שק איגרוף

אז למה כשאני לומדת למבחן אני הכי חרמנית שיש???

(זאת כבר ממש סטייה, בחיי)

דיברנו על זה פעם, ואמרתי לך שאני בטוחה שאם משהו ייכנס פנימה הוא לבטח ידחף את החרמנות החוצה...
אתה אמרת לי שזה רק יחמיר.
אבל כדאי בכל מקרה לנסות, שנדע גם מה לא עוזר במקרים כאלה... לא?

אין בעולם על אהבה ישנה וטובה. אהבה ארוכת-שנים, כזאת ששורדת דברים ורק מתחזקת, אין.
הרבה כותבים כאן על התאהבות, התרגשות "כמו שהיה בהתחלה" ופרפרים בבטן... אני מבינה את ההתלהבות שלכם ( לא, האמת שלא כל כך), אבל אין בכלל מה להשוות.
מה יכול להיות יותר נפלא מאדם שמבין אתכם עוד לפני שאתם יודעים מה רציתם לעשות, ממישהו שאתם יכולים לתקשר איתו בלי מילים בכלל, מקבלה מוחלטת וללא תנאים?
מה יותר כיף מהמקום הבטוח, הרך והנעים הזה?

ואני חושבת על זה כבר כמה ימים... בעקבות כל מיני דברים.
מעולם לא באמת חוויתי את הרווקות, אבל ממש לא נראה לי שאני מפסידה משהו.
והיום, היום כבר לא יכולתי להתאפק.
לפני שהלכתי ללימודים ביקשתי ממך שאם אתה במקרה מכין לעצמך צהריים (ורק אם אתה כבר מכין), אז תשאיר קצת ותביא את זה לעבודה בקופסה קטנה, שיהיה לי מה לאכול.
אבל אתה, בסוף לא התחשק לך לאכול. אז מה עשית?
הכנת במיוחד בשבילי, את האוכל שאני אוהבת והבאת לי.
ולא, זה לא מובן מאליו.
וכן, אם זה לא היה ליד הבוסית שלך, הייתי יורדת על הרצפה ומנשקת לך את הרגליים. טוב, בצורה מטאפורית.
אבל זה, זה גמר אותי.
עם כל המחוות הקטנות שאתה תמיד עושה, ועם כל הפינוקים שהם כבר הרגל בשבילך, ועם היחס שהוא תמיד נפלא- זה היה השיא.
כי הידיעה שיש מישהו שחושב עליי לפני שהוא חושב על עצמו,
מאהבה, אמיתית ועמוקה,
זה הופך אותי לגוש של משהו וממיס אותי בשניות.

זה, לא הפרפרים שכלואים בבטן.

יושבת קפואה מול המחשב.
הייתי מדליקה מזגן, אבל אתה לא אוהב את זה. כל כך לא אוהב את זה, עד שרק כשנשברתי לפני כמה ימים גיליתי בכלל שהמזגן לא עובד.
לילה חורפי באמצע המדבר בלי מזגן.
נו באמת, מה נהיה ממני? אני יודעת יודעת שכשגרים יחד צריך להתפשר, אבל עדיין רב המרחק בין התפשרות לבין הקפאת ביציות שלא לשם מחקר.
אז אני יושבת לי פה ומקלידה עם אצבעות ארטיקים כשהאופציה היחידה להתחמם פה היא לעשות מקלחת, וגם זה רק אחרי שאני אאזור אומץ להתפשט בחמש מעלות צלזיוס (לפחות אין חשש שהאוכל שהשארתי היום מחוץ למקרר התקלקל...).
נשברתי.

------------------------------(הפסקת מקלחת)--------------------------


הרגע הזה שנכנסים למקלחת קפואים וכל הנימים המכווצים מתרחבים פתאום ועוברת צמרמורת נעימה בכל הגוף.....אוי.... אני חושבת שגירגרתי.
יש בזה נעימות מסויימת שקשה להסביר, כזאת של "איה! הממממ....", שאני נורא מתגעגעת אליה.
אנחנו חיים יחד. עכשיו לא רק בתחושה, אלא גם פיזית. וזה נפלא, מכל כך הרבה היבטים שאני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל. וזה שאתה שלי עכשיו כל הזמן, רק מחזק לי את הלבד ברגע זה שאתה לא פה איתי...
בהתחלה הייתי בטוחה שכשנגור יחד, אני אף פעם לא אוכל לשבת בלי שיכאב לי (זאת לא בקשה!!!! בחיי!!!), אבל לא עברנו יחד לאיזה אי טרופי, אלא לחיים האמיתיים, וזה טוב, אבל לא תמיד יש לנו את הזמן כמו שהיה עד עכשיו בסופי השבוע שלנו. אנחנו כבר לא מתכרבלים במיטה כל היום ועושים מה שבא, יש עבודה ולימודים, וחובות.... ו...אוףףף. לפעמים זה מרגיש כמו אוף. כי האנחנו הלא ונילי חסר לי.
הכי כיף לי בעולם שאתה מעיר אותי בבוקר עם האצבעות שלך שמטיילות לי על הגוף ובתוך הכוס, והכי כיף לי בעולם שאני יכולה פתאום לרדת על הרצפה בסלון ולהכניס את הזין שלך לפה שלי. ובעיקר, הכי כיף לי בעולם שאני רואה שאתה מסוגל לחיות איתי (כי זה קשה גם לי לפעמים).
אבל יש מין תחושה, שאני יודעת שיש גם לך, שמשהו חסר.
אני צריכה את הניתוק הזה, התחושות המטמטמות והחופש. זה שקצת קשה להשיג כשאני מנסה לא לצעוק כדי לא לקבל מבטים מוזרים מהשכנים שלנו....
אני צריכה את הקצה. התחושות האלה שבאות רק כשאתה לוקח אותי קצת מעבר למה שאני מוכנה ללכת. צריכה לראות אותך רציני ולא מוותר, לא כמו בבית.
אני צריכה את זה. מעבר לרוצה, הרבה מעבר. זה כבר צורך. מין צורך ראשוני וברברי להירגעות כמו שרק זה יכול לתת לי. רוצה לעשות בשבילך דברים. רוצה שתעשה בשבילי. רוצה שתיקח אותי למקומות שאני רוצה להגיע אליהם ואף פעם לא מודה. אני רוצה שתדחף ושתתעקש, אבל באמת. כי וויתרת לי הרבה לאחרונה (וזה הרי טיפשי לוותר למישהו שלא באמת יודע מה הוא רוצה...).
אבל בעצם אני לא יודעת מה אני רוצה. כי אם אני אדע, זה לא יהיה באמת מה שאני רוצה. אני רק יודעת שאני צריכה את זה חזק. חזק נפשית. רוצה שתקשה. רוצה לצרוח ולבכות כמה שאני רק אוכל, ו... טוב, אני פשוט אגיד את זה; אני רוצה לגמור. ואני יודעת שאתה יודע איך לגרום לזה לקרות. גם אם אתה חושב שלא.

