7674

טוב. אז התוכנית היא לנקות את הבית. אחרי שאחזור מהעבודה, קצת לרענן אותו. כי זה כבר ממש בלתי אפשרי להיות שם. ועם כל האורחים והאורחות, זה הופך להיות בלתי נסבל.
אני לובשת מכנסיים בצבע חאקי, מרושלים כאלה, שבדרך כלל אני הולכת איתם לים. חולצה בצבע אדום, בלי גימורים, שחוץ מהצבע, היא הכי לא מחמיאה לי בעולם. אספתי את השיער, עשיתי צמה סינית, שלא ממש הצליחה. ואני קצת מאופרת. נראית כמו קרירטורה, בקיצור. מחכה ללקוחות שיבואו לשדר.
הנה זה מגיע. עוד אולפן. ועוד עבודה. זין. כל כך גדול. אני לא הולכת מפה כל כך מהר.
טוב נו, רק שעה נוספת. בינתיים. מקווה מקווה מקווה שלא יכנסו עוד שידורים. למרות שגם אם כן, ק. יגיע בסביבות אחת, אז יוכל להחליף אותי.
אני חייבת לסגל לעצמי גישה חדשה. גישה אדישה לעניינים האלה. ודי הצלחתי בזה בזמן האחרון. אני לא מתכננת כלום. לא קובעת כלום. אם מתפנה לי זמן, אני עושה. אבל לא משהו מתוכנן. רק ספונטני. אבל היום, שוב השליתי את עצמי, וחשבתי שאוכל להיות קצת בבית. הכנסתי מכונת כביסה, והשנייה גם בדרך. אבל זה לא ממש הולך. והנה אני שוב במשרד, ועוד עבודה נכנסת.
כן, אני די אדישה, אחרי הכל. אבל עדיין, מבואסת. לא רוצה. רוצה לברוח מפה, ולא לחזור לעולם.
דיברתי לא מזמן עם מישהו מהתחום הזה, של התקשורת בכלל והחדשות בפרט, שאמר לי שאחרי שנתיים בתפקיד מסויים, החליט לעזוב, כי נשחק. אמר שזה בלתי אפשרי להיות יותר משנתיים בתפקיד כזה מאחר והזמינות עשרים וארבע שבע גומרת את הבנאדם.
אז הנה לך. תראה אותי. עוד מעט סוגרת שלוש שנים. ואני עדיין פה. כן, המלחמה הזאת קצת גומרת אותי יותר מידי, אבל עדיין, אני פה. וכן, הייתי רוצה לברוח, אבל עדיין.. אני פה.
אולי זה באמת הטריגר שאני צריכה. הקש ששובר את גב הגמל ויגרום לי לקחת את הרגליים ולמצוא משהו אחר לעשות. גם בתקשורת, אולי אפילו גם בהפקה, ואפילו אולי גם בחדשות, אבל משהו אחר.
האוקראיני הגבוה, מתלהב מהאולפן, ומהאבן הזאת שיש פה. אבן של אנרגיות. כל הזמן מעביר מעליה את היד, ונהנה מעצמו ומהאנרגיות שהיא פולטת. אנחנו מתקשרים בשפת סימנים, הברות וחלקי מילים באנגלית. כי הוא מדבר רק רוסית, ולא ממש מצליח לבטא משהו באנגלית.
הדלקתי את הנר, כדי שיהיה פה קצת ריח של פצ'ולי, וההוא, התלהב.. גם.
נחמד..

אז זה ממשיך לא לקרות. ואני ממשיכה לפעול כמו מכונה משומנת היטב. רק חבל שלא משומנת במקומות הנכונים.
יום שישי אחר הצהריים. בימים כתיקונם, בשעה הזאת, אני מתעוררת משנת היופי שלי, מתמהמהת שעתיים בערך עם קפה וסיגריות, ויוצאת לארוחת ערב אצל ההורים.
כאמור, בימים כתיקונם.
ועכשיו, אני יושבת במשרד, ממתינה בלחץ ללקוח שמאחר, ורואה איך העבודה איתו הולכת לחרוג מהזמן המוקצב לי. כי מיד אחריה, אני רצה למסיבת יומולדת של אחותי המגובסת.
