7674

כן.. אני בהחלט מתעוררת. אבל אני חושבת שההתעוררות בכלל לא קשורה לעולם הזה.
אבל עדיין, שוחחתי עכשיו עם מישהו, על השליטה, על מה עושה לי, ומה עושה לו, ופתאום התשוקה הזאת, להתמסר, החופש הזה בחוסר אחריות, בחוסר שליטה, פתאום זה משך אותי, פתאום רציתי את זה, יותר מהכל.
אז כן. גם זה, עורר אותי. וגם בכלל, הכל, מעורר. והטלפונים מעוררים אותי, והאוכל שאני לא אוכלת, והבירות שאני שותה, וההצעות שאני מקבלת. הכל פתאום מעורר. ולא אכפת לי אימא שלי, אני אעשה מה שאני רוצה, בלי לחשוב עליה בכלל.
כמובן, לא בבית. אבל עדיין, אני אעשה.
אז קדימה. הפועל.
קדימה אני אומרת, ובמחשבה אחת אחרי זה, איזה קדימה ואיזה נעליים. אין לי חשק. אין לי כוח. לעזאזל, בחיי, מה קורה לי.
לא יודעת מה אני רוצה.
אה כן, אני יודעת.
תשוקה. זה מה שאני רוצה.
וזה מה שאין.

פתאום כולם נמצאים פה היום.
פתאום אני נזכרת. עורגת. רוצה.
רוצה, ולא מסוגלת. נשארת בבית, לבד, בשקט, ולא מעיזה.
פוחדת. חוששת. קצת התרגלתי כבר לעניין הזה, של הלבד. של הרגוע.
והנה פתאום אתה נמצא פה, וגם ההוא. ואיתך דיברתי, ואנחנו מכירים. ופתאום כל השמות, וכל הפרצופים, וכל הזיונים חוזרים ועולים. ואני לא ממש מוצאת את עצמי פה. בתוכם. בעניין.
אני בטוחה שאם תתקשר ותשאל מה שלומי, אני אתעורר לחיים. אבל שנינו יודעים שברגע שניפגש, זה יהיה כמו אז.
אבל עדיין,
בפעם האחרונה שהייתה כאן היכרות כזאת, גישוש ופגישות, לא היה מין. כמעט לא היה דיבור על מין. לא על סשן, כמעט לא על שליטה וגם לא ממש על תשוקה. כן.. והיא גם לא ממש עלתה.
אולי כבה בי משהו. אולי חזרתי להיות א-מינית. ואולי אני מחכה לקול הזה, שיעשה לי את זה שוב. כמו הקול שלך.
אולי אני מחכה לגוף הזה, לנשימה, לריח, שיעיר בי שוב את הרטט, את הרצון, את ההתלהבות, את התשוקה.
איפה אתה?

נו.. אז הייתה לי אורגזמה אתמול בלילה.
לא הייתי חרמנית במיוחד, לא הייתה תשוקה של ממש. תמיד נעים איתו, אבל במידה מוגבלת. לא חסרת גבולות, לא פורצת מחסומים, לא ולא ולא.
ונילי.. כבר אמרתי?
למרות שיש לו איזה זיק קטן בעיניים, שכל פעם מושך לכיוון הזה. הוא משתמש בכוח, או מאידך, נורא נורא נורא רוצה לרצות וספק אותי.
אבל זה לא זה. זה לא שם. וגם בלי זה, התשוקה שם, מוגבלת בצורה די עקרה ובנאלית.
אבל אורגזמה הייתה. והיום, כשהייתי לבד בבית, פתאום בא לי שוב. אבל אז התחרטתי. והלכתי לנוח צהריים, בלי שום גמירה או שחרור, רק עם פרישת איברים הגונה וצלילה לתוך המזרון הנוח ותוך השינה העמוקה.
אימא שלי היום הצהירה שהיא מתכוונת להישאר עוד חודש.
אני לא יודעת איך לאכול את זה בכלל. אמרתי לה, בעדינות, כדי לא להעליב, שמאוד נעים לי איתה, ובאמת, יש אידיליה, אבל חסר לי הלבד. הפרטיות. והיא הסתכלה עליי בזלזול ואמרה, נו באמת.. אם זה מה שחסר לך, אז תתגברי.
