשוקה הגואה בי. על הבעירה המתחוללת בתוכי. על הרצון העז להרגיש. ובמקום להרגיש מין, סקס וזימה, השמעתי לעצמי מהבוקר, בקולי קולות, בתוך האולפן הסגור, את השיר "פרי גנך" בביצוע אביבה אבידן ואלי לוזון. צעקתי ושרתי את השיר. הרגשתי אותו בבטן. עמוק. אבל לא מספיק עמוק כנראה. כי כשהגעתי הביתה, השמעתי אותו שוב, ואימא שלי כמעט התחילה לבכות כששמעה אותו, וביקשה ממני לכבות. כי זה קשה לה מידי. לא חשבתי על זה ככה, בכלל. זאת אומרת, אני יודעת מה המילים, ואת המשמעות, ועל הבן שלא יחזור, ודווקא עכשיו, אחרי שכל החיילים נהרגו, ובכלל.
אבל רק כשהגעתי הביתה, זה היכה בי.
אני זועקת אותו, כל היום, עם כל פיסת נשמה ונשימה שקיימת בי. ומייחלת למשהו אחד.
להרגיש.
והנה, אימא שלי, בפעם הראשונה ששמעה, כבר הדמעות הציפו לה את העיניים.
ואני, שמעתי אותו אולי שלושים פעם היום, בתוך אולפן אקוסטי, בווליום מטורף, וזה לא הזיז לי כמו שזה הזיז לה.
רוצה שיזיז.
אבל כנראה, שאני כל כך מודחקת, שהעצב לא נמצא ברמות זמינות, בכלל.
ולכן, אני שומעת את המילים, את הצלילים, את הזעקות, את היבבות, ומאושרת.
מתמלאת בצלילים ושרה במלוא העוצמה, במלוא הכוח, בלי שום חולשה.
לא קשה לי, לא כואב לי. ואני רק חופרת עוד ועוד, ומנסה להסיר את החסימות, ואת ההדחקות, ואת כל החומות והשריון העבה שנמצא עליי.
ועדיין, זה לא נוגע.
משתכנעת יותר ויותר שאני צריכה איזה מפגש כואב ועמוק, כדי לשחרר קצת.
אני זוכרת, שלפני המלחמה, הייתי עמוק בתוך העניין, של להרגיש. ואפילו הצלחתי להרגיש.
בכיתי. הייתי נסערת, תזזיתית, חרמנית, חושקת, בוערת.
והנה עכשיו, אני רק בוערת.
אבל לא מרגישה.
רוצה להרגיש.
אני יודעת, זה יבוא.
השאלה היא עם מי. ומתי.

כבר יומיים שאני חרמנית. כנראה שהתעוררתי שוב. אולי אני מריחה את הסוף. סוף הלחץ בעבודה. למרות שאם שרון ימות עכשיו, וסוריה תתקוף והפסקת האש הזאת היא רק הפוגה, אז שום לחץ לא ירגע. אבל עדיין, רמת החרמנות שבה ועלתה. סוף סוף מן הראוי להגיד. ואני מחפשת מסביבי אובייקטים ראויים לפרוק אותה. מחפשת, מתקשרת, מפלרטטת, וכמעט, כמעט, לא מצליח לי כלום. שוב, אותם סיפורים, ההוא לא נמצא, וההוא רחוק, וההוא לא בא לי עליו בכלל.
אבל זה מעניין. היו גם כאלה שכאילו הריחו אותי. את מה שהגוף שלי מפריש בימים האלה, והתקשרו. רצו לבוא. לענג. תענוג. למרות שלא יצא מזה כלום, זה עדיין כיף..
מרוב שאני נפוחה ורטובה, עלו בי כבר מחשבות למשוך את ק. לעניין. אבל אני עוצרת את עצמי. חושבת על זה, אבל עוצרת.
אתמול, אחרי שהוזעקתי בפעם הראשונה, ונשלפתי מהמיטה, זה היה מרתון חסר מעצורים של שעה בערך, של עבודה אינטנסיבית, כמעט בלתי אפשרית. ואז כשזה נגמר, כל מה שהיה לי בראש, זה אורגזמה, זיון, מציצה, מגע, כוח, חוזק. נכנסתי לאתר ההוא, של הסרטים הכחולים, וצפיתי בסרט האהוב עליי. זה שאחד הגברים מכניס לה את הזין לתחת. והזין מבריק ונוצץ מחומר סיכה, והוא מכניס אותו בעדינות. והיא אומרת, אוי מיי גוד, ומתחילה לצעוק. אבל צועקת באמת. ונאנחת. ובמקביל, מכלה את כל כוחותיה האחרונים על הזין של הבחור השני שאיתה. ומוצצת לו. ולמרות שזה רק דקה ושלושים שניות, אפילו עכשיו, כשאני כותבת על זה, אני שוב מתגרה.
ק. היה לידי, בזמן שראיתי את הסרט. ואמר לי, עוד שניה את נכנסת לתוך המסך. זה היה כל כך נעים, הצפייה הזאת. ראינו את זה שוב. ואז קמתי בנחישות, התקשרתי לא. והלכתי אליו. בלי הרבה דיבורים, עשר דקות בערך וכבר היינו במיטה, גונחים ונאנחים. ליתר דיוק, אני גנחתי ונאנחתי. והוא התנשף.
ואז הטלפונים שהפריעו באמצע, ואחרי שגמרתי פעמיים, בצעקות שבר חזקות ועמוקות, הלכתי. חזרה לעבודה.
למרות שגמרתי פעמיים, אני עדיין בוערת ונפוחה. כמעט ולחצתי עליו, כל הלילה. כדי להירגע.
אבל אני מרגישה שרוצה משהו אחר. והזיונים עם א. ממש לא מספקים. הם בגדר כיבוי שריפות רגעי ומיידי. הם לא הדבר האמיתי. אני רוצה מישהו אחר, שיכאיב לי. אני רוצה להתמסר. אני רוצה להישלט. אני רוצה שמישהו יבוא, ויעשה בי כאוות נפשו. אני רוצה לשכב חסרת יכולת לנוע, להתנגד, להתפרץ, לכאוב. להרגיש באמת. להרגיש משהו חזק יותר מסתם תשוקה שאני מנסה ומנסה להביא אותה, והיא איפשהו נעצרת, אי שם בפנים, ולא יוצאת החוצה.