המסכנה הקטנה, הבאתי לה היום בלון הליום גדול בצורת לב שכתוב עליו יומולדת שמח. ובירות.. שוב. ושוקולד. והכל, רק שתהיה מבסוטה. כי גם ככה, כל החופשה הזאת, נדפקה לה.
ובעלה הגיע, והיה שמח. הוא כזה מקסים. ואהב את הבית שלי. הם כנראה ישנו אצלי בבית הלילה, והחגיגה תהיה בעיצומה. המזרונים על הרצפה, לא יהיה מקום לזוז, ורוני כמובן, לא יבין מה קורה סביבו. לאן נעלם השקט שהוא רגיל כל כך אליו. איך גזלו ממנו את הממלכה הגדולה והבלעדית שלו.
הוא כל כך תזזיתי, שכל הזמן הולך מכות עם חתולה. אני יודעת שהם משחקים. והם עושים את זה גם ככה, בימים רגילים. אבל עכשיו, כל הזמן תוקפים אחד את השני, רודפים אחד אחרי השני, מתחבקים, מתגלגלים, משתוללים. היום העיפו את האגרטל עם הפרחים שאימא שלי הביאה לאחותי.
כן, הילולה גדולה אצלי בבית. ואני, כמעט לא שם. מזל..
אולי מחר, השמיים ישמעו לתחנוניי, ויאפשרו לי להישאר בבית כל היום. אני כבר יודעת שאצטרך לעבוד, אבל אם זה יהיה מהבית, זה יהיה מרגיע ונעים יותר.
חבר מהעבר פתאום צץ שוב. מתקשר, מזמין אותי, רוצה לבוא. ואני, לא מתלהבת במיוחד, אבל בימים טרופים אלו, מוכנה לכל אתנחתא מינית מהעבודה הזאת. אבל לצערי, לא מוצאת את הזמן לזה. וממשיכה להשיב את פניו ריקם. ומסרבת. מתנצלת, ומסרבת.
וגם א., רצה לבוא היום, לפנק אותי. מסאג' וכאלה. עם דגש על הכאלה. אם רק היה לי זמן. ואם רק היה לי בית ריק. ואם לסבתא היו גלגלים. ומאחר שלא כך הדבר, גם לו סירבתי.
והכי חשוב, ג'ובאני שלי. הולך ומתאדה מראהו בדמיוני, הולכת ונמוגה התחושה הנעימה שהיתה לי אחרי הפגישה איתו. אתמול הוא התקשר, והייתי בטורים גבוהים במיוחד. היה לחץ היסטרי מהעבודה, והקול שלי, היה מאוד מאוד לא נעים. כמובן שהתנצלתי. וניסינו להיפגש, אבל גם איתו, לצערי, זה לא הלך. נראה לי שיש בו משהו אדיש. לא מתלהב מידי. לא רוצה מאוד. אולי שומר על עצמו. ואולי פשוט לא נדלק. אבל בכל מקרה, גם הוא קצת נעלם.
אם הייתי מקבלת גמול ראוי, על העבודה המטורפת שאני עושה בשלושה שבועות האחרונים, הייתי מיליונרית. בחיי. הייתי יושבת באיזה פנטהאוס מערבי בצפון תל אביב, עם הרגליים למעלה, וצוחקת.
אבל מאחר שלא כך הדבר, אני מנסה לדחוק כל אימת שיכולה את עובדת הגמול הרעוע שאני מקבלת על השגעון הזה. כן, אני עסוקה בלשרוד. ולא הרבה מעבר לזה.
אבל במקביל לכושר ההישרדות שלי, אני גם נהנית.
רק שתחזור כבר התקופה הזאת, שאני אוכל באמת לשוב וליהנות.

אני חייבת לשבור את השגרה הזאת של העייפות והעבודה. חייבת. עם איזה ריגוש חדש. עם איזה זיון טוב. עם איזה סשן עצבני. משהו. שיגיע.
אני מנסה. למרות שאין לי ממש זמן. אבל בכל זאת מנסה. ואכן, זה לא ממש הולך.
אין לי כוח. ואין לי זמן. כל הזמן תקועה בעבודה המזורגגת, מתמודדת, נלחמת, ומתכלה.
מחכה שזה ייגמר, ואני אטעין מצברים מחדש.
מחכה לשבת פה, מול המסך השחור, מלאה באנרגיות ולכתוב.
