הגוף מלמד את הנפש

פעם פעם , לפני קרוב ל-20 שנה היה לי מאהב מבוגר. הוא היה אז קרוב ל-60, איש נאה,
חכם ומיוחד. נפגשנו באופן מוזר והיה בחיבור הזה קסם מיידי. אני הייתי ילדה, בת 25 אולי שבקושי התחילה להבין שהיא אישה,פראית עם ביטחון עצמי של העולם בכף ידי, הגוף שלי
עבד אז על אנרגיות מוטרפות, רציתי הכל מהר ועכשיו.

איש בן קרוב ל-60,לימד אותי את הלאט שבמעשה האהבה, היה חוזר מנסיעות מחו"ל , מושיב אותי אל השולחן, עוצם את עיני ומאכיל אותי ככה לאט ממוצרי מזון איזוטריים ומשובחים שאסף עבורי בדרכים. נתן לי תחילה להריח, אחרי העביר את המזון או היין על שפתי ממש לאט ,נותן לי תחילת טעימה לקראת.. ואחרי לאט לאט היה מאכיל ומשקה אותי.

אחרי היה מפשיט אותי, בודק כל חלק גוף שקילף מבגדיו, מכות חדשות, חתכים היה מנשק ,
מלקק את העור, מתבונן..
מטפל לי בגוף כאילו היה קדוש, כאילו נגלה איזה קסם לנגד עיניו. הייתי מביטה משתעה אל מול הלאט הזה שלו, היה בזה קסם מסוג חדש שלא ידעתי עד אז.
לימד אותי את מעשה האהבה,את הגוף שלי, ביקש שאלמד לאהוב כל חלק שבי.

חודשים אחדים נמשך המפגש, היו לי אז גברים נוספים חוץ ממנו, צעירים בהרבה .
אבל ממנו למדתי, איתו היה לדברים קסם מיוחד, הוא לימד אותי את האישה שבי
אמר שיום יבוא ואדע להנות מהנשיות שבגוף הפראי ובנפש המבולבלת שלי .

ואז יום אחד אחרי ארוחה אמר לי שהוא הגיע לגבול הכאב שלו, שהוא מצא בי את מה שתמיד חלם שיפגוש באישה אבל שאני לא בשלה, שאני בסך הכל בתחילת דרכי וצריכה לעשות את חיי ושאין לו מקום בתוכם. הוא אמר לי אז שיום יבוא ואהיה אומנית,
שיום יבוא ואהיה מספיק חזקה כדי לאהוב. צחקתי, אמרתי שבחיים לא אבזבז זמן על
"סתם אומנות" ושלהתאהב זה לא בתוכניות שלי. הוא ליטף אותי על הראש, העביר את היד על הפנים והשפתיים, נישק אותי על העיניים מאוד לאט ונישק את השפתיים.
הלואי והייתי יכול להיות זה שתאהבי, הוא אמר עם חיוך מלא כאב .

יום יבוא אישה יפה שלי הוא אמר, בדיוק כשתעשי איזה פסל או כשהלב ידמם לך מעוצמת אהבה את תיזכרי את דברי אולי, תיזכרי אותי. אני הולך כי אני אוהב כמו שלא אהבתי מעולם.
אני חייב לך תודות רבות על זה , גם את זה אולי יבוא יום ותביני.תודה לך אהובה .

והבוקר תוך כדי עבודה על פסל נזכרתי.. והיו לי דמעות בעיניים ורציתי לאמר לו תודה .

החיים מתנהלים לי בקצב מטורף, עושה עבודה , מייצרת, מנהלת עוד פרויקט נחמד,
בתים קמים ומקבלים צורה איך שהוא יצא שבונה בעיקר עסקים עכשיו.
בפנים מתנהלת עם צל מוזר של חיבור שנגמר, פשוט בגלל..
תחושת החמצה וחוסר מיצוי, פחדנות שלי ללכת עוד צעד, אולי?
פחדים שלו ממי שאני.. כן, זה ודאי. [בדסמית.. קבלנית.. עצמאית מדי..]
שליטה מוחית על תחושות , מורידה את הפיוז של הרגש, מנתקת ריספטורים של תשוקה .
מקשיבה לקולך בסלולרי, שיחה עיניינית וטכנית, אנשי מקצוע מדברים.
קול האישה שבי רוצה לאמר לך: אולי מספיק עם המשחקים?
רוצה לחבק, לאהוב אותך עוד, מתגעגעת למגע היד שלך, לריח שלך אחרי יום עבודה .
הקול שלי אומר ממרחק: "מצוין, אז סגרנו.. "
טכני, קר, מרוחק, ממש לא מה שרציתי שיהיה לי איתך .