אני לא אוהבת כל כך ימי הולדת.
עד גיל 10 זה היה ממש כיף, ואחר כך עד גיל 18 זה עוד היה סביר. אבל זהו, הבנו את העיקרון. לא משתנה שום דבר חוץ מהמרחק על הציר הדמיוני בין השנת לידה שלך לעכשיו, וגם זה רק מספרים, ומספרים זה איכסה.
לא צריכה מתנות, באמת. ת'כלס, יש לי את כל מה שאני צריכה וגם כמה דברים שאני רוצה (בלי לבגוד במקורות בוורשה ולומר שאני מרוצה.... רק קבעתי עובדה).
כל שנה אותו דבר, חודש-חודשיים לפני מתחיל איזה מין חשבון נפש כזה, ואז אתה אומר לעצמך כל מיני דברים שתתחיל לעשות, אף אחד מהם לא באמת קורה, אתה מרגיש עוד יותר זבל, ואז אתה קולט שהחיים עוברים ושוב עשית רק את מה שאתה חייב ולא את מה שאתה רוצה.

זהו, לא עושה יום הולדת ( אומרת עכשיו, והולכת בקרוב להיכנע לחבורת אנשים שאוהבים אותי מספיק כדי לא להקשיב לי).

אני מנסה להיות טובה.
באמת.
אבל זה פשוט כל כך הרבה יותר מהנה להיות רעה...

אז אל תאשים אותי,
אתה זה שהופך את זה למהנה.

איזה כיף לגור יחד.
לבלגן משהו בבית או להשאיר לך את כל העבודה... והופ-
אני שכובה על הברכיים שלך, מכנסיים מופשלים,
ומשם- הנאה צרופה...

אז אם אלה העונשים שלך... אני "נורא" מצטערת,
אבל כנראה שאני ו"טובה" לא הולכות לבלות הרבה יחד בקרוב.
וגם אל תצפה שאני לא אצחק כשאתה נוזף בי,
אתה פשוט כל כך חמוד כשאתה מנסה להיראות כועס...

(האמת? אבל בשו-שו... אני אוהבת את זה בדיוק ככה)

אנשים אוהבים לחרפן אותי.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
אבל מה שבאמת מחרפן אותי זה שהם טוענים שאני דורשת את זה!!!

לא קיבלתי את הזין שלך כבר שבועיים.
אבל זה הגיע לי.
לגמרי....

אז אזרתי אומץ, הורדתי את המחסומים, שתיתי קצת.... וביצעתי את המשימה.
חסר לך אם אתה ממשיך להיות מניאק!

ו...תודה(:

לא כתבתי כאן כבר די הרבה זמן, וזה משמח אותי.
ולא שאין לי מה להגיד...
אני פשוט מאמינה שמוטב לחיות את החיים מאשר לכתוב עליהם,
ואני אכן חווה דברים חזק יותר, ולו רק באמצעות ההכלה של הכל, ללא הפריקה הזאת פה בבלוג.


אבל מה שבאמת מטריד אותי עכשיו, כשאני פה,
מי הם 20 האנשים שנכנסו לכאן כל יום בשבוע האחרון...
אני באמת מעניינת מישהו, שנכנסים אליי בלי שאני מעדכנת?
חברי המשועממים, צרו איתי קשר בפרטי,
ואספק לכם פעילויות לשעות הפנאי(:

גברים קרחים הם, ללא ספק, הכי שווים.

[b]לפעמים אני נעלבת סתם, ממש סתם
בטוחה שאף אחד לא התכוון לפגוע, אבל עדיין נעלבת.
זה (עוד) אחד מהפאקים שלי...
אבל זה פאק שאי אפשר לטפל בו.
ביום שאני לא ארגיש כלום כלפי אנשים, אני גם לא אפגע מהם,
אבל זה יום שאני לא רוצה שהוא יגיע,
גם במחיר הזה.

אבל בכל מקרה, טוב שלפחות למדתי לא לעשות מזה דרמה באותו רגע.
הולכים לישון, חושבים על זה קצת,
ותמיד אפשר להתעצבן מחדש בבוקר ולכתוב על זה בבלוג:)