זה יקרה. השאלה היא מתי. עוד שבועיים. שלושה. אולי.
בינתיים, בין לבין, כאמור, אני מנסה. אבל כנראה האנרגיות שלי ממוקדות מידי בעבודה, מכדי לאפשר לעצמי להצליח בחזית ההיא גם.
גונבת שעות שינה. קצת בלילה. קצת בערב. קצת בצהריים. שעות שינה שלא ממש עוזרות, אלא רק משאירות אותי בתפקוד בזמן העירות שאחריהן.
צריכה מסאג' מפרק במיוחד. שיתחיל עדין, מפנק, ואז יתחזק, ויפרק אותי לרסיסים. ואז, שינה טובה של איזה ארבע עשרה שעות. ואז עוד עשרים וארבע שעות של לא לצאת מהבית. ואז עוד איזה שתים עשרה של סערת חושים מינית במיטה, ואז עוד שינה של עשר שעות.
ואחרי כל הסאגה המתמשכת הזאת, אולי, אחזור קצת לעצמי.
ועד שזה לא יקרה, אני ממשיכה להתעייף. ממשיכה לסחוב את עצמי עם שארית כוחותי האחרונים.
הגוף כואב, הראש כבר בקושי מצליח לחשוב והיצר המיני העירני שלי, מודחק קשות.

אחרי יום סוחט במיוחד, חצי ליטר בירה, כמה סיגריות ורגליים למעלה, אני באמת לא מבינה מה אני עדיין עושה פה. מה הבעירה הזאת לכתוב. להוציא. לבטא.
היום הזה היה קשה באופן בלתי רגיל. העייפות ליוותה אותו מהרגע הראשון שפתחתי את העיניים, מאחר והחזיקו אותי ערה עד ארבע בבוקר אתמול. מהעבודה כמובן. התחלתי את היום, מדדה ומנקרת, עם ידיעה ברורה שבשתיים בצהריים מקסימום, אשוב אל חדר בית המלון שלי, ואלך לישון לכמה שעות. סמוך לשעה שתיים נחתה הידיעה שאני צריכה להישאר. לפחות עד ארבע וחצי. ובחמש, כשבסופו של דבר הגעתי הביתה, התחיל מטר של טלפונים, עומס בלתי יאומן של עבודה, ועצבים שמזמן לא הגעתי לרמה גבוהה כל כך שלהם.
וכמובן, לסיומו ה"מתוק" של העניין, נאלצתי לחזור לעבודה לעוד כמה שעות של קריעת תחת.
אז חזרתי, רצוצה ועייפה. ולמרבה הפלא, גם חרמנית. קניתי בירות, וקיוויתי שאחותי המגובסת תהיה ערה, כדי שנשתה ביחד ונבלה קצת זמן איכות. אז הגעתי. היא אכן הייתה ערה, אך בישרה לי, ספק בשמחה וספק בצער, שהיא יוצאת עוד חצי שעה בערך.
בכל אופן פתחנו את הבירות, וצחקנו קצת.
אני גמורה. רוצה להוציא. רוצה לשחרר. אבל הגוף שלי תפוס. כואב. ואני צריכה לקום מוקדם בבוקר. שלא נדבר על המוח, שלא מסוגל יותר לחשוב על כלום. אפילו לא על הדרך מכאן, לאמבטיה, לשירותים, ולמיטה.
עוד מילה אחת או שתיים, על המצב האבסורדי שאני נמצאת בו.
אופרציה די רצינית. לנהל. כמעט לבד. ואפילו אם לא לנהל, אז להחזיק ולתפעל. חרפה. בזיון. לא הגיוני. לא מציאותי. ולמרות כל אלו, אני עושה זאת, עם מוטיבציה בלתי נלאית, עם אנרגיות שאין לי מושג מהיכן באות, ועם חיוך. רוב הזמן, עם חיוך.
אם לא ק. לא הייתי מחזיקה מעמד. לא במלחמה הזאת.

ג'ובאני רוסו. מי זה? כדורגלן או משהו כזה? כן.. זה כדורגלן. הוא חתיך, אלוהי. אם זכרוני אינו מטעני.
אז שילוב שלו, עם פנטזיה על דון ז'ואן רומנטיקן ושרמנטי, ועוד כמות לא מבוטלת של רוך ורגישות, ספקנות, פחד וכאב. זה מה שהיה לי מול העיניים בשעתיים האחרונות.