יום של חלל בנשמה , הבטן מתהפכת, פסל חדש מתהווה מתוך המהומה הפנימית,
הפצעים שבלב נפתחים, מתקלפים, עם הוולדות היצירה החוץ גופית הזו.
היד מדממת את עצמה על חוטי הברזל שבונים צורה חדשה, תנועה.
הגוף נותן את כולו , הנשמה פעורה
יורקת את עצמה החוצה אל תוך מאמץ הלידה החדש.
טיפות של דם מחתך שנוצר מבלי שיודעת מתי, מאמץ עצום ומרוכז להוציא את
תוכנו של הכאב ולתת לו צורה , יכולה כבר להביט בו מבחוץ אל תוכו.
מרוקנת.. מתרחקת מהגולם שמביט בי כעט מבחוץ אל תוכי.
סביבי עבודות שנוצרו בשנתיים האחרונות , תיעוד של חיפוש, מצוקה ,
כאב, אהבה ותשוקה עצומה.מסתובבת חשופה בין הדוממים שהם נשמתי,
רגעים בתוך חיים שהם שלי שקפאו לתוך יצירה - עוד אין לי תשובות לעצמי,
רק תשוקה עצומה ללחיות , לאהוב וליצור. כניראה שזה המכלול - זו האני של היום.

עוד זריחה בדרכים, בועת הרכב שלי גומעת קילומטרים ארוכים.
שמיים צבועים בורוד וכתום בוהק, אפור חורפי מסביב מתחלף במהירות לאור בוקר בהיר.
הצבעים אצלי סגולים כהים, ורוד זרחני עם פסים אדומים ושחורים.
עוד חריטה בנשמה, עוד מקום, הריח שלך ומגע ידך על גופי.
האם יכול מגע לשקר? מרגישה אותך דרך הגוף, אתה מרגיש אותי שם.
באמת חשבת שאוכל לתת את כולי ואתה תשאר מתבונן מהצד?
קוראת אותך כמו ספר, רואה את הבדידות, הפחדים והאימה.
רואה את הגבריות שלך שמאוימת למולי, מכירה גם את המתכון לעוד יום...
הוא אמר לי ש:"גברים צריכים להכיל",שאני לא יודעת את העבודה הנשית הכל כך
פשוטה הזו, יותר משנה עברה מאז, אני לומדת על עצמי ושוב חוזרת לאותו מקום
סורר, יש בהכלה שכזו משהוא שיקרי ,ברור לי שזה משחק שמביא תוצאות,
אבל הבפנים שלי לא מצליח לשקר, הכנות המדאיגה של לאמר והכל.
כניראה שאני זו שזקוקה שיכילו אותי.. שצריכה לדעת שמקבלים ורוצים אותי כמו שאני.
עוד רגע קטן להתרפק על התשוקה, על הדופק המואץ והריגוש שבלב .
אולי אתן עוד יום לגוף שלי לחוש אהבה. אחרי.. אקרע החוצה את התחושות,
אחנוק לתוך אותו מקום אפל בנשמה גם אותך ויהיה עוד יום עם זריחה, דרכים וריגוש
אבל זה כבר לא יהיה איתך .

גוף שרירי ומוצק, מאלו שיש רק לאותם שזוכים לעבוד עם הגוף.
ידיים שיודעות לבנות, לפרק, להיות רגישות, עדינות ועם כוח כשצריך - גוף בשליטה.
מלטפת זרוע שרירית, חזה שזועק מעוצמה, מגע מרגש .
נוסעת בזריחה לקראת יום עבודה ,אייל גולן שר שירים עצובים, מתגעגעת אליך,
געגוע של גוף ,פעימות בבית החזה, רוצה אותך עוד, רוצה ללטף את האיש שאתה,
רוצה פתח לגעת בנפש שלך.
געגועים באים מהנשמה .