היא לא ממש מבינה. ואין לי כוחות נפשיים להעיף אותה בכוח. ולמרות שהבהרתי את עמדתי, היא עדיין מתעקשת. אני מבינה את הצורך שלה בלהיות ביחד, ואת החוסר רצון שלה להיות לבד. אבל עדיין, אין לה מושג והיא לא מוכנה להבין ולקבל, שיש לי צרכים של לבד, שאי אפשר לבטל אותם בזלזול. אבל היא בשלה. אז אמרתי לה, שכשתיגמר המלחמה, ואני אקח חופש, אני ארצה גם להיות לבד. לפחות לכמה ימים. אז היא שתקה. אפילו לא אמרה, בוודאי, אני אלך, אמצא מקום אחר להיות בו. פשוט שתקה. טוב, נו, כנראה שאצטרך לדבר איתה בצורה יותר מפורשת וחד משמעית. למרות שבתוך תוכי, זה לא ממש מפריע לי. אבל הלבד, חסר לי. מאוד חסר.
אבל מצד שני, אני לבד כל הזמן. שנים קודם, וכנראה גם שנים אחרי. אז מה אני בוכה על חודשיים שהיא מתארחת אצלי ואני עושה לה טוב.
אולי זאת באמת צריכה להיות הגישה. כי היא באמת בסדר, ואם אני אבקש ממנה, או אפילו אודיע לה, אז היא תפנה את הבית, אפילו לכמה ימים.
מה גם, שמבחינת עונת הייחום והחרמנות שקדמו לזמן הזה והחשיפה הנלהבת לעולם הבדסמ, העיתוי הוא לא רע בכלל.
האילוץ הזה של לא להביא גברים הביתה בקצב מסחרר, גם בגלל שאין לי זמן והמלחמה הזאת, וגם בגלל שהיא בבית, הוא די במקום. מאחר ואולי באמת קצת הגזמתי. וזה בא בדיוק בזמן שצריך להרגיע, להירגע ולהפסיק את האינטנסיביות המסחררת הזאת.
אז הכל בסדר. נסתדר. אסתדר. אשרוד.
אבל מה עם המלחמה הזאת. אולמרט עושה שרירים, נכנס במלוא הכוח הערב, עם כל הכוחות וכל הציוד וכל התוכניות, בזמן שבארצות הברית מתכננים לנו משהו אחר לגמרי.
מתח. כמו סרט מתח. החיילים בפנים, חיל האוויר מפגיז, ובאו"ם מתדיינים במרץ. הכל כדי להשיג הפסקת אש. מירוץ נגד הזמן. עד אחת בלילה. ואז נראה.
טוב, נו, נקווה לטוב.

כל כך רוצה שתיגמר כבר התקופה הזאת. שאימא שלי תצא לי מהבית, שהמלחמה הזאת תיגמר, שהעבודה תירגע ושאני אוכל לקחת חופש. ואפילו לא חופש חופש, אלא מספיק להיות לבד בבית במשך כמה ימים ולילות. אבל באמת לבד.
כן, אני מוכנה לחזור לטיולים המייגעים עם רוני. הם לא היו כל כך נוראיים, והוא יתאפק אם אני לא אחזור בזמן. אבל הנוכחות המטרידה הזאת של עוד מישהו בבית, פשוט מחזקת בי יות רויותר את ההרגשה של כמה טוב לבד. כמה טוב שאין מחוייבות לעוד ישות שצריך להתחשב בה בחיים.
אתמול חזרתי הביתה מהעבודה בשעה אחת, ונכנסתי לבית שישנים בו. בית ישן. בעוד שאם הייתי לבד, הייתי שבה הביתה, לממלכה שלי, עושה רעש, משחקת עם רוני, משתוללת איתו, והכל, בלי להתחשב באף נשימה חרישית שישנה לי בבית. אבל אימא פה, והיא ישנה, והייתי צריכה ללכת על קצות האצבעות. אבל זה לא רק זה. זה עוד הרבה דברים. שבאמת, אין לי שום דבר נגדה, והיא אחלה אישה, ואחלה אימא, ויש לנו אחלה יחסים. אבל יש גבול לכל תעלול. והפרטיות שלי, כנראה, זה הדבר הכי יקר לי, והלבד, אולי אפילו עוד יותר מזה. וכמובן, איך אפשר לשכוח, השקט. הדממה הזאת, הנקיון המחשבתי הזה שאני מגיעה אליו במדיטציה הלא מודעת שמתרחשת כל אימת שאני בבית לבד.