היה לי יפה. ונעים. ולשם שינוי, ונילי למדי. פתאום אני הייתי המנוסה. אני התחלתי לשאול את השאלות שכולם תמיד שואלים אותי ואני שונאת לענות עליהן. אבל זה לא באמת עניין אותי. אחרי שהורדנו את זה מהשולחן, יכולנו להתפנות לדברים מעניינים יותר. כמו, בדיחות קרש, שיחות בנאליות על מעמדן של ערים במדינת ישראל ועוד אי אלו דברים חסרי חשיבות שנועדו בעיקר להשאיר אותנו ישובים, אחד מול השניה, ולהרגיש טוב.
סוף סוף לא עלה עניין הסקס בצורה ישירה וחד משמעית. סוף סוף לא אמרו לי, יו.. כמה את סקסית.
וגם לא, איך בא לי לנשוך אותך עכשיו, או ללקק אותך. וגם לא, בואי נלך מפה. אליי.
הגעתי לפגישה עייפה, קצת רדומה, ובעיקר בעיקר, הרגשתי לא יפה. כל היום הזה ליוותה אותי הרגשה כזאת. הסתכלתי על עצמי במראה, ופתאום לא הסתדר לי מה שאני רואה. לא הפנים, לא הגוף. לא הבגדים.
משהו התעוות לי בראש ועיוות את עצמי בעיני עצמי. וככה גם יצאתי מהבית. לא מרוצה.
ישבתי שם, וחיכיתי כמה דקות. הזמנתי בינתיים קפה. ואז הוא הגיע. לא דוגמן צמרת. ולא משהו שפינטזתי עליו בלילות. אבל בשבילי, הוא נראה כמו ג'ובאני רוסו. משהו בו, העיר אותי ועורר אותי. פתאום יצאתי מהתחושה שאפפה אותי כל היום. פתאום נהייתי יפה. לא יפה כמו תמיד, אבל בהחלט שיפור משמעותי מההרגשה הקודמת.
איך העולם מסתובב לו. ואיך דברים משתנים. ואיך אני נעה. ממקום למקום. מתחושה לתחושה. ממצב למצב. נעה, ומשתנה. ועדיין, נשארת במקום, ולא רוצה להתחלף עם אף אחד.

אווווו..... איזה אחר הצהריים רגוע בבית. לא נגמר. ולא עושה קולות של הולך להסתיים בקרוב.
שרק יישאר ככה.
התעוררתי אחרי שעתיים של שינה טובה ועמוקה, בחזרה בתוך "חדר בית המלון" שלי.
השעון העיר אותי. והייתי יכולה לישון עוד. אבל אחר כך לא אשן בלילה. כך שעדיף ככה.
ואז, חצי שעה אחרי ההתעוררות קיבלתי לינק עוד יותר מעורר. לסרטי סקס. לפעמים עושים לי את זה ולפעמים לא. אז אחרי עשרים דוגמיות בערך, לקחתי את עצמי בחזרה למיטה והתפרקתי.
או הו איך התפרקתי. בהתחלה שתיים שטחיות כאלה. לא ממש עמוקות. אבל חזקות וטובות.
והשלישית, כל כולי גמרתי, עמוק וטוב. שכבתי רפויית איברים, אחרי המאמץ המלחמתי הלא קטן. השתיים הראשונות לא דרשו מאמץ מיוחד. הייתי מוכנה לזה. לגמרי. אבל השלישית, שהרגשתי שנמצאת עמוק בתוכי, וחייבת לצאת החוצה, לקחה קצת יותר זמן, ועם קצת יותר מאמץ.
ובסופו של דבר היא הגיעה. עם אנחות שחרור גדולות, וכמובן, לא איכזבה בכלל.
מצויין. עכשיו אני בסיגריה של אחרי. מתכתבת עם אחד שטוען שיש לו זין גדול. נו..הם כולם אומרים את זה, אבל כנראה שלחלקם אין אמת מידה טובה במיוחד.
אבל כמובן, וכאמור, ובוודאי - אני הרי לא מתכתבת איתו בשביל הזין הגדול שיש לו או אין לו.
