הגוף מלמד את הנפש

-את יודעת אמא שאני אחרת מכולם?
-את מיוחדת ילדתי, מאוד מאוד
-אבל אמא, אני שונה באמת , אני יודעת את זה , ככה זה מרגיש לי בפנים.
אני משוחחת איתה כשאני בכריעה על ידה, בגובה העיניים של ביתי בת ה-6 וחצי, מחבקת אותה אלי , הגוף שלנו צמוד ממש, הראש שלה מונח לי על הכתף,
אני שואלת אותה
במה ילדה שלי את מרגישה שונה?
-בנשיות שלי אמא, אני לא כמו כולן, זה לא מעניין לי מה שהילדות עושות, יש לי עולם שלי.
אני מנשקת אותה על המצח, מנשקת על כל הפנים.
-אני אוהבת אותך ילדה שלי, את אישה מהדור החדש, את אמיתית ועוצמתית,
את בטוחה בעצמך, בכלל בלי משחקים, נשיות ילדה שלי זה בפנים,
אני כל כך אוהבת אותך כמו שאת, מיוחדת שלי.
היא מלטפת לי את השער, מביטה לי בעיניים,מחייכת חיוך שובב ובעיניים נוצצים לה כוכבים.
-אמא , גם אני אוהבת אותי כך וגם, אני נורא אוהבת אותך .

מקשיבה .. לשיחה עם אדון, הוא שם, אני בעולם שלי.
לא חשבתי על האפשרות של חיבור בדסמי לאחרונה, הייתי ספוגה בעולם שלי
של התאהבות ותחושה. חלוקה פנימית, הנאמנות שלי לתחושות שעוד לא חלפו,
לא יודעת מה זה בגידה, מבינה בטוטאליות של המצאות.
שיחה .. מקשיבה דרכו לאותם מקומות אצלי שכל כך חלשים, המקומות הפגועים.
אני שומעת את היכולת שלו לחדור לתוכי, לקלף, שייך לזן נדיר של אלו שרואים וחשים לעומק.
הוא רוצה ערום מוחלט ואני חשבתי שזה החיפוש שלי.
תוך כדי שיחה , ממש לא בטוחה שיכולה לאפשר באמת חדירה לחלש שלי, לכאב.
תוך כדי שיחה שוב יודעת שזה משהוא שמאוד צריכה לעצמי .
לא יכולה לשוחח ממקום של מרחק, הצד טכני שבשיחה סוגר אותי,
עדיין עטופה באגו,צריכה להביט בעיניים שרוצות אותי כדי לפתוח פנימה, כדי לאפשר חדירה
למרחב הפנימי שלי, עוד חיה כניראה בעולם של חוסר בטחון עצמי.
בוקר, עוד רגע שוב בדרכים, נוסעת להביא את הילדים ולפתוח איתם יום עבודה מאוחר.
יש לי יומיים לחבק, לנשק ולהיות, קצר לי איתם, הרגעים יקרים.

עוברת ימים ארוכים בעבודה תבולים בחופשת ילדים,
שבועות כבר של הורות ועבודה, מרגיש כמו נצח.
די.. חייבת הפסקה,מנסה למצוא משהוא שיגרום לי
לעצור געגוע, להתרגש מאחר, לרצות מגע חדש, לא מצליחה .
אולי יש כדור שחוסם רגשות ?

היא היתה בגליל עם.. ופינוק ב.. וההוא הביא לה פרחים והיא מאושרת לגמרי.
אני מרגישה איך קל לה בפנים עם עצמה , אין מלחמה יותר,היא יכולה לקבל.
איך החיים עברו למישור של עוצמה, אין שם חשבון יותר של נתינה , ברור לה שהיותה שם זו הנתינה והיא פתוחה לחלוטין לקבל.
ללמוד.. לשנן.. ככה זה צריך להיות, ככה נכון, אדם צריך לדעת לקבל.
אצלי יש מחסום קבלה, מוכנה לתת עד סוף העולם, לקבל משאיר אותי עם תחושת חוב,
לא אוהבת חובות, עוד לא מצליחה להבין עד הסוף ולעומק למה, אבל אני אדע .
חייבת לשבור את מעגל האימה הזה , חייבת את זה לעצמי .

פעם כתמים של דם לא ירדו בכביסה, כשמישהוא היה מדמם כולם ידעו.
המכנסיים נשארו מוכתמים, לפעמים החולצה וגם אם הלב, הכל היה פה קטן
כולם ידעו, רצו להרגיש איתך. כשעברת עם כתם של דם, אפילו ישן כולם שאלו- מה קרה?
היום כתמי דם יורדים בכביסה, אפילו אם מישהוא מדמם מולך, זה ברור
שעד מחר כבר לא יהיה כתם ,יותר מדי דם מסביב, כבר לא רוצים להרגיש.
אולי בעוד דור כבר לא יהיה גם דם.

טרנסים בווליום מגניב, השתוללות , צחוקים ובכי של פציעות.
ואחרי.. שקט של אחרי הטרנס, הם נסעו איתו, אצלי סוער בפנים,
עדיין במצב האמא, תוהה אם לעבור בכלל למצב האישה,
לא ממש מוצאת בזה כרגע עיניין.
נוח לי בקהילה הבדסמית , מותר לי להיות מופשטת פה .
שום דבר שאומר לא יהיה מוזר יותר או פחות מהשאר.
פה אני פשוט עוד אדם עם שריטות מובנות.
אוהבת את הדמויות שמשוטטות עם הנפש החשופה,
כאן יש לי מן פינה כזו שקטה של עצמי לחיות .