אז עוד קצת, אחכה בסבלנות, והתקופה הזאת תיגמר. גם אם בתור התחלה רק אימא שלי תחזור לביתה. ורק אחר כך המלחמה תיפסק. ורק אחר כך העבודה תירגע ורק אחר כך אצא לחופש. אבל בעיקר, קודם כל, לחזור להיות לבד. לחזור לטריטוריה הבדלנית והשקטה שלי, כדי שאמצא את עצמי שוב, את שפיותי, אולי את תשוקתי, ואולי אפילו, מי יודע, איזה כמה זיונים טובים ובריאים על הדרך. שלא נדבר על אורגזמות, שממש בלתי אפשרי להשיגן בתנאים הנוכחיים.
מה שלא ברור לי מכל העסק הזה, זה איך יצא, שאחרי שפגשתי כל כך הרבה אנשים, לא יכולתי למצוא את הפורקן ואת הפינוק, או לפחות את הזיון, במקום אחר שהוא לא הבית שלי.
כי אם אצלי אין תנאים, אצלם יש. הם לבד בבית. להם יש בית ריק. והנה, למרות זה, נשארתי בלי כלום. אני בבית. אצלי תפוס. והם..לא באיזור, לא מזמינים, לא ולא ולא.
בכל מקרה, שלא יזמינו. שיזדיינו מצידי..
אני, את התקופה הזאת, אעבור. והכל יהיה בסדר.
אבל עד אז, אלך שוב, ברשותכם, לנוח.

כאילו לא מספיק, היום הארוך, השידורים עד אחת בלילה, הטלפונים, האורחים, החיוכים, העייפות,
העקיצות, האנרגיות הרעות של אנשים, החיילים ההרוגים, הלחץ וכל הזבל הזה, כאילו זה לא מספיק, והייתי צריכה לשמוע ככה, לקינוח, את המשפט הזה.
הוא אמר לי, "תרדי לפיצוציה ותקני שכל"...
נו באמת..
ברור שהוא אידיוט, אבל למי יש כוח להתמודד עם מילים כאלה באחת בלילה. למי יש כוח להתמודד עם אנשים חסרי התחשבות וחמלה.
אין לי כוח.
וא. לא רצה לראות אותי היום. ירד לו ממני.
וד. לא התקשר אתמול, וגם לא היום.
ואני די גמורה מהיום הזה. והחיזוקים לא מגיעים, משום מקום.
בא לי לבכות...
וזה מה שקורה. הדמעות מציפות את העיניים.
לקחתי היום שוב פעם שני אקמולים. אני לא לוקחת כדורים.. ככה, בדרך כלל.
והאקמולים ממסטלים אותי.
כי כאב לי הראש. ולפני כמה ימים עשיתי את זה, ואחרי חצי שעה בערך, הכאב ראש עבר, ונהייתי כזאת אפאטית. מסטולה. נחמד.
אז זה מה שעשיתי היום. שוב.
והם שוב עלו לי לראש, ועירפלו אותי, והפסיקו לי את הכאב,
אבל משהו ברפיון הזה גם הפך אותי לרגישה יותר.
וכאילו לא הספיק היום הזה, עמוס בחוויות מרגשות,
גם הייתי צריכה את הסיומת הנחמדה הזאת.
בקיצור, אלך לישון.

כואב לי הראש עכשיו. ואני עייפה. ולא לבד בבית. וזה מציק.
היה לי יום עמוס בשטויות בעבודה. מלבד הבלאגן הרגיל וההרוגים והקטיושות והשידורים, היו גם כמה שיחות רגשניות. יותר מידי רגשניות ולא ממצות. אולי זה היה לכבוד יום האהבה. עשיתי אהבה. רק חבל שהשיחה לא הוגדרה על ידי שני הצדדים, מלכתחילה, כשיחת אהבה.
זה מסוג השיחות האלה, שנכנסים אחד בשני, ומתרגשים ומתווכחים, כמעט רק כדי להתקרב. ותו לא. כדי להרגיש. כדי שיזוז משהו שם בפנים.
הטחת אשמות, ועוד דברים שלא ממש קשורים למציאות. בזמן שהדבר החשוב באמת זה התחושה הנעימה. אם משהו מרגיש לא נכון, לא בסדר, תמיד אפשר לדבר על זה. לפתוח, להגיד, לבקש. זאת לא חולשה. לדעתי. זה חוזק.