אני מתכתבת איתו בשביל שבפעם הבאה שאני אגמור ככה, חזק וטוב, אני אלך לסלון, אעשן סיגריה. והוא יחכה לי במיטה. וכשאני אחזור, אני אחבק אותו, ונרדם.
ככה אני רוצה.
ובינתיים ככה. אני גומרת לבד. או גומרת ביחד. וכן, גם לפעמים מתחבקים אחרי זה, ונשארים קצת. אבל כל זה, לא מתקרב לתחושת הבטחון הזאת, שהוא לא ילך. שהוא איתי, אוהב אותי, רוצה אותי. ונשאר.
רוני מסתכל עליי שוב בעיניים מתחננות. רוצה לרדת. למטה כמובן. זה יקרה, אבל לא לפני שאגמור להתרפק על הרוגע שנסוך על גופי בעקבות השלשה שהרבצתי לפני עשר דקות.
מנסה להיזכר מתי בפעם אחרונה עשיתי את זה. עוד מעט שבוע עבר. אז נראה לי שמגיע לי את זה.. הייתי צריכה קצת להתפרק.
לא, אני לא מתנצלת או משהו, רק מנסה להעלות בזכרוני את אותו מאורע "הסטורי", מתי, כמה, למה ואיך. וכמובן, עם מי. כן, זה היה עם מישהו. ולא לבד.
אולי הג'ינס שלי סוף סוף יקבל צורה של מכנסיים היום. ואולי עוד כמה שאריות בדים יקבלו צורות של חולצות מעניינות. אולי, ואולי לא.
אבל קודם רוני המתוק. קצת תשומת לב.

ולסיום, אני יודעת שאתה מתמודד יופי עם המילים הכתובות. אני יודעת שאתה יודע לאכול את זה, ולא ממש מתרגש. אבל מרגישה במובן מסויים שזה קצת בולם אותי. קצת עוצר אותי, להיות איתך כל היום, ואחר כך לכתוב פה, בידיעה חזקה ונוכחת, שתקרא את זה. מקווה שזה לא יהרוס לנו איכשהו. לא יודעת להחליט אם לבקש ממך להפסיק. מאחר ואנחנו מסתדרים בכל מקרה מצויין. עם הפתיחות, עם המיניות, עם הכל. עם המילים האלה, או בלי המילים האלה. וזה לא יוצר אינטימיות חדשה, שלא הייתה קיימת בעבר. אולי רק נותן קצת דלק לדמיון.
אז אני אחשוב על זה, ואתה אולי גם. לא משהו כבד מידי, ככה סתם, בשביל המשך יחסים תקינים. ואם תחליט שזה קצת מוגזם, אני סומכת עליך שתפסיק. לבד.
נשיקות.

באתי לנוח. בבית. מעניין מתי יזעיקו אותי בחזרה לעבודה.
שקט בגזרות אצלי. שקט בגזרה המזרחית. שקט בגזרה המערבית. ואפילו, למרבה הפלא, שקט בגזרה הצפונית. אולי הדרומית קצת סוערת לפעמים. אבל בסך הכל שקט.
נורא מה שקורה שם למעלה. אבל מה לעשות, ככה הרמטכ"ל מחליט, וזה מה שקורה.
בשר תותחים, ילדים קטנים בני שמונה עשרה, נשרפים שם בחום הלהבות, כואבים את הפיצוצים ואת ההדף. לא רוצה לחשוב על זה בכלל, מרוב שזה נורא.
קראתי תגובה ב YNET, של מישהו שהציע לרמטכ"ל לעשות כמה שינויים באסטרטגיה שלו.
קודם כל, אל תיכנסו. תכתרו, תאיימו, תציבו אולטימטום, ואם הם לא בורחים, תפציצו, עד אחרון המתים באיזור. למה לתת לילדים המסכנים האלה להיכנס לשם. איפה הרחמים?
לא שעל כל מתים אין לי צער, אבל הילדים הצעירים האלה, מול המחבלים הטרוריסטיים האלה, די ברור על מי אחוס קודם.

טוב, זה לא עסק ככה. מפריעים לי ומטרידים אותי מהעבודה.
חשבתי לשקוע קצת במילים, אבל זה לא ממש הולך.

