אז בכל זאת. יום שבת בבוקר. השקט הזה מסביב. הציפורים מצייצות. הרדיו על קול המוסיקה הדומם, הודיעו עכשיו על אזעקה. כל איזור הצפון, כולל חיפה. ואני כבר עובדת. תיאומים, אישורים וכל הכאב ראש הזה. אבל בבית. עם הרגליים למעלה. הקפה והסיגריה.
אני אמורה להיות היום בעבודה מהצהריים עד הערב, לפחות. אולי אצליח להתחמק מזה ולמצוא מישהו שיחליף אותי. קניתי בדים ואני רוצה לתפור מכנסיים. ההשמנה הזאת עלתה לי ביוקר. לא יוקר פיננסי, אבל יוקר גרדרובי. חייבת איזה שני זוגות מכנסיים שייראו עליי יותר נורמלי וארגיש בהם קצת יותר נוח. כי זה לא עסק ככה. למרות שבימים האחרונים אני די שומרת. נמנעת מכמה דברים שאכלתי בלי הכרה בחודש האחרון. נראה, אולי המודעות לזה, תנקה אותי קצת מכל השטויות שאני אוכלת, ואם יצטרפו לזה נסיעות על האופניים, בבוקר, לעבודה, אז בכלל הרווחתי.
ולנושא אחר לגמרי. לפני חודשיים בערך, כשנכסתי לאתר, והתחלתי לפגוש את כל הגברברים היפים והנחמדים, האוכלוסייה שהרכיבה את הכלוב הייתה אחרת. כן, שמעתי דיבורים על הגרעין הקשה של הקהילה, שנמצא פה כל הזמן. ויש כאלה שפשוט באים, נותנים פול גז, ואז אחרי חודש בערך, נמאס להם, והם יוצאים.
אבל דווקא חשבתי שאלה שפגשתי הם הגרעין הקשה. אז מסתבר שלא. רבים מאלה שהכרתי, לא נמצאים יותר באתר. או שנמצאים, תחת ניקים אחרים, ואז אני פשוט לא יודעת. קצת מוזר. הם הרי לא מתחבאים ממני. זה ברור.
ובכלל, התחלופה של האנשים שאני בקשר איתם, מוזרה לי קצת. אלה קשרים שמתחילים, ולא הולכים לשום מקום. אפילו לא לפגישה לפעמים. ואז הם נעלמים. אולי התייאשו, אולי השתעממו.
כבר התרגלתי לחשיפה הזאת. ואני אפילו פותחת מצלמה, די מהר. אז רואים, מדברים, מתלהבים, ועדיין, לא יוצא מזה כלום. כן אני יודעת, אין לי זמן. ואני מגיעה הביתה, ורואה את כל החלונות הכתומים האלה של המסנג'ר פתוחים ושואלים. את שם? מה העניינים? וכאלה. ולא הייתי פה כדי לענות. אז אחרי שמונה פעמים כאלה, מן הסתם, הם יפסיקו. אז הם מפסיקים.
רוני לוחץ עליי לרדת. ואני עדיין בפוזה של הבוקר, עם הפיג'מה. אין לי כוח לקום ולהתלבש. ואני דוחה את הרגע עוד ועוד. אבל הוא מתהלך חסר מנוחה פה מסביבי, מבקש, מתחנן. אוייש, כמה שלא בא לי להתלבש ולרדת עכשיו.
אבל אני אלך. רחמים על הקטן.
לפני 18 שנים. 5 באוגוסט 2006 בשעה 5:44