אבל לא כולם מסוגלים, ולא כולם חושבים ככה.

הילדים למעלה רצים כמו משוגעים, ודופקים לי על הראש.
אין פה מנוחה היום.
והדיאטה הזאת, נעימה בגוף, אבל הנשמה זועקת לסוכר, למתוק, לשוקולד, לפינוקים.
כן.. אני עדיין מחזיקה מעמד. היום השלישי. ומרגישה עם זה, כאמור טוב, בגוף. אבל לא טוב במקומות אחרים.

המלחמה ממשיכה. הקבינט אישר הרחבת הפעילות. עוד שבועיים לפחות של הרוגים ושל קטיושות. זוועה. זה לא נגמר.

חבל שזה לא קל להפסיק לעשן, כמו שזה קל להפסיק לאכול.
כן כן. אמנם עבר רק יום אחד, אבל בהחלט זה נתפס לי במודעות. ואני לא אוכלת.
זאת אומרת, לא לדאוג. אוכלת. אבל אוכלת טוב. בריא. מעט.
חכו חכו, תראו אותי עוד חודש, פחות חמישה קילו, כמו כלום.
טוב, די. כדאי שאפסיק לדבר. ואצא לרוץ או משהו. אחרת שום דבר לא באמת יזוז.
אבל לא צריך להיסחף. התחלתי עם זה, לא צריך גם ישר להתחיל עם זה. קצת להירגע. אם כבר יש לי זמן. אז באמת ארגע קצת.
פשוט, אירגע, עם קצת פחות אוכל.
הבוקר קמתי, וכבר הרגשתי יותר טוב. כבר הבטן התעוררה קלילה יותר ליום חדש.
ואם אני אמשיך ככה, אז גם מחר ארגיש קלילה יותר, וגם מחרתיים, ותוך שבוע אני כבר הולכת עם המכנסיים שהפסקתי ללכת, כי לחצו לי על הבטן.
היום אולי אלך לא., להתפנק קצת. להתחבק, להתמזמז.
הוא רוצה שאשן אצלו. גם אני רוצה. אבל משהו שם, בפעם האחרונה, גרם לי לקום וללכת בשתיים בלילה. אחרי שנכנסו למיטה, אמרנו לילה טוב וכיבינו את האור.
משהו שם לא הסתדר לי.
אולי היום כן.
נראה.

כל פעם שמתפנות לי כמה שעות, אני מחפשת. מחפשת מישהו, שיעביר אותן איתי. אבל עמוק בתוכי, אני לא ממש מזהה את התשוקה, של פעם. רק את הרצון, להתפרק קצת. אולי לאיזו מחמאה נעימה. לאיזה מגע מחמם.
אבל אף אחד לא נמצא. אף אחד לא עונה. אף אחד לא באיזור.
ככה זה. הזנחתי. וזה מה שיצא מזה. אז שי התקשר היום, ומסר לי חיבוק. שזה היה נחמד, אבל עם כל הכבוד לו, הוא נשוי. למרות שמה שהוא מציע לא כל כך מתנגד להיותו נשוי. אבל מה שאני הייתי רוצה ממנו, בהחלט מתנגד. ואז אני, התקשרתי לירון, והיה נחמד לדבר, אבל לא התאפשר להפגש. מה גם, שמתאים לי יותר, איתו, לעשות את זה תחת השפעת אלכוהול. אני חייבת להשתחרר עכשיו כדי להגיע למצבים האלה שוב. זה לא בא לי ככה. אני סגורה. עצורה. אוחזת חזק בפנים. אוגרת. שומרת. ולא נותנת. ובטח ובטח, לא משחררת.
חבל, הייתי ממשיכה משהו עם ג'ובאני. משהו בו נתן לי לגיטימציה. למשהו. בעצמי.
אבל הוא הלך. הוא לא רוצה. הוא לא היה סגור על עצמו. או שהיה סגור, ואני לא הבנתי אותו.
אבל מה אני חושבת לעצמי, שהזמן המועט שיש לי, יתאים לכל העולם ואישתו? אז זהו, שלא.
וזה לא מתאים לאף אחד. ושלהם מתאים, לי לא מתאים. וככה זה יוצא. שלמרות שאני רוצה, אני מוצאת את עצמי גומעת בנחת את רגעי השלווה האלה. הרגעים שמתפנים לי מהעבודה, ואני מוצאת את עצמי לבד בבית.
