לפני 13 שנים. 27 ביוני 2011 בשעה 13:08
ככה אני מרגישה עכשיו,
בדיוק ככה,
רק בלי הבחורה המענטזת...
שק איגרוף
דברים שהרבה יותר נוח להגיד כשאף אחד לא מקשיב.לפני 13 שנים. 26 ביוני 2011 בשעה 22:46
כמו שאמרה לי מישהי חכמה(:
וזה כל כך נכון,
ואני לא מדברת על הסופלה שנגמר לי עוד לפני שאני מתחילה לאכול אותו...
בניתי על הסופ"ש האחרון הרבה,
בתור מה שאמור להיות החיץ בין השנה שהייתה לבין החודש הקשה שהולך לבוא...
היה אחד הסופ"שים הקצרים ( מתאפקת לא להגיד "אם לא ה-"...)
והמדהימים!
כל שניה תענוג.
כמה שחיכיתי לו... לא יכולתי לדמיין עד כמה יהיה לי טוב.
זה התחיל בלראות אותך, אחרי שכמעט 3 שבועות לא היה לנו זמן יחד.
אני אוהבת את הרגעים האלה, שאני באה אלייך עם כאלה געגועים,
שכשאני כבר רואה אותך, במקום לחבק, אני מרביצה,
על זה שהיית כל כך רחוק...כן, ברור שזו אשמתך.
ואז לאט לאט, אני נרגעת ומתרככת,
ואנחנו מתחברים לכירבול מושלם,
כזה שבכל שקע אצלך נכנסת בליטה שלי, ולהיפך.
וזה מרגיש כאילו לא היינו בנפרד אפילו יום אחד.
נימנום, שהופך למיזמוז, שהופך ל...
וחושבת שכבר הצלחתי לעבוד עליך.
ואז אתה אומר לי "אחרי המסיבה...",
ואני כבר לא מתקוממת, אתה יודע מה טוב.
המסיבה.
חיוכים, סוכר, קצת ריקודים...
אנשים חדשים ואנשים מוכרים.
ואתה ביניהם, מולי ולידי,
בתוך כל הרעש, מרגישה שאתה רק איתי.
לחיים יש מין דרך כזאת לזרום כל כך יפה,
שגם התוכנית הכי דקדקנית ומסודרת מראש לעולם לא תתקרב לזה.
אז נכון שג'וני קצת עזר לי... (למרות שבכלל רציתי את ג'ק)
אבל נראה לי שבין כה וכה זאת לא הייתה הסיבה לסימום...
מוקפת בכל התחושות הנעימות שיכולות להיות
וכמעט שוכחת שיש מסביב מסיבה ואנשים.
רואה רק עד החיוך שלך,
ואחרי זה שום דבר לא קיים בשבילי.
בבית.
אומרת לך שבא לי לראות את הזריחה.
נדמה לי שאתה עולה לגג ובודק.... לא, עדיין אין.
לפעמים אני מרגישה שאני רק צריכה לבקש, ואתה תביא לי את הירח.
בשאר הזמן- אתה סתם כל כך מתוק שבא לי לשים אותך בגביע וללקק.
לילה. כבר שכחתי כמה כיף לישון איתך.
בוקר. ועוד יותר כיף להתעורר לידך...
ליטופים ונישוקים של ארנבון חצי מנומנם.
השעון מזכיר לנו שזה הזמן לקום.
שעתיים של התנהגות חייתית,
ואז המציאות קוראת לנו שוב, ואנחנו נענים לה באיחור אלגנטי.
18שעות של הנאה מרוכזת ומילוי מצברים,
עד הפעם הבאה שאני אוכל להרשות לעצמי להנות ככה.
חיים-
נתראה עוד חודש(:
נ.ב- קיבלתי מתנה. מתנה שלא קל לתת.
והיא ניתנה לי כל כך בטבעיות, שאני לא חושבת שהנותן יודע עד כמה זה נגע בי.
לפני 13 שנים. 25 ביוני 2011 בשעה 22:24
והרי לכם ציטוט אקראי מחומר הלימוד שלי למבחן מחר:
"קיים שוני ברמת המופקרות של נקבות פרימאטים בין הזנים השונים
ונמצא מתאם בין גודל האשכים של הזכר לרמת המופקרות של הנקבה –
ככל שהמופקרות של הנקבות גבוהה יותר, כך האשכים גדולים יותר."
נשבעת לכם שלא נגעתי....