איכשהו זה עבר לי. ככה פתאום. כבר לא הייתי לחוצה. הסרעפת השתחררה. כן, הייתי עייפה מהמאמץ של לשאת את עול הלחץ והחרדה. אבל כשזה עבר, והעבודה פימפמה בקצב, הכל נשכח. אפילו העייפות. הכל היה סוער ותזזיתי. חשבתי על ק. אולי גם לו יש את זה. אולי הוא חווה את אותן אנרגיות. בכל זאת, אנחנו בתוך הביצה הרוחשת הזאת ביחד, מהבוקר, עד הלילה. והנה, אחרי יום עבודה ארוך ואינטנסיבי, הוא אמר לי שגם לו היה. מה היה, שאלתי. לחץ, הוא אמר, חוסר שקט. תיאר בכמה מילים את מה שהיה לו, עד הצהריים, ובאמת, זה נשמע די דומה לשלי. לא יכולתי שלא לתת לזה מחשבה נוספת. אז נתתי.
כותבת על זה עכשיו, ושוב מרגישה את הקוצר נשימה הזה. מסלקת אותו מהר. אולי זה לא טוב, לא טוב לכתוב את הדברים האלה פה. אבל חייבת. לפרוק את זה מעליי.
כשנגמר היום, די מאוחר בערב, הרגשתי איזו שלווה. כאילו היום הזה, שכנראה חששתי ממנו, עבר. ועבר טוב. כן, היה לחץ. וכן, היו עצבים. אבל לא משהו חדש, ולא משהו שאי אפשר להתמודד איתו.
אבל למה לעזאזל חששתי ממנו. אולי כי קמתי בחמש בבוקר ולא חשבתי שיש לי כוח להתמודד היום. אולי כי היו לי כל מיני תיקים על הראש היום שלא ממש התחשק לי להתמודד איתם. ואולי זאת סתם, עייפות החומר, ואני צריכה לנוח, קצת יותר רחוק ולקצת יותר זמן.

אבל זה לא עבר לגמרי. וזה עדיין מרגיש לי מידי פעם. הנשימה שנתקעת איפשהו באמצע. בדרך למטה. אולי לפני הסרעפת. ואולי אפילו נעצרת בגרון.
מה שזה לא יהיה, נשימות, אני מקפידה לעשות. במודע. ככה באמצע היום.
או שמכניסה הרבה אוויר, ואז מוציאה אותו, בנשיפה איטית ומבוקרת.
או שק. פתאום תופס אותי ברגע של טירוף, מסתכל עליי, מכניס אוויר ומוציא, ואני עושה כמוהו.
אז קצת נרגעת. או לפחות מחייכת, שזה גם סוג לא רע בכלל של כדור הרגעה.
או שהאורח הנרגש היום באולפן, היה צריך להירגע, ואמר ככה, בלי בושה, תעזרי לי, אני ממש לחוץ. אז הסתכלתי עליו, ואמרתי לו, תעשה כמוני. והתחלנו לנשום. הכנסנו אוויר, והוצאנו. נשארתי איתו בתוך האולפן, כי הוא ביקש. כי חשב שזה ירגיע אותו. סימנתי לו בין שאלה לשאלה עם האגודל, כאילו הוא היה אחלה. ובאמת היה אחלה.
עבר את זה יפה. יפה מאוד אפילו. דיבר קולח, ברור, רהוט. הסתכל על המצלמה כמו שצריך. היה חמוד. כמעט שאלתי אותו אם הוא נשוי. אבל הסתפקתי בתור התחלה רק במספר הטלפון שלו. בתירוץ מקצועי כמובן.

טוב, זהו להיום. שותה כוס חלב. מעשנת סיגריה אחרונה. וצונחת למיטה.

כל היום הזה, מלווה ברעידות פנימיות כאלה. לחץ, חרדה, בהלה, פחד. לא יודעת מה. ומאיפה זה פתאום נחת עליי. אבל אני לא מרוכזת. על הכביש בדרך לעבודה, אז זה התחיל נראה לי. פחדתי שאני הולכת לעשות תאונה. ואז בבית קפה. מן חוסר נינוחות. קפיציות. הסרעפת מכווצת. קצת בחילה. סוג של אווירת חרדה יושבת עליי כמו ענן אפור וגדול. משהו בעבודה מלחיץ אותי. משהו בפנים מלחיץ. אין לי מושג. רק יודעת שזה קיים. וזה מפריע. ישבתי עם הפרטנר הקבוע שלי בבית הקפה בבוקר, וישר סיפרתי לו, על הפחד הזה שאני חווה. אז הוא אמר לי, אני לוקח כדורים בשביל זה.