כיף לי פה בבית, הילדים מאושרים,יוצרים, משחקים עם הארנבות והאוגר.
התרפקויות חיבוקים ונישוקים של בוקר אחרי לילה של שינה משותפת .
קונצרט ילדים {בזכות אמא שלי שקנתה לנו מנוי שנתי], תפוחים מצופים בסוכר אדום אחרי וקינוח של לילה במסעדה עם חומוס וצ'יפס. כן.. דרך חיים שכזו, להנות כמה שיותר מהחיים.
מה שאפשר לאמר כן תמיד עדיף בעיני מ-לא. מה שלא יכולה לאפשר לכרגע,
משתדלת לתת פתרון עתידי, תוחמת בזמן ובאפשרויות, לא רוצה שיוותרו על חלומות .
שיחות בעבודה על הגשמה, איש בן 60, מסודר מאורגן, כבר לפני 15 שנה
בפעם הראשונה כשעבדנו ביחד הביט בי כמו בפלא מהלך. 15 שנה עברו, שאל אם טוב לי?
אם אני מאושרת? אמר שזה מוזר שלא השתניתי לו בכלל, שעדיין מחייכת.
סיפרתי לו חלק מתוך,סיפר לי שהיה תמיד אחוז קינאה סודית בחופש שלי, תמיד הרגיש כבול ומחוייב כל כך, עדיין כך. סיפרתי לו על אהבה, על תגלית מאוחרת, על חלומות חדשים שרוחשים לי בפנים, על כאב עמוק שלומדת לתת לעצמי לחוות.
אני יודעת כמה שהוא רוצה להיות על ידי, גם אז הוא רצה, עברו 15 שנה, כלום לא השתנה
בבסיס הדברים. אותם אנשים, אותו מפגש שמסעיר את אותם החושים.
ואני... עדיין שקועה שם בפנים בגעגוע עמוק, בתשוקה ורצון להיות עם ה"הוא".

רוצה חזרה את התשוקה, אותו מקום מופלא שפותח לי את
הבוקר עם ניצוץ של אש בעיניים, את הרצון לצאת לדרכים ולהתרגש,
לפתוח יום עם תחושה שהכל פתוח, הרצון ליצר אנרגיות של סקס מסביב.
כבתה אצלי האש הזו , הגוף פסק לתפקד, לרצות ריגוש.
הלב שלי עצוב, הטוטאליות של ההמצאות עם הלב מרגיזה .
עוד רגע, עוד טיפה של זמן.. ריק לי בפנים,נוצר שם חלל, חייב לעבור!

צועדת בנעלי עבודה כבדות את החיים של עצמי,משקל מיוחד לצעדים הכבדים,
המיגון של הנעל נותן לי ביטחון לדרוך גם בבורות עמוקים ובאזורים עם סיכון.
היו שנים שהגוף היה בשליטה עצומה , שרירים חזקים שפעלו לפי רצוני .
בניתי לי עולמות פיזיים ורבויי יצריות , חסמתי עולמות ריגשיים של עצמי.
הריונות ולידות לימדו אותי על עצמי מציאות פיזית חדשה ,ההורות פתחה אצלי עולם של פחדים שלא ידעתי, דאגה ובעיקר את העוצמה שיש באהבה, את העובדה שיש לי בפנים
צורך כל כך עז של נתינה והתמסרות.הגוף הפך עם השנים קליפה נוחה להתכסות בה ,
והפיזיות הופכת עם הזמן לא למהות אלה לכלי שימושי להביע תכנים פנימיים.
כיום הגוף מחבק ילדים, עושה אומנות וכותב את עצמו.
עדיין צועדת בנעלי עבודה , המשקל של הנעל מחבר אותי לקרקע המוצקה של חיי,
דואג לתת לי את החיבור למציאות, את הביטחון של להמשיך לצעוד ולהשתנות.
לפתוח בורות ואזורים עם סיכון בתוך הנפש שלי- לחיות עולמות רגשיים.

לילה עבר ועוד אחד, בוקר ועוד בוקר, אולי עוד אחד.
הגוף שלי חסר אותך, מחשבות שנודדות לדמותך ומנסות לפוגג
געגוע לחיבוק, למגע של יד גדולה , לקול , לריח שלך.
להמתנה לפגישה הבאה שאולי תהייה ואולי לא,
הרי לא ידעתי אף פעם אם תרצה בי שוב לעוד מפגש.
לרצון להתמסר לתחושות שהציפו אותי איתך ,לאהוב ,להיות נאהבת איתך.
ממיסה בכאב את האהבה ,פנטזיה של ביחד ותשוקה. הראש מכתיב פעילות .
עוד בוקר , עוד לילה והמוח ינתק לי אותך מתוכי.
מתרפקת על תחושות הריגוש, מביטה בדמותך כבר מרחוק, משחזרת חיבוק,
מפגש ,תחושת קירבה וביחד שחשבתי שהיה.
יודעת היום שבתוך העולם הפראי שלי של תשוקות, בתוך חיי המבולבלים והמורכבים
מה שאני באמת רוצה בו בפנים זה לחוות מציאות של אהבה הדדית.