😲
לפני 13 שנים. 20 ביוני 2011 בשעה 5:49
אבל כשאני מכאיבה- אני אוהבת לעשות את זה עם בעצמי. לא מושך אותי דרך אמצעים כמו שוט, קיין או מקלות למיניהם. אני אוהבת להכאיב בכאב הכי טבעי ופראי שיש. אני אוהבת לשרוט, לנשוך, להרגיש גם את הכואב. אם כבר מדברים על זה... ממש בא לי לראות אם מה שאני מדברת עליו יכול לחדור את העור... יש מתנדב? (הפניה מנוסחת בלשון זכר, אך מתייחסת בעיקר למין החזק)...
לפני 13 שנים. 18 ביוני 2011 בשעה 20:35
תוך כדי לימוד למבחן, אני נתקלת בתרגיל שמזכיר לי את האימרה המפורסמת של ה-מורה למתמטיקה שלי: "אבל למה לנסוע לירושלים דרך חיפה?!" (שזו כמובן אמירה צינית כשגרים באזור השפלה...).
מאוד אהבתי את המורה הזאת. ובאותה נשימה- פחדתי ממנה. מאוד. מתמטיקה הייתה הסיוט שלי בתיכון. 5 יחידות, כשהמורה היא רוסייה, ודוגלת בסגנון הלימוד שהיה שם. טוב, אני לא צריכה להמשיך, נכון? היה נורא, סבלתי מכל שיעור ושיעור, מכל מבחן, מכל השיעורי בית, ומהשיעורים הפרטיים. רציתי לעבור, רציתי לרדת ברמה, אבל נשארתי בזכות אותה מורה. בזכות? מה בזכות? בגלל! היא הכריחה אותי! אחרי כל שיעור היה לנו פק"ל- אני ניגשת אליה ומתחננת לעזוב. ואז היא כזאת תומכת, מחבקת, מלטפת, ואני מסכימה להישאר עוד שיעור, רק עוד שיעור אחד. לפעמים אפילו הכנסתי אקסטרה דרמה לבקשה שלי ובכיתי קצת... לא ממש עוזר, כי עד כמה שקשה לסרב לי כשאני בוכה, הרבה יותר קשה לסרב לעיניים בצבע ים צלול של המורה שלי. "את צריכה להישאר כאן, את אינטליגנטית, ואין שום סיבה שתשבי עם תלמידים ברמה נמוכה יותר". ויש סיבה שאני אמשיך לסבול??? טוב נו, אני לא אענה על זה.
אבל היא לא הייתה רק תומכת. צריך להכיר אותה כדי להבין כמה קשוחה היא הייתה, לא עניין של קשוחה אפילו- פשוט לא היה אדם בבית הספר שהעז להגיד לה לא. מתי הרגשתי את זה? כשהייתי נכשלת במבחן. מתי נכשלתי? תמיד. זה היה הקטע הכי גרוע. מחזירים את המבחנים, אני רואה את הציון, ואני כבר יודעת מתחילת השיעור מה מצפה לי... כל השיעור אני מתפללת שלא יעבור הזמן ולא תגיע אותה שיחת נזיפה מהמורה שלי. אבל היא תמיד הגיעה. והיא ידעה להשפיל... כמו שאף אחד בחיים לא עשה לי. היחידה שבאמת הרכנתי את הראש כשדיברתי איתה.
בסוף הלימודים הלכנו לפאב, ושתינו (יותר נכון אני שתיתי).
אח"כ בחופש, היא הזמינה אותי לישון אצלה. לא, אני לא צוחקת. הלכתי לישון אצל המורה למתמטיקה.
ישבנו כל הלילה בסלון, ערות, מנהלות שיחות נפש וצוחקות. דיברנו על הכל. באמת על הכל (כי אני זוכרת את האדום על הלחיים שלי).כל פעם כשהבעל שלה בא אלינו לסלון בטענה שאנחנו מרעישות, היא ביטלה אותו במהירות והוא חזר לחדר. היה כיף. באמת שהיה כיף.
אוי, כמה שאני הייתי תמימה פעם.
כשאני חושבת על כל זה עכשיו... אני מגלה יותר ויותר דברים שהיום נורא מסתדרים לי בראש, ופעם אפילו לא הייתי מודעת אליהם.
כמה שאני תמימה עכשיו זו רמה אחרת בכלל, לא קרוב אפילו. אני יכולה להרשות לעצמי לצחוק על התמימות הזאת שלי של פעם.
אם זה היה קורה עכשיו...
אם זה היה קורה עכשיו אנחנו לא סתם היינו יושבות בסלון, מדברות וצוחקות. אני מכירה את עצמי ואת יכולת השליטה האפסית שלי... בטוח הייתי מתנפלת עליה.
או לפחות מרימה את התחת ומבקשת ממנה להביא את סרגל העץ הגדול שהיה מונח תמיד על שולחנה...
לפני 13 שנים. 16 ביוני 2011 בשעה 18:48
אני כל פעם אומרת את זה, אבל....
נראה לי שהגעתי לשיאי חרמנות חדשים.