אין לי מערכות הגנה טובות , לא נגד קור ולא לנשמה, הכל חודר פנימה,
בעוצמה אדירה, לא יודעת לסנן ולא להפחית עוצמה , אפילו לא משתדלת...
בשנתיים האחרונות הגוף מיצר אצלי אומנות, יותר ויותר נספגת לשם כמו כפפה
שסוף סוף התישבה לי נכון על היד. שעות של עבודה עד שפסל עשוי, ימים,
לפעמים חודשים אחדים עד שמחליטה שהמוצר מוכן ומקבל מעמד של נגמר.
חורף לא עושה לי טוב, אנשים שמשקרים מרתיחים לי את הדם, הכי בעולם
שונאת שקרנים.ילד קטן שלי, עוד לא בן 5 חטף אתמול שיחה מאמא כועסת.
הגור הקטן שלי לא יודע לקחת אחריות על עצמו, לא מספר את האמת.
יודעת שרבים לו היו שומעים את השיחה שלי איתו היו מתפלצים,
מה לילד בן 5 ואחריות? לא מאמינה בזה ,אם לא יפנים היום מחר כבר לא יקרה .
שכבתי על ידו לפני שנרדם, היה נסער, ירדו לו דמעות. עיניים כחולות נוצצות.
אמרתי לו שאני אוהבת אותו,חיבקתי , נישקתי ושזה תמיד יהיה ,אבל..
שאם הוא יבחר לשקר או לא להתמודד אני לא אוכל לאמר לו שאני מכבדת
אותו כאישיות. בלילה הוא בא למיטה שלי,נצמד אלי חזק נורא, ליטפתי, חיבקתי,
אמרתי שאני יודעת שזו היתה שיחה קשה ושאני אוהבת אותו נורא.
כל הלילה ישן בתוכי הגור הקטן, לא יכולתי להרדם,צבעים וצורות של סערת
רגשות התרוצצו לי בראש.האם כעסתי כל כך כי אני זו שהרימה ידיים לאחרונה?
האם כל כך חרדה מהמקום הזה כי אבא שלו משקר?

האם זו בסך הכל יהירות לא להכנע למצב של בינוניות?
לא להסכים לחיות בהשרדות, להחליט להלחם בכל מחיר במציאות ולנסות לשנות..
לא את העולם, לא את הסביבה , רק את מה שאני עושה ואת איך שהילדים ואני מתנהלים.
מוטשת לפעמים ממלחמות, עיפה ממאבק החיים, לפעמים כל כך רוצה להכנע,
להרים ידיים, לאמר: זהוא.. לא יכולה יותר.
אנשים עם פנים יגעות, דרך ללא מוצא, כבר אין חלומות.
לפעמים מרגישה שנוגעת באין מוצא הזה אבל אז החלומות משתלטים עלי שוב .
משהוא בפנים פשוט לא מוכן להכנע. השבוע רציתי להרים ידיים, האין מוצא פגע לי בפרצוף
איך זה שכסף לבד יכול לשנות לאדם בצורה כזו את החיים?
ואז, הילדים בערמה של חול מכונה , מצופים בלבן, בונים עם קרשים וקלקרים של בניין,
צחוקים עד השמים, שאגות של שמחה ,סקרנות אין סופית לעוד פרויקט שמתהווה ,
גיפופים של אהבה , ואני שואלת אותם מה היו עושים אם היה להם את כל הכסף שבעולם?
הגדול בלי לחשוב בכלל:אני אחלק לכל מי שאין לו כסף, לכל הילדים שצריכים דברים,
ומה עוד אני שואלת? אני אלך למעבדה גדולה ואבקש שיתנו לי להמציא דברים,
אני אתן להם כסף כדי שיוכלו להמציא , הקטנים מצתרפים, שלושה ילדים שרוצים
להעניק. ומה עבורכם אני תוהה? אף אחד לא רוצה משהוא עבור עצמו?
הבת שלי אומרת שהיא תקנה לעצמה ולי המון חומרים ליצירה , הגדול אומר שהוא יקנה לי אופנוע, והקטנצ'יק אומר שאם ישאר לו כסף אחרי שכולם יהיה להם הכל יקנה לו ממתק,
לפחות אני יודעת עכשיו שהם לא גדלים בתחושה של חסך..
אז איך ממקום שכזה אפשר בכלל להכנע? מ-5 בבוקר עסוקים ביצירה , עכשיו הפסקה ,
חדר הצעצועים ישאר מבולגן, בסלון כל היצירות מונחות ליבוש, מסלול מכשולים.
שישאר כך.. שלושתם מתפנקים על המזרון הגדול בסלון עם פופ קורן וסרט.
אני דואגת למחר, אני אשרוד.. רק צריכה לאסוף את עצמי חזרה ומצוא את הכוחות מבפנים
לעבור מהשרדות למצב של בניה .