אני חוסמת. אני יודעת שאני חוסמת. אני צריכה להיות חזקה. סגורה. עקשנית.
אני שמה לעצמי גבולות. הרבה גבולות. אולי זאת האחריות. אולי זאת התבונה. אולי אלה סתם מחשבות שלא צריכות להיות. אבל הן פה. הן שם. הן קיימות, בכל מקום.
ואולי אפילו הן לא מחשבות. אלא מצב תודעתי מסויים. אני לא ממש מזהה מילים, אלא יותר תחושות, רגשות ומצב תפיסה קיומי.
היום בדרך הביתה, נסעתי על האופנוע, וחשבתי. סוף סוף חשבתי. אסור לי לחשוב על זה. זה מתגלגל מהר, כמו כדור שלג, אוסף אל תוכו עוד ועוד חוויות, מילים, מראות, תחושות. והופך להיות הר גדול, שכדאי שלא אראה אותו, לא ארגיש אותו, ולא אחשוב עליו.
כבר יצא לי כמה פעמים לנסוע על האופנוע, בזמן האחרון, ולחשוב. פתאום לשקוע במחשבות.
הפעמים האלו, היו מסוכנות מאוד. בכל אחד מהמקרים, זה כמעט נגמר בתאונה. אני שוקעת לשם, כל כך מהר, עמוק וחזק. לעולם המחשבות.
ומאחר ואני נמנעת ממנו, ונזהרת ממנו, כמו מאש, כשהן כן באות, הן סוחפות אותי.
אסור לי לעשות את זה בזמן רכיבה על האופנוע.
אז היום עשיתי את זה שוב. ושוב, הגעתי לאין מוצא. הגעתי למקום, שאין בו כלום.
אבל היום קראתי לתחושות האלה בשמות. הרצתי תסריטים בראש. ראיתי דברים קורים. קולות נשמעים, רגשות יוצאים. הזדהות. הרבה הזדהות. ראיתי הכל. ואז באחת, נעצרתי.
עצרתי את המחשבות.
הן היו נעימות. מלטפות. חזקות. עוצמתיות. אבל מאחר והמציאות שונה, והמציאות מספרת סיפורים אחרים, מיד עברתי לעולם מקביל. זה שקורה במציאות.
לא יודעת למה. אולי אלה החסימות. אולי אלה המילים שנאמרות מבחוץ, כל הזמן. ואני ממשיכה לזרום איתן. מציפה את עצמי בהן, רק לא לחשוב.
לא חושבת.
מרגישה. חווה. צוחקת. אוהבת. נפגעת. שונאת. נהנית. מתחרמנת.
הכל.
רק, לא חושבת.

בוקר. עשרים וארבעה חיילים הרוגים. אני לא הולכת לעבודה, ורוני לחוץ. רוצה לרדת. מתרוצץ סביבי. ואני לוקחת את הזמן. רק צריכה להוריד לעצמי מהראש איזה משהו שצריך לעשות במשרד, ואחר כך, אני פנויה. חשבתי לתפור את החולצות שתכננתי, אבל אני לא יודעת אם יהיה לי חשק לזה. מה גם, שמשרד הרישוי מחכה לי. דחוף. רשיון נהיגה חדש. ששש.. שאף אחד לא ידע.. שאני נוסעת עם רשיון לא בתוקף.
אני לא אוכלת כבר כמה ימים. מאז שהחלטתי, אני ממש עומדת בזה. פשוט הפסקתי לאכול. כמובן שאוכלת כשצריך, אבל כל מה שדחפתי לעצמי קודם, נזנח ונשמט מהתפריט היומי. אבל עדיין לא מרזה. כי לא עושה ספורט במקביל. יש גבול, אני אומרת. בינתיים, לא עושה. אבל מתישהו זה יתחיל לרדת. לאט ובטוח.
ולמרות שאני בבית, ויש לי כמה שעות פנויות, אני לא רגועה. לא מרגישה בחופש. כאילו עובדת, אבל בבית. איזה עצבים. כמה שלא הולך לי להירגע מהעבודה המזורגגת.