אתה יכול לעשות לי הכל עכשיו.
באמת.
בלי גבולות.
אני לא אגיד לא, וגם לא אתבכיין.
רק תבוא...
וחסר לך בפעם הבאה שהזין שלך לא נכנס אליי שבועיים....
לפני 13 שנים. 15 ביוני 2011 בשעה 10:15
בא לי ללכת איתך מכות.
ואז,
אחרי שתכניע אותי
(אבל לא בלי מאבק)
תזיין לי את הצורה.
כמו שאני אוהבת...
חזק, בגסות,
תתפוס לי את הידיים מאחורי הגב,
ותשתיק אותי כל פעם שאני מעזה להתלונן.
אני רוצה שתקרע אותי.
להרגיש שאני לא יכולה יותר,
לנסות לדחוף אותך...
וכל פעם אתה תיכנס אליי
חזק יותר, עם יותר כוונה.
אני רוצה שתרצה שיכאב לי.
שתפרק אותי...
ורק כשאני כבר אפסיק להתנגד
אשלים עם מצבי,
רק אז
תיכנס אליי בפעם האחרונה
רק כדי להדגיש את הבעלות
ואז תזרוק אותי
ככה מותשת,
על המיטה.
תן לי כמה דקות
עם עצמי.
להכיל את התחושות ולהירגע קצת.
בנתיים,
תסתובב בחדר,
תביט על גופי העירום שרוע על המיטה,
רעד עובר בו מדי פעם...
תנוח קצת.
ובוא שוב.
לפני 13 שנים. 14 ביוני 2011 בשעה 18:20
פעם ראשונה בחיים שלי להופיע ככה מול 250 איש...
הפחד שלפני כמעט שיתק אותי.
מזל שכמעט... כי היה פשוט מעולה!
תענוג.
השיא של כל החודשים האחרונים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
עכשיו אחרי דבר נפלא כזה,
חייבים להיות פולניים טובים ולהרוס:
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אבל עם הסיום של זה...
הגיע סיום של עוד משהו.
3 חודשים של מתח מיני עם אחת השחקניות,
(אוקיי, וגם קצת [הרבה] מזמוזים מאחורי הקלעים)
שהיו אמורים להגיע לסיום המיוחל היום בערב בדירה שלי....
הגיעו לסיום פחות אופטימי;
חבר שלה,
(שלושה שבועות בכלל נחשב חבר???)
שבהתחלה נורא התלהב מהקטע שלנו,
(כמו כל גבר טיפוסי שמתפקד מינית...)
פתאום,
אחרי אתמול,
אז ראה אותי לראשונה ממזמזת לה את הצורה,
החליט שהוא מקנא!!!
(ועכשיו תרשו לי להיות תינוקת, ולהוציא את העצבים:)
דרעק. פשוט דרעק.
זה מה שיש לי להגיד עליו.
ועכשיו, עוד סיבה הצטרפה לאוסף...
אל תגידו לי שאני סתם שונאת גברים.
:/
לפני 13 שנים. 12 ביוני 2011 בשעה 15:55
קיבלתי אומץ,
קיבלתי ביטחון,
התחלתי להגיד בקול רם את מה שאני רוצה.
ומה יצא מזה???
רק טוב. הכי טוב שיש(:
עכשיו רק צריך לא להתקפל בחזרה, ולהמשיך ככה.
בהצלחה מחר, קולומביה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
וסתם כי זה יפה...
לפני 13 שנים. 10 ביוני 2011 בשעה 12:25
כבר הרבה זמן לא סגרתי שבת.
סגירת שבת פרופר,
למטרות חזרות ולימודים בלבד.
ואני שואלת,
מה עשיתי רע בחיים שלי?????
כל שבוע, כל השבוע,
אני מחכה לרגעי החסד הקטנים של הסיפוק שיגיעו בשישבת.
השבוע עבר לו,
ואני עדיין כאן,
בלעדייך,
ובלי שום אופציית מזמוז פוטנציאלית!
כאילו, אופציות תמיד יש,
אבל אני לא יכולה סתם לקפוץ על (א)נשים ברחוב....
(נכון?)
וכאילו כל העולם יודע שאין לי את זה ועושים לי דווקא...
פתאום הכל מקבל גוון מיני!
אני הולכת ברחוב,
ולכל דבר שני שאני רואה מיד מתגלה שימוש נוסף...
אפילו חתולים עושים לי עיניים!!!
חייבת להירגע.
אני מקווה שזה לא משהו שמקלחת קרה, מוזיקה מרגיעה ופתרון כמה תרגילים בסאדיסטיקה לא יוכלו לפתור.
על מי אני עובדת....
כמה שאני עצבנית ומסוכנת כשאני צריכה לדחות סיפוקים...