זה מדהים אותי כל פעם מחדש, איך אנשים מרגישים בנוח לספר לי שהם לוקחים כדורים אנטי דיפרסיביים או אנטי חרדתיים. זה ברור לי שהרבה לוקחים, אבל אף פעם לא שיערתי שכל כך הרבה.
וכמעט כל מי שלוקח, ומתמיד עם זה, קורא לזה קסם.
אני מאמינה להם. זה באמת קסם.
קסם, שברגע שמשלימים איתו, ועם עובדת היותו בתוך המוח, החיים הופכים להרבה יותר קלים ונעימים. כי למי יש באמת כוח להתמודד. לא מספיק יש לנו על הראש... עבודה, חברים, משפחה, זוגיות, כסף. אז צריך גם את כל הקולות הפנימיים האלה שמתרוצצים לנו בראש? התשובה היא לא. לפחות התשובה שלי לזה. לא לא ולא. לא צריך. עדיף בלעדיהם.
החקירה והנבירה הזאת, ממש לא מביאה למקומות קלים יותר. ואפילו להיפך. ככל שמעמיקים, ולומדים ויודעים, העסק הופך להיות סבוך יותר, מטריד יותר, וקשה יותר. איך אומרים באנגלית, בורות היא ברכה. כמה שפחות יודעים - יותר קל בחיים.
אבל עדיין, עם ההדחקות, ועם האדישות לשאלות הגדולות של החיים, זה ממשיך לתקוף אותי לפעמים.
ולהטריד. ולטרטר. ולא המחשבות. אלא הרגשות.
משהו בתוכי מתעורר. אולי מזדעזע. ואני לא שקטה.
כן, מן חוסר שקט פנימי.
אני לא מרגישה טוב. וזהו. אולי בסוף יתברר שזה איזה קלקול קיבה או משהו. אבל לא נראה לי כל כך, מאחר ולא אכלתי אתמול משהו חריג. כן, עשיתי בלאגן. אכלתי כל מיני דברים, שרובם לא קשורים אחד לשני. אבל זה לא ממש חדש.
אולי זה ההוא.
אולי אחרי הכל, עם כל ההדחקות שלי, והמעצורים, והחסימות, אני כנראה כן מרגישה משהו.
אני בלחץ, שפגעתי. שאמרתי משהו רע. שעושה למישהו רע. והרי לא התכוונתי לעשות רע, בכלל.
רק להגיד את מה שיש לי על הלב. מה לעשות שלפעמים זה קשור לאנשים וזה קצת פוגע בהם.
ואולי זה לא רק לחץ שפגעתי. אולי זה גם קצת חסר. בכל זאת הייתה מן תשומת לב ממושכת ואינטנסיבית שכזאת. מאותו מקור תדר נעים, מאותו קול, מאותה נימה.
אז כבר אין. ואולי כנראה, זה באמת קצת חסר.
שיעבור כבר.

שברתי שיא. זאת אומרת, לא כל כך אני. אבל בזכותו, השיא נשבר.
כמעט שבועיים. טוב נו, שבוע וחצי. של קשר יומיומי, אינטנסיבי. לוחץ. כשהמלחמה הזאת בצפון, מתחוללת ברקע ותורמת ללחץ להיות יותר משמעותי ובעל נוכחות.
אולי זאת לא ממש חוכמה. כי היו לו מאפיינים מאוד מוזרים ל"קשר" הזה. אבל עדיין, זה הישג.
משהו חיבר בינינו נורא חזק. נראה לי שבעיקר הוא. כי הוא היה השולט. והוא קבע. וזה היה לפי הדרך שלו.. הפעם - רק לפי הדרך שלו.
וכנראה זה מה שאני צריכה. שמישהו יגיד לי בדיוק מה לעשות, ולא תהיה לי אפשרות ניווט, בטח לא החוצה. זאת אומרת, תמיד תהיה לי אפשרות בחירה. אבל הבחירה שלי, תהיה, ללכת בדרך שלו.
וגם הפעם, לא ממש יצאתי מזה בכוחות עצמי. אבל אולי פגעתי.