אבל אני חייבת להפסיק לאכול ולרזות. שונאת לחשוב את המחשבות האלו, אבל זה המצב. פשוט, כל כך לא בא לי. גם מקודם לא היה לי בא. אבל עכשיו זה מציק לי. ואני חוזרת הביתה, ורק חושבת מה אני הולכת לאכול כשאגיע. ככה, להתפנק. למלא. את החסר. את הריק. את הואקום הזה.
כן, העבודה ממלאת. אבל לא ממלאת במקומות הנכונים. ואולי ההיפך. ממלאת במקומות הלא נכונים. באוכל משמין, את התחת, ואת הבטן, ואת הפנים.
היום שמעתי מוסיקה חזקה. משהו טוב, קצבי. והתחלתי להזיז את הגוף. הרגשתי שהשומנים קופצים לי. יותר נכון, הציצי. אבל לא משהו שהיה יפה לראות. אז עצרתי את עצמי, את הקפיצות, כדי שאפסיק לרעוד ככה.
לא, אני לא נשפכת, משום כיוון שהוא. אבל משהו לא נוח לי עם עצמי. גדול לי מידי. כבד לי מידי. ולא יפה לי. בעיני עצמי. שלא נדבר על הסביבה. אני מקבלת תגובות.
היום הוצאתי תמונה שלי, מלפני ארבע שנים. שיער קצוץ פלטינה. פנים קטנות. צוואר רזה, כתפיים צרות. זה יפה לראות. אני נראית לעצמי כמו ילדה. אבל זה בסך הכל לפני ארבע שנים. ולפני חצי שנה הייתי לא רחוקה מזה בכלל. רק עם שיער ארוך. אז מישהו, שראה אותי, אמר לי, את כפול שתיים ממה שהיית אז. אמרתי לו, קצת הגזמת מותק. כולה איזה עשרה קילו. כן, זה הרבה. אבל זה לא כפול שתיים. אבל עדיין....
אז מה הבעיה שלי. קדימה. להפסיק לאכול. ומיד.
לא יכולה כבר לשאת את הבטן הזאת. שמלאה לי כל הזמן.
צריכה להתחיל להרגיש רעבה, ולזרום עם ההרגשה הזאת. רק כשהקרקורים האלה מורגשים, ואני מאפשרת להם להיות, אז אני מתחילה לרזות.. אני יודעת, יגידו המומחים, זאת לא הדרך. אבל זאת הדרך שלי. ככה אני יורדת המשקל.
זהו.
החלטתי.
לא אוכלת כלום יותר הערב. ומחר, אני נכנסת לזה. בזה. בעצמי.
עד שהכל ירד.
ואולי אפילו אצליח לשלב ספורט בעניין. כי זה ממש, אבל ממש, לא לעניין.
כשרזיתי, בפעם האחרונה, כולם היו עם "וואוו" וקריאות התפעלות אחרות. ועכשיו, כשהשמנתי, הם שותקים. אבל אני שומעת את זה, כל כך רועם.
אז בשנים האחרונות, כשהשמנתי, זה לא הפריע לי. לא איך שנראיתי, לא מה שחשבו, לא מה שאמרו ולא מה שלא אמרו. הייתי יפה בעיני עצמי, וזה מה שהיה חשוב לי.
אבל עכשיו, משום מה, זה מפריע לי. עכשיו, משום מה, אני לא מרגישה טוב עם עצמי.
כן, אני יודעת. ההרגשה הזאת לא קשורה במישרין למשקל. היא קשורה לנשמה שלי, שכנראה לא מרוצה ממה שיש לה. אבל עדיין, אולי המשקל, יתחיל את השינוי. אולי התחושה תשתנה עם השינוי החיצוני.
ואולי, זה ככה עכשיו, כי אני רוצה מחמאות. אני רוצה תשומת לב.
אבל כנראה שזה בעיקר כי לא נוח לי. וזה מה שחשוב. קודם כל.
מזל שאני עדיין מעשנת. לפחות אברח לזה, כל פעם שיהיה לי קשה מידי. ואולי לא יהיה קשה.