עדיין בתהליך עם עצמי, שינויים יומיים, התלבטויות , התנסויות .
מרגישה שהנה כמעט ונוגעת בתמצית של הדברים, בבפנים האמיתי שלי
ואז.. זה שוב מתרחק ממני, מחפשת את התמצית, את המקום הפשוט והאמיתי
את אותו המקום שבוא אני יודעת שאני עושה את הדברים הכי נכון שלי ,
המקום שממנו אני חיה יצירה, הורות, זיונים.
אתמול הילד שלי היה מרוגז נורא, חזר פקעת עצבים,הסתובב מחדר לחדר זועף.
השכבתי אותו על המיטה והתחלנו ללכת מכות, קרב כזה של כריות , הפלות, האבקות.
חצי שעה של להתפרק עד שנשכב סחוט,שכבנו ככה אחד על יד השני,
ליטפתי את הראש היפה, הפנים שהיו עצובות. סיפרתי לו על כמה שאני אוהבת אותו
ועוד דברים עליו וכמה הוא נפלא בעיני, אחרי זה ראינו כולנו סרט ביחד הילדים שלי ועוד חבר
וכל החבורה הלכה לישון.
בבוקר שאלתי אותו למה הוא כעס? הוא אמר לי:
"אמא, לא כעסתי עליך, היה לי כעס בפנים אבל כזה כיף לי שיכול להוציא אותו איתך"
זו תמצית , הקירבה הזו והאמיתי כל כך שמחפשת כל הזמן.

אחרי שבוע שלם של דרכים, ילדים יום יום וכמעט ללא שעות עבודה .
בדרך אליו עם בכי וכאב בטן של הגור הקטן, רק הילדה שלי אמרה שהיא
בעצם מתגעגעת לאבא גם, אבל שלושתם מותחים את הזמן, מוצאים סיבות
אין ספור לא להכנס לרכב . הלב שלי נקרע.[ גם אני לא רוצה לסוע לשם.]
שבוע טיול הוא עשה והביא סוכריות לילדים, ראיתי את הפרצופים שלהם
כשהוא אמר:"הבאתי לכם.. " ציפיה של.. שנמרחת על הפנים הקטנות,
הביא להם סוכריות. הם לא אמרו כלום, כניראה התרגלו, התרגלו לחוסר הנתינה שלו,
משהוא שאני אף פעם לא הצלחתי להתרגל אליו,לי תמיד זה כאב .
התכווצתי פנימה , חיבקתי ונישקתי ורציתי לא להיות שם ורציתי לעטוף
את כל החבורה ולא לתת לכאב להכנס להם לחיים, להגן עליהם , לשמור מרוע
ומפגיעה בנשמה ורציתי לקחת אותם איתי ונסעתי..
ובדרך דיברתי עם אמא שלי, והלב שלי נקרע בתוכי ונכנסתי לבית שרק שעה קודם היה מלא בצחוקים שמחה והשתוללות, עכשיו אני פה, הם שם..
ואני מחפשת קונכיה להכנס לתוכה עמוק, להתחפר כדי להפסיק לחשוב,
כדי שהכאב הנורא שבלב יחלוף.

בזכות השליטה לא הכנסתי לו מכות..
בזכות השליטה הכנתי לו קפה כשהוא בא..
וארגנתי את השבת כך שיוכל לפגוש אותם לזמן מה, כי מחר הוא נוסע,
ואני שבוע שלם בקושי יהיה לי זמן לעבוד, כי האבא שלהם זקוק לשבוע מנוחה.
לא, לא ניראה לו שזו האחריות הכלכלית שלו לפחות לממן את ההוצאות הנוספות.
והוא בא, עם אוסף שאלות של אידיוט, למה עוד לא קנית רכב ?
החלטת להיות עם מושכר לתמיד? ולמה מבולגן? ומה את עושה?
והפיוזים במוח שלי אחד אחד עם כל לגימה הצליחו להתרומם למצב של פיצוץ,
חייכתי והקפדתי לא לתת תשובות, כי מה שהכי מעצבן מהכל
מה שאני פשוט שונאת זה אנשים שמשקרים לי.
כי במקום לאמר לי שהוא נוסע לטיול של כיף הוא דאג לשקר כמו אידיוט ולספר לי
מבלי שביקשתי בכלל שהוא נוסע לסיור לימודי.
אפשר לחשוב שמשנה לי בכלל.
כל השליטה הזו... מי בכלל רוצה להיות בשליטה ????
הרבה יותר התאים לי להכניס לו מכות !