למרות שאמרתי לו מהתחלה. שמאחר והוא בחר לקרוא אותי, הוא לוקח בחשבון שלא כל מה שיקרא יהיה תמיד נעים לקריאה. כי זאת אני, וזה מה שעובר עליי.
ואולי ראיתי, שזאת הדרך היחידה שיש לי, שדרכה אוכל להימלט מהמצב הזה שנקלעתי אליו.
אבל באמת שזה היה קצת מוזר.
במשך שבוע וחצי. דיברנו כל יום. לפעמים גם שלוש פעמים ביום. אבל רק כשהוא גרם לזה לקרות. רק לו היו את כל הטלפונים. ולי, היה "מספר חסוי" על הצג, שריגש אותי כל פעם מחדש כשהופיע שם. במשך שבוע וחצי, הוא ראה אותי שלוש פעמים. ונגע בי פעמיים.
אני לעומתו, לא ראיתי אותו אפילו פעם אחת. אבל גם, זכיתי לגעת בו פעמיים.
הוא הגיע אליי פעמיים, הביתה. בתור שולט. ואני, בתור שפחה מרדנית, קשורת עיניים, מגששת וממששת את פניו בחושך, נוגעת, חוקרת. ולא ממש מצליחה להבין, מה קורה שם.
במשך שבוע וחצי, למרות עובדת היותו נשוי, לא היה רציני ממנו. עקבי, נחוש, רגיש, רוצה.
בעיקר, רוצה.
כן, הרגשתי מחוזרת. למרות שאולי זאת לא חוכמה להרגיש מחוזרת על ידי גבר נשוי.
אבל עדיין, לא היה לו יום, ולא לילה. וגם לא שישישבת. כל הזמן. מתי שרצה. מצא את הזמן ואת המקום להתקשר אליי. וללטף אותי ב"מה שלומך" נוטף ומענג.
אני חושבת שזה שאימא שלי הגיעה להתארח אצלי, קצת בלם אותו. פתאום השיחות בשעת לילה מאוחרת כמעט לא היו אפשריות. והמבטים העורגים דרך מצלמת האינטרנט, היו בלתי ניתנים לביצוע.
אבל במובן מסויים, אני חושבת, שלשמור על אש, במשך תקופה, כל כך ארוכה - יחסית אליי, זה כמעט בלתי אפשרי, בתנאים האלה.
גם המלחמה והעבודה, גם אימא, גם אישתו, וגם זה שלא ראיתי אותו.
ולמרות כל אלו, מצאתי את עצמי אתמול שולחת לו הודעה.
וכן..גם מתגעגעת.
התשוקה שלי להרגיש. רגש. כנראה שוברת כל גבול אפשרי.
כל גבול שהצבתי לעצמי אי פעם. וכל גבול של מציאות שנראה על פניו, הגיוני.
פתאום נראה לי שזה לא בסדר. פתאום בא לי להציב לעצמי גבולות. להיות ממושמעת. להחליט החלטות. למשל, איזה גבר אני רוצה. וכמובן, שאחד הקריטריונים יהיה, לא נשוי. והפעם, גם לעמוד בזה.
תמיד שואלים אותי מה אני מחפשת בגבר. ותמיד, אין לי תשובה. כי זה הרי כל כך אינדיבידואלי. כל אחד, עם המראה שלו, עם האופי שלו, עם האנרגיה שלו. והשילוב שלהם, או שמדליק אותי, או שלא. והיו מקרים, שגברים שבחיים לא הייתי חושבת שיזיזו לי, שיגעו אותי, ובגדול. וכן, גם נשואים. וגם מכוערים. וגם כל מיני יצורים שונים ומוזרים.
אז איך אומרים, באהבה אין חוקים.
אבל אולי כדאי שאכניס כמה. כי ההתפזרות הזאת, מעבירה את הזמן לא רע, ומספקת לי שוב, על הדרך, חוויות מגוונות ומעניינות. אבל שום דבר רציני, לא קורה מהן. אני לא מתעוררת עם מישהו בבוקר, אני לא נמצאת בקשר יותר ארוך משתי פגישות ועוד כל מיני מאפיינים שלא כדאי לי בכלל לסקור, מרוב שמביכים ולא מקדמים אותי אל המטרה.