אני יודעת, שאני מרזה, רק שזה באמת יוצא ממני, ככה, בקלות. פשוט פתאום, אני מפסיקה לאכול. כי נמאס לי. כי אני לא רוצה יותר. אבל הפעם, משהו פה לא קורה בטבעיות. אני לא ממש רוצה להפסיק לאכול. אבל אני רוצה להוריד את כל הקילוגרמים המיותרים.
יו.. כמה מילים. על הנושא.
כן, זה מעיק, ומציק. אז אני משחררת.

יום שחור היה אתמול. 12 מילואימניקים, בעלי משפחות רובם, נשים ילדים, סיוט. וההרס והחורבן בחיפה. וההרוגים. והפצועים. וההלומים. והחיילים המסכנים בתופת הלבנונית. הפצועים. קשה. בינוני. קל. והכל תחת ההודעה המודיעינית שיש סיכוי שנחטוף. היום. טיל. בתל אביב. וכולם ערוכים, ומוכנים, ודרוכים ופרושים ומחכים.
זאת תעלומה. באמת. למה הוא מחכה. מה יש לו להפסיד. למה הוא לא יורה.
לא שאני רוצה. ואם עד עכשיו לא היה טירוף בעבודה, אז אחרי זה, בכלל לא נוכל לנשום.
ולא מפגיעה ישירה, אלא מפקקי תנועה בתור לעמדת שידור.
אבל עדיין, ההמתנה לזה. החוסר ודאות. קצת משגעים.
אתמול, תחת מעטה הדריכות של כולם, שמרתי על חזות די שאננה. לא, חשבתי לעצמי, זה לא באמת יקרה. הם כבר אמרו את זה כמה פעמים מאז תחילת המלחמה. וכל פעם שקורה משהו יותר מחריד מקודמו, אנחנו שוב נכנסים להיערכות ולציפייה הזאת. אבל אני כבר לא מאמינה. שזה באמת יקרה. אז אני ממשיכה. בעוד הם עושים הכנות. ושולחים את האישה והילדים מחוץ לעיר. ומתקשרים לכל העולם ואשתו להודיע שיש איום ממשי, ושיישארו בבית או במרחבים המוגנים.
כן, זה באמת יכול לקרות. אבל עד שזה לא יקרה, זה לא קורה.
בינתיים אחותי שוב פה, ואימא שלי, עדיין פה. עושה קולות שתישאר עוד חודש. ואני לא יודעת איך להתייחס לזה. מצד אחד זה לא ממש מפריע. מה גם שעם האינטנסיביות של העבודה, היא מאוד עוזרת לי עם רוני. אבל הלבד. מה עם הלבד. עם השקט. עם הפרטיות.
ומה עם הזיונים. מה עם הפגישות הליליות האלה. עם ההזדמנויות שכן יש לי שאני נאלצת לבטל נוכח השהות שלה בבית שלי. אם היה עכשיו מישהו עם דירה בתל אביב, כנראה שמצב הזיונים שלי היה מצויין. מאחר והייתי אצלו כמעט כל לילה. אבל כל המזדמנים למיניהם, גרים מחוץ לעיר והמקום היחידי שאפשר להיפגש בו, זה אצלי. ומאחר שאצלי לא, אז לא נפגשים.
אבל מצד שני, גם ככה, אני כל כך עסוקה, שלא ממש מרגישה את הרצון לזה. זה לא שאני יושבת בעבודה וחושבת על זה. לא מרגישה את זה בגוף. לא רטובה. לא נפוחה. לא מפנטזת.
כלום.
נכנסתי למוד כזה, של קהות מינית. יש דברים אחרים על הפרק עכשיו. וכשכל זה יסתיים, אחזור לפעילות. או שלא אחזור. אני כבר לא יודעת.

יום ראשון בבוקר. שבוע חדש. התעוררתי קצת הפוכה. מזל שאני לא צריכה ללכת לעבודה עכשיו.
אבל אני בהחלט צריכה לקום, להתקלח, להתלבש. סידורים וכאלה.
שתיתי אתמול קצת יותר מידי. הלכנו אחרי העבודה וישבנו עם ט. מרוב שהייתי שיכורה, בסוף, וגם אולי בלי קשר לאלכוהול, אמרתי לה, אני באה אלייך. היא אמרה, בואי. שאלתי אותה, את מוכנה. אז היא שאלה , מוכנה למה. וכשהבינה, אמרה לי, לא. בצורה עקיפה, עדינה וחברית, אבל לא.
למרות שאני יודעת טוב מאוד, שאם הייתי הולכת אליה, זה היה קורה. סוף סוף. אבל ניחא. לא הייתי עד כדי כך שיכורה. אבל הייתי חרמנית עליה. לגמרי. אמרתי לק. כדאי שאני אלך, כדי שאני לא אעשה שטויות. למרות שלהיות במיטה עם ט. זה בכלל לא שטויות. אבל צריך תנאים מאוד מסויימים לזה, ואלו של אתמול, כנראה התאימו רק לי. ולא לה.
בכל מקרה, התשוקה שבה ועלתה. אבל הפעם, הודות לאלכוהול. אם זה לא היה, כנראה שהייתי נמרחת שם בכבדות ובחוסר עניין. בטח לא עם עניין לסקס. אבל האלכוהול עלה טוב לראש, הייתי אווירה נעימה, ולפני שהספקתי, כבר הרגשתי את היד שלי מלטפת אותה, בהתחלה בעדינות, ואחר כך עם תשוקה. עם הרבה תשוקה.
ועכשיו אני יושבת פה, מחכה לאיש של המזגן, שיבוא לסדר את הדליפה, אחת ולתמיד. ויש לי נסיעה לעשות לאסוף תוצאות בדיקה של אחותי. ועוד כל מיני דברים בסגנון. ועוד לא התקלחתי אפילו, לא התלבשתי, וממש, אבל ממש אין לי כוח להתחיל את היום הזה.
והאיש של המזגן הודיע עכשיו שהוא מאחר, בחצי שעה ארבעים דקות. לדעתי עוד שעה, אולי, הוא יגיע. מזדיינים בתחת מניאקים. לפחות יש לי זמן להתעורר כמו שצריך ולהתקלח ולהתלבש בלי שיהיו פה אנשים שמתקנים את המזגן.
הלוואי שיכולתי כבר למשוך את היום הזה ולהישאר בבית. אבל יש לי משהו נורא דחוף בעבודה, שאני חייבת לסיים. ועד שאני לא מסיימת אותו, גם אם המלחמה המזורגגת נגמרת, אני לא יכולה לקחת חופש.
זה מזכיר לי פתאום את כל הדיבורים שלי על זוגיות, ואהבה. הכמיהה לזה, לאהבה, ולדבר האמיתי, נשכחה לה בתוך לחץ העבודה, ועכשיו, הכמיהה היחידה, היא לחופש. כל הזמן, אני חושבת על זה.
לא כל הזמן, אבל כשאני כותבת, איכשהו, אני תמיד מסיימת עם המילה הזאת. חופש. המילה האחרונה, השורה האחרונה, הפסקה האחרונה. תמיד מדברות על חופש.
כמו אז, שתמיד סיימתי עם איזו אמירה קלישאתית בנאלית לעוסה ומאוסה על זוגיות ואהבה. עכשיו אני בעניין של חופש. כן, כנראה שהתקווה התחילה לפעפע בי, ולצד העבודה האינטנסיבית בהווה, והנוכחות המקסימלית במה שבאמת יש, תמיד נמצאת התקווה.
התקווה שבאה לידי ביטוי במילים ומחשבות, שמלוות אותי, אל עבר משהו שלא קיים, בהווה.
זוגיות ואהבה, היו רלוונטיות אז. וחופש, הוא צו השעה. הוא הקו המנחה. לשם אני שואפת.
טוב נו, אחרי כל המנטרות הידועות שלי, שאני לא מסתכלת על מה שאין, אלא על מה שיש. וחיה איתו בשלום. פתאום כל המאווים הפנימיים שלי זועקים את מה שאין. אין זוגיות. אין אהבה. ואין חופש.
אבל חופש יש. רק לא חופש מהעבודה. וזוגיות ואהבה, אין, כי כנראה אני לא ממש רוצה אותם. עובדה, כל הנסיונות האלה, והכשלתי אותם. אחד אחרי השני, כל אחד בשיטה אחרת. והחופש, כנראה, לא ממש מסתדר עם זוגיות. שלא נדבר על ילדים.
בקיצור. ניתן לחופש להגיע. להירגע מכל הבלאגן. נתחבר לחופש שקיים, בתוכי. ואז אבדוק, שוב, מה קורה עם הכמיהה הזאת לזוגיות.
כי כרגע, אני לא רואה אותה. לא בפנים. לא באופק. לא